סדר הלכה (רמב"ם) כ

אביו ומתורתו של ר"ש אביו הוציא דבר אבל רב אלפס בפ"ב דמציעא הביא הך דיבמות בשם ר' אלעי בשם ר' יהודה בר' שמעון ושם תיכף ומיד סמוך למימרא זו כתב הך דינא דעד היכן הוא מוכיח עד הכאה או נזיפה אי קללה ע"ש בדבריו היטב. וצ"ע היטב על מה שהפסיק בגמ' דעירוכין והביא באמצע שני דברים א' דפרק ב' דייני גזירות והשני דפרק הבא על יבמתו והדר חזר לסוגי' דעירוכין ודו"ק) אלא מהלכות דרך ארץ בעלמא כגון לקרר כעסו של חבירו ולהשיח דאגתו וכל כיוצא בו. וא"כ באופן זה דברי הש"ס מאירים וברורים ושפיר אמרו כה"ג כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שא"נ דשניהם שקולים דשניהם אין בהם חיוב מן הדין אלא מצוות דרבנן בעלמא אבל כשרואה את חבירו שחטא שחייב להוכיחו מה"ת אפי' אינו שומע לו חייב להוכיחו ולחזור ולהוכיחו עד שיכהו החוטא:

ובזה מיושב קושיית הראשונים שהביא הנימוקי יוסף ביבמות שם מש"ס דערכין דמוכח להדיא דחיוב תוכחה מוטל על כל או"א מישראל אפי' החוטא אינו שומע לו כלל, ולפי דברי הרמב"ם הנ"ל הקושיא מעיקרא לק"מ דהך דיבמות לא מיירי בעיקר מצות הוכח תוכיח כלל וכ"ע מודו שחייב אע"פ שחבירו איננו שומע ובזה יובן שאם הי' דעת הרמב"ם ג"כ כשיטת האומרים דגם עיקר מ"ע של תוכחה נדחית בדבר שאינו נשמע א"כ קשה מדוע לא השמיענו חילוק זה שם בפ"ו שהביא מ"ע של הוכח תוכיח ושם הי' לו לבאר שאין חיוב זה אלא בדבר הנשמע אבל זה ראי' ברורה דבכוונה עמוקה השכיל רבינו הגדול להציג דבריו אלו שם בפרק החמישי שלא נזכר מעיקר חיוב של מצוה זו ולא דיבר שם אלא מעניני מוסר ודרך ארץ משא"כ בפרק הששי אחרי שהתחיל לדבר ממצות התוכחה הנה מיד באותו פרק הלכה ז' ביאר להדיא שחייב להוכיחו עד שיכהו החוטא ולא ישמע לו. הא אינו שומע לחוד אעפ"י שיאמר לו אינני שומע לך כל זמן שלא הכהו חייב עוד להוכיחו ולחזור ולהוכיחו. ודלא כהגהת רי"פ שהגיה עד שיכהו החוטא או יאמר אינני שומע לך דבכל ספרי הרמב"ם הישנים גריס עד שיכהו החוטא ויאמר איני שומע לך באופן דאעפ"י שיאמר אינני שומע לך כל זמן דלא הכהו לא נפטר מחיוב מ"ע זו:

וראיתי בספר חרדים בפרק מל"ת מד"ק ומד"ס התלויות בפה ובקנה שם דכ"ז וז"ל סוף פ"ו דימות אמרו כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע כו' וכתב בנימוקי יוסף דהקשו המפורשים דהא אמרו בגמרא דעירוכין דמצות הוכח תוכיח עד שיכנו והתירוץ הנכון נלמד מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' דעות דמצות הוכח תוכיח הוא נחלקת לשתים אחד מי שחטא לו חבירו דמצוה עליו שלא ישטמנו בלבו כמדת הרשעים אלא יאמר לו מדוע עשית לי כך ובהא מצוה לשתוק אם יודע בו שלא יקבלו רק ימחול בלבו. ומצוה שנית להוכיח את החוטא או הולך בדרך לא טובה. בזה חייב להוכיח אפי' כמה פעמים. עכ"ל. והנה לפי דבריו יש מצוה שלא לומר תוכחה לחבירו אפי' חטא כנגדו בעבירה גמורה כל שיודע שאינו שומע לו מצוה לשתוק ולמחול לו אעפ"י שחטא כנגדו גם נגד שמים. והדבר תמוה שלא נמצא דבר זה שם בדברי הרמב"ם כלל אדרבה מדבריו מוכח להיפוך שהרי כתב שם הלכה וא"ו הוכח תוכיח את עמיתך ואם חזר וביקש ממנו למחול לו צריך למחול ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלקים עכ"ל. הרי דוקא בחזר חבירו לבקש ממנו מחילה והחזיר לו את שלו צריך למחול אבל אם עומד במרדו ואינו שומע לתוכחתו זה לא שמענו. אדרבה מצוה להוכיחו כ"פ עד שיחזור בו או עד שיכהו וכי מפני שהוא רע לשמים ורע לבריות יהא נשכר. שהרי מבואר שם הלכה וא"ו שמדבר בחטא גוזל אשת חבירו וכדומה [אבל להנ"ל מבואר דלדרכו של הרמב"ם הקושיא מעיקרא לק"מ. ועיין שם ברמב"ם הלכה ז' שכתב וז"ל המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו למקום וכו' אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שני ושלישית וכן תמיד חייב להוכיחו עד שיכהו החוטא עכ"ל הרי מפורש שגם בחטא שבינו לבינו נמי חייב להוכיחו עד הכאה [חוץ אם החוטא ננדו היתה דעתו משובשת או שהי' הדיוט ביותר שכה"ג מדת חסידות הוא לשתוק ולמחול לו כמ"ש רבינו שם הלכה ט']:

