סדר הלכה (רמב"ם) יט

משא"כ במצוה של סיפור זה אסור להרבות בו שמתוך שבחו וכו':

ועיין חובת הלבבות שער הכניעה פ"ד שהשלם לא יחפוץ שיספרו בשבחו. ויש לשאול איך יקיים השלם מ"ע זו שיספר בשבחו של חבירו לקיים ואהבת לרעך כמוך אדרבה מה דסני לך לחברך לא תעביד. ויש לומר דשני מיני שבח יש א' מצד פעולת אדם ויגיעו ב' מצד חסד השי"ת שחלק מחכמתו לבשר ודם ולא אמרו להרחיק סיפור שבחו של חבירו אלא על אופן הא' אבל השבח של אופן השני מצוה הוא. וי"ל שזהו מ"ש אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' ורו"ל שאין זה הלול כשיהללו ליחס החכמה אליו מצידו וכן בגבורה או עושר. כי אם בזאת יתהלל איזה הלול הראוי. השכל וידוע אותי כי אני ד' עושה חסד לחנן את הבריות בחכמה גבורה ועושר זהו ההלול שמצוה להלל בו את חבירו:

ובשבת דף ע"ה אמרינן היודע לחשוב חקופות ומזלות ואינו חושב אסור לספר הימנו. ולכאורה תמוה ומה זה מדה כנגד מדה וי"ל שענין מלאכת מחשבת תקופות ומזלות מלאכת שמים הוא וכבוד להשי"ת ולעמו נגד כל העמים וכמ"ש איזה חכמה שהוא נגד העמים וכו' וזה שיודע ואינו חושב הרי הוא ממעט בכבוד שמים וא"כ ידיעתו וחכמתו איננה לשבח שמוטב הי' לו שלא ידע חכמה זו ולא חל עליו חיוב זה. ונמצא שכל שאתה מספר בשבחו שהוא יודע ומבין בחכמה אינה שבת אלא גנאי באופן כמו שבאמת אם הי' עוסק בחשבון תקומ"ז הי' בסיפור שבחו מ"ע כמו כן באינו חושב יש בסיפור שבחו ביטול מ"ע. וזהו שאמרו היודע לחשוב ואינו חושב אסור לספר הימנו:

זה לשון הרמב"ם, שם פ"ו דין ז' הרואה חבירו שחטא חייב להוכיחו עד שיכהו החוטא או יאמר אינני שומע עכ"ל עיין הגהת רי"פ. הנה זה דין מחודש דכשהחיטא אומר איני שומע שוב פטור זה מחיוב תוכחה. ולכאורה קשה מנא לן הא. ונראה דבש"ס יבמות ס"ה אמרו כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע לכן כשזה מעיד על עצמו שלא ישמע לו נאמן ואע"ג דקיי"ל אין אדם משים עצמו רשע. שאני הכא דהמוכיח למי שאינו שומע עובר על מצוה א"כ אין כאן משים עצמו רשע אדרבה רוצה הוא שלא להביא את חבירו לעבור על המצוה וכעין מ"ש תוס' ב"מ ג' ע"ב באומר מזיד הייתי. אבל קשה בשלמא התם אמרינן דעושה תשובה מעתה מודה שהוא מזיד כדי שלא להביא חולין בעזרה אבל הכא הרי אינו שב מרשעתו ואיננו שומע והדרא ק"ל מי מהימן על עצמו. ויש לומר דשאני הכא כשחוטא לפנינו ואיתרע חזקת כשרות שלו כל כה"ג נאמן להשים עצמו רשע ולהפקיע את חבירו מחיוב תוכחתו. וראי' לזה מהא דתנן ב"ק דפ"ז החובל בשבת פטור מתשלומין משום דקם לי' בדרבה מיני' דהיינו חיוב מיתה. וקשה הא כל הנך משניות התם כר"ש אתיין ור"ש ס"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. ועל כרחך צ"ל דהב"ע במודה שכוונתו בחבלה זו להוציא דמו ולהרשיע. ואע"ג דבהודאה זו משים עצמו רשע ומי מהימן מ"מ שאני הכא שכבר נעשה רשע לפנינו שהכה את חבירו והורע חזקת כשרותו וכ"כ בים של שלמה פ"ח דב"ק סימן ס"ג יעו"ש וה"ה והוא הטעם בנידון דהכא:

והנה איכא למידק בדברי הגמ' יבמות ס"ה הנ"ל כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. משמע דהנך ב' מצוות שקולות. הן. והרי באמת כד מעיינין אשכחן הבדל רב ביניהם (א') מצוה לומר דבר הנשמע היא מ"ע מפורשת בתורה וכמ"ש שם רש"י במקומו דכתיב הוכח תוכיח משא"כ מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע אינו מה"ת כלל רק מצוה מדרבנן בעלמא ור' אבא אמר התם דהיא חובה שנאמר אל תוכח לץ א"כ היא חובה מדברי קבלה מכלל דלר' אילעא איננה חובה רק מצוה בעלמא וכעין כמה מצוות דרבנן בש"ס שאין בהם חיוב מן הדין. (ב) מצוה לומר דבר הנשמע היינו אפי' ספק שמע ספק לא שמע חייב להוכיח כמ"ש הרי"ף והתוס' והרא"ש אבל מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע פירושו דוקא בשהוא ברור שלא ישמע אבל בספק חייב להוכיח עיין ש"ע או"ח סי' תר"ח ובמג"א שם. (ג') מצוה לומר דבר הנשמע היא בין ליחוד בין לרבים. אבל מצוה שלא לומר היא דוקא לרבים אבל ליחיד אפי' ודאי אינו שומע חייב להוכיח וכמ"ש בנימוקי יוסף שם. וכמ"ש הרמ"א לדינא באו"ח שם. (ד) מצוה לומר דבר הנשמע הוא בין בדבר המפורש בתורה בין אינו מפורש [ואפי' בדרבנן וכמ"ש התוס' והרא"ש ברכות ל' ע"ש] אבל מצוה שלא לומר הוא דוקא בדבר שאינו מפורש אבל בדבר המפורש בתורה מצוה וחיוב לומר ולמחות בו וכמ"ש הרא"ש בשם בעל העיטור ביצה ל' והמ"מ בסוף הלכות שביתת עשור ע"ש (ה') מצוה לומר דבר הנשמע הוא בין לשוגג בין למזיד משא"כ מצוה שלא לומר אינו אלא בשוגג ומטעם מוטב שיהי' שוגג ולא יהי' מזיד אבל במזיד מצוה למחות בהם (וכמ"ש בשיטה מקובצת ביצה בשם הריטב"א והובא במג"א שם) ולהענישן כשידינו תקיפה עליהם [ולכאורה הי' נ"ל כי שגיתי בזה דמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע אינה מטעם מוטב שיהי' שוגגין אלא אפי' מזידין ואפי' בדבר המפורש בתורה כשהן רבים לא יוכיחם אלא פעם אחד שמא ישמעו ומכאן ואילך לכשברור לנו שלא יקבלו אפי' פעם א' נמי מצוה שלא לומר וכמ"ש בש"ע סי' תר"ח ועיין לבושי שרד שם ובש"ע של הרב. אכן שוב ראיתי בשל"ה ד"ב שכתב בהדיא דהך מצוה שלא לומר הוא בשוגג דוקא ומטעם מוטב שיהיו שוגגין. ושוב ראיתי שכ"כ במרדכי ר"פ המביא ועיין בגדי ישע]. (ו') מצוה לומר דבר הנשמע אין חילוק בין פעם אחד או ב"פ וכמ"ש הוכח תוכיח אפי' מאה פעמים משא"כ המצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע הוא דוקא בפעם השני אבל פעם א' חייב להוכיח אפי' לרבים כש"ס שבת נ"ה דאמר אע"ג דלא מקבלו לוכיתונהו מר. ומפורש הכי שם ביבמות דצ"ל עכ"פ פ"א שמא ישמע וכ"כ בחי' הר"ן שבת שם בשם הרא"ה וכ"כ ברמ"א סי' תר"ח שם (ובספר חפץ ד' שם דאפי' ברור לו שלא יקבלו חייב להוכיח בדבר המפורש בתורה מה שאין כן באינו מפורש.) הנה א"כ הדבר ברור דאע"ג דמצוה היא שלא לומר דבר שאינו נשמע מ"מ אינו דומה כלל למצוה לומר דבר הנשמע והכי הוה לי' להש"ס למימר מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע אבל דמיון זה דמדמה הש"ס ואמר כשם שמצוה לומר כך מצוה שלא לומר לכאורא תמוה טובא דבאמת לא דמיין להדדי כלל:

והתבוננתי בדברי הרמב"ם פ"ה הלכה ז' שם העתיק דברי הש"ס דיבמות הנ"ל בזה"ל אם רואה שדבריו נשמעים יאמר ואם לאו לא יאמר כיצד לא ירצה חבירו בשעת כעסו ולא ישאל לו על נדרו כו' ולא ינחמנו בשמתו מוטל לפניו וכן כל כיוצא באלו כו' עכ"ל לענ"ד יש ללמוד מדבריו דס"ל דהך מצוה לומר דבר הנשמע שבש"ס יבמות שם אינו מדבר בחיוב מ"ע של הוכח תוכיח שהוא חיוב המוטל מה"ת על כל אדם בהחלט אבל הכא במאי עסקינן בדברי מוסר בעלמא שאין בהם חיוב גמור מה"ת. (ביבמות שם נאמר דבר זה בשם ר' אליעזר ב"ר שמעון וי"ל שר' שמעון זה הוא ר' שמעון ב"ר אלעזר במשנה י"ח פ"ד דאבות. רשב"א אומר אל תרצה חבירך בשעת כעסו וכו' ונמצא שהן הם דברי ר' שמעון