סדר הלכה (רמב"ם) כא

והנה מבואר שם בכתוב דעודד הנביא ציוה עליהם שיחזירו את השבי' וא"כ יש בזה מ"ע של תורה לשמוע לדברי הנביא כמ"ש אליו תשמעון וקשה דא"כ אפי' אינם מקבלים התוכחה חייבים להוכיחם (כיון שסיפק בידם למחות כמבואר בירושלמי שם) לשיטת בעל העיטור הנ"ל. וי"ל בין דבר שדיבר הנביא בתורת נביאות כגון כה אמר ד' וכדומה משא"כ כשאמר להם דבר מצד הסברא:

ועיין בלשון בעל העיטור שהובא ברא"ש פ"ד דביצה שכתב דבדבר המפורש בתורה מחינן בהו וענשינן להו עד דפירשו מוכח מזה דמיירי בשיש יכולת בידינו להכותם ולהפרישם מן האיסור א"כ מוכח מזה דס"ל לבעל העיטור דבדבר שאינו מפורש בתורה אעפ"י שהוא מה"ת ממש ויש בידינו לכופם אפ"ה לא מחינן בהו. ויש לומר דגם רש"י הכי ס"ל שהרי כתב בכתובות צ"א ע"ב דלהכי לא כייפינן להו לשלם משום דלאו מ"ע מפורשת היא כסוכה ולולב. ולכאורה תמוה מה רצה בזה תיפוק לי' שאינו אלא מצוה דרבנן בעלמא וכמשכ"ש רש"י עצמו אבל להנ"ל ניחא דבא ללמדינו שאפי' יהי' מה"ת כל שאינו מפורש בתורה לא כייפינן וכשיטת העיטור הנ"ל [אבל התוס' כתובות פ"ו ס"ל דאפי' על מצוה דרבנן כייפינן] ויש לדחות דמ"ש מצוה דרבנן בעלמא הוא דוקא:

והנה באו"ח סי' תר"ח העתיק רמ"א את דברי בעל העיטור לדינא דבדבר המפורש בתורה מוחין בידם אבל סיום דברי בעל העיטור שכתב דענשינן להו עד דפירשו דברים אלו לא הביא וצ"ע למה. וי"ל דכוונתו בזה כדי שלא נידוק מדבריו דבדדבר שאינו מפורש לא כייפינן להו אפי' ביש בידינו יכולת לכופם וכמו שנראה מדעת העיטור. וס"ל דיחידאה הוא נגד בעל התוס' וסייעתו דס"ל דאפי' באיסור דרבנן כופין. ולדעת המגיני שלמה והפנ"י בכתובות שם גם רש"י ס"ל הכי [ועיין שיטה מקובצת בבא מציעא ד' ל"א מוכח מדבריו דעד הכאה ר"ל ועד בכלל וכן מבואר מתשובות רי"ו סי' קנ"ז שכתב עד הכאה רו"ל הכאה כל שהוא די עכ"ל וכ"כ השל"ה וכן משמע מדברי הרמ"א שם אבל בחינוך סימן רל"ט כתב וז"ל מצות תוכחה עד שיהא קרוב החוטא להכות את המוכיח משמע דס"ל דהאי עד הכאה ולא עד בכלל וצריך עיון דבש"ס ערכין ט"ז לא משמע הכי יעוין שם]:

ועיין רמב"ם סוף פ"א מה' שביתת עשור שכתב טעם שאין מוחין בהם מפני שאי אפשר שיהי' שוטר בבית כל אחד ואחד יעו"ש משמע הא אם אפשר כגון בדבר שבידינו למחות מוחין וכופין אפי' בדבר שאינו מפורש בקרא וכך מבואר בשלטי גבורים פ"ה דביצה ז"ל שם הנח להם כו' הואיל וא"א למחות בהם הרי שאם אפשר למחות מוחין אפי' באיסור דרבנן בעלמא כריקוד וטיפוח דאיירי התם יעו"ש וכ"ש באיסור תורה אלא שאינו מפורש בכתוב. מוכח בפירוש דפליגי נמי על סברת בעל העיטור. (ועיין מ"ש לקמן בה' שביתת עשור די"ל דלא פליגי) ומדבריהם אתה למד דעכ"פ בדבר המפורש בכתוב חייבים למחות בהם אעפ"י שאין יכולת בידינו למנות שוטר בבית כל אחד אפי' בידם תקיפה עלינו. ואפי' הם רבים יש עלינו חיוב להוכיח עכ"פ פעם אחת וכמ"ש הנימוק"י ביבמות שם:

וראיתי להגאון ד"א בלב ים בחידושיו ריש פרק המביא שהוכיח מש"ס שבת ד' נ"ה דאפילו באיסור המפורש בתורה כשאין בידינו לכופם וידוע לנו שלא יקבלו אין מוכיחים אותם כלל אפי' פעם אחת ואשתמיט מיני' דברי הסמ"ג שכבר הרגיש בזה ופירש דהכי קאמר אלו היו יודעין שלא יקבלו לא הי' עונשם חמור כל כך כעונש החוטאים אבל לעולם דיש גם עליהם עונש ביטול מ"ע והובאו דבריו במג"א שם:

והנה בש"ס ברכות ל"א ילפינן מקראי דחנה שהוכיחה עלי מכאן לרואה בחבירו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו ובתוס' שם פירשו דרו"ל אפי' באיסור דרבנן דאל"כ פשיטא הוכח חוכיח כתיב. ולכאורה קשה מהא דביצה ל' דעד חשיכה גרסינן ולא משחשיכה דכתב שם בים של שלמה סי' ב' דמשחשיכה דהיינו בין השמשות ודאי מחינן בהו דספיקא דאורייתא לחומרא מ"ה. משמע מזה דלמ"ד ספיקא דאורייתא אינה אסור אלא מדרבנן תו לא מחינן בהו ואמאי והרי מבואר בש"ס ברכות הנ"ל דאפי' באיסור דרבנן צריך להוכיח. ויש לומר דהיינו דוקא ליחיד אבל לרבים לא מחינן. אבל מדברי הרמב"ם סוף פ"א מה' שביתת עשור שכתב ג"כ עד שחשיכה הא משחשיכה מחינן בהו והרי הרמב"ם ס"ל דספיקא מה"ת לקולא ואינו אלא איסור דרבנן מוכח מזה דאפי' לרבים מחינן בהו אפי' באיסור דרבנן ואפי' ידעינן דלא מקבלי. וצריך לומר דס"ל דאיסור דרבנן המפורסם לאיסור דינו כדבר המפורש בתורה. ויש לדחות דשאני בין השמשות דיוה"כ דמלבד האיסור דספק לילה האסור מדרבנן הרי יש ג"כ איסור תורה מצד תוספת יוה"כ אפי' את"ל שעדיין הוא יום ודו"ק. אי נמי שאני הך דביצה דמיירי בידעינן בודאי דלא מקבלי מינן אבל במידי דלא ידעינן מחויבין למחות כמ"ש הרי"ף והרא"ש והיש"ש שם. ועיין לבושי שרד סי' תר"ח דאפי' ביחיד שוגג אמרינן מוטב שיהי' שוגג. וצ"ל דכוונתו ג"כ בידעינן בודאי דלא יקבל דאל"כ חייב להוכיח אפי' באיסור דרבנן ואפי' לרבים:

ויש להעיר מדוע לא הביא הרמב"ם דין הנ"ל דברכות ל"א. שוב מצאתי במעון הברכות שנתעורר בזה והוסיף לומר שאין לתרץ שכולל זה במ"ש שהולך בדרך לא טובה ורו"ל איסור דרבנן דא"כ היאך כתב על זה עד שיכהו וכתב הכ"מ שפסק כן לחומרא בשל תורה א"כ קשה דהי' לו להתנות דזה אינו אלא בשל תורה אבל בדרבנן ספיקו לקולא ואני אומר לא קשיא דבאיסור דרבנן ודאי דאינו השיעור עד שיכהו ולא מטעמא דספיקא דרבנן להקל אלא דכ"ע מודו בזה שאיך זה רוצה למנוע אותו מעבירה דרבנן ויביאהו לידי הכאה שהוא איסור ל"ת מה"ת (עיין ס' החינוך סי' תקצ"ה וסה"מ ל"ת ש') וכן אפי' לא יכהו אלא יחרפו בדברים הרי זה גם לאו דלא תונו (וכמ"ש ב"מ נ"ח וחינוך של"ט וסה"מ רנ"א) ומה"ט נראה דבתוכחה על איסור דרבנן אין שיעורה עד כדי נזיפה ואצ"ל הכאה אבל די בזה כשיאמר לו איני שומע לך. ובהיות כן שפיר י"ל שכל זה מבואר בדברי הרמב"ם הרואה חבירו שחטא (היינו באיסור תורה) או שהלך בדרך לא טובה (היינו אפי' איסור דרבנן) מצוה להחזירו למוטב כו' עד שיכהו החוטא (זה קאי על חטא בדבר שהוא מה"ת). או יאמר לו אינו שומע לך (זה קאי על הלך בדרך לא טובה שבזה די אמירה זו בלבד) (ועיין הגהות רי"פ שכך צ"ל או יאמר וגם לגירסת הספרים דגרסי ויאמר הנה ג"כ פירושו כך והוא ויו המחלקת]:

ועל דרך זה יש ליישב דמ"ש ביבמות ס"ה כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע דיברו הכל בהוכחה על איסור דרבנן אבל באיסור תורה החיוב להוכיחו אפי' אינו שומע עד כדי הכאה או נזיפה והרי זה תירוץ חדש על קושית הראשונים שהביא הנימוקי יוסף שם. ושני המצות הללו מצות דרבנן בעלמא הם. וכלומר כשם שמצות חכמים הוא להוכיח על איסור של דבריהם. כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע ר' אבא אומר חובה שנאמר אל תוכח לץ א"כ הוא ג"כ חיוב מדברי קבלה ודחי ממש להמצוה של תוכחה באיסור דרבנן שנלמד ג"כ מדברי קבלה. הנה יצא לנו מזה דין מחודש