ויש עוד סמוכין לדברינו בדברי הרש"ל בים של שלמה סוף פ"ו דיבמות העתיק דין זה בזה הלשון מצוה לספר דבר הנשמע וכן מצוה שלא לספר דבר שאינו נשמע ושם הביא דברי הס"ח וז"ל ומזה הטעם אסור לומר בפני עם הארץ ההגדות שנראות כעין גוזמא יעו"ש. מוכח להדיא דס"ל נמי שלא ידברו כאן מעיקר חיוב המ"ע של הוכח תוכיח רק מענין סיפורים מה שראוי לספר בהם בפני העם והיא ענף מצות התוכחה [ועל דרך זה נ"ל דמ"ש רש"י ביבמות שם דכתיב הוכח תוכיח אין רו"ל אלא דרך אסמכתא שכל דיבור טוב בכלל תוכחה הוא] ולפי זה מצוה לומר דבר הנשמע רו"ל דבר שיש לו הבנה ומצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע רו"ל הגדה תמוה שאין לה הבנה ונראה ע"ד גוזמא:

אמנם בירושלמי סוף פ"ה דתרומות אמר רב אמי בשם ר' יוחנן כשם שמצוה לומר דבר הנעשה כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נעשה עד כאן לשונו משמע להדיא דאין רו"ל מובן ובלתי מובן אלא עושה ןבלתי עושה. וי"ל דלא על חנם שינו בש"ס דילן מנעש"ה נשמ"ע כדי לכלול בזה גם המובן והבלתי מובן. עוד י"ל דכוונת הירושלמי בדבר הנעשה רו"ל דבר שיש בו עישוי שכופין ומעשין אותו בעל כרחו אם לא ישמע להכי מצוה לומר לו משא"כ דבר שאינו נעשה רו"ל שאין בו דין עישוי כגון מ"ע שמתן שכרה בצידה אם ברור לנו שלא יקבלו מצוה שלא לומר. כיון שאין בידינו לכופו. אלא דהירושלמי לשיטתי' דס"ל דמעשין וכופין גם על ל"ת [עיין יד המלך פ"ו מה' חמץ] להכי שפיר קאמר מצוה לומר דבר הנעשה שכולל בזה בין עובר על מ"ע או ל"ת דבשניהם מעשין וכופין אם לא ישמע משא"כ להש"ס דילן דס"ל דאין מכין עד שת"נ אלא על מ"ע אבל ל"ת לא כמ"ש התשב"ץ ח"ב סי' נ"א א"כ לא הי' אפשר לו לומר דמצוה שלא להוכיחו בדבר שאין בו עישוי שא"כ הי' נלמד מזה שאין מוכיחין אותו בשם ל"ח מפני שאין בה עישוי לש"ס דילן וזה אינו אמת שהרי מצוה להוכיחו ולעשות בו התראה וכדי שילקה עכ"פ מלקות של תורה על כל זית וזית ועל כל התראה והתראה וכמ"ש התשב"ץ שם לכן הוכרחו בש"ס דילן ללמד אותנו דין זה בלשון אחרת שמצוה לומר דבר הנשמע דכולל בזה הן עשה הן ל"ת:

ובירושלמי פ"ח דסוטה הלכה ב' כל שאינו יודע שמקבלין כגון אלו לא ימחה יעו"ש בק"ע ובפ"מ והרי התם הי' ענין התוכחה בדבר שלא הי' ב"ד המוכיחים למחול להם ולא נגע חטא זה אל המוכיחים אלא בינם לשמים כמפורש בדברי הימים כ"ח לאשמת ד' כו' להוסיף על חטאתינו כי רבה אשמה לנו ובכל זאת אמרו שלא היו מוכיחים אותם אם ידעו שלא יקבלו מוכח מזה דמצוה שלא לומר דבר שא"נ הוא אפי' באין החטא נוגע במוכיח כלל ודלא כבעל ס"ח הנ"ל דכתב שזה דוקא כשבידו של המוכיח למחול שלא חטא אלא עליו ע"ש: