סדר הלכה (רמב"ם) יח

ממונו אלא באופן שאין ממונו חעמ"ג וממילא הא דכתב הרמ"א מיד בסמוך דבמ"ע של הוכח תוכיח א"צ ליתן רו"ל אפי' אין ממונו חעמ"ג. וקשה שהרי מקור דברי רמ"א הללו הם מתשובת מהרי"ו הנ"ל שהוכיח כן מהא דאיצטריך בכל מאודך שחייב להוציא ממון על ל"ת ש"מ דבמ"ע של תוכחה אינו חייב להוציא ממון ומה זו הוכחה הא מאודך אצטריך ללמד דאפי' מי שממונו חעמ"ג ימסור ולא יעבור ולעולם דבאינו חביב גם בתוכחה יוציא ממון אלא ודאי מוכח מזה דלא כמהר"מ חביב ודברי הרמ"א כולם בממונו חעמ"ג מיירי דבל"ת יתן אפי' אם חביב ובעשה של תוכחה לא יתן וכנ"ל:

ובשלטי גבורים בפרק כל שעה על מ"ש הרי"ף דאין מתרפאין בע"ז ובג"ע וש"ד כתב הש"ג וז"ל מיימוני פליג עם רבינו דס"ל דבע"ז וג"ע וש"ד בציענא יעבור ואף יהרג וכו' יעו"ש עכ"ל. ותמוה לי טובא דאדרבה בדברי הרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה הלכה ב' והלכה ו' ז' מבואר להדיא כדברי הרי"ף יעו"ש וצ"ע:

והנה לא נמצא בדברי הרמב"ם שם שחייב למסור ממונו אפי' בחביב עליו מגופו וכמו שהעתיקו הרי"ף והרא"ש וצריך עיון ונו"כ לא העירו מזה כלום:

אמנם לפע"ד יש ליישב על פי שיטת הגאון רא"ו ז"ל לומר דהרמב"ם פליג על הרי"ף בפירוש דברי ר' אליעזר וס"ל דר"א נמי כר' ישמעאל ס"ל דאפי' בג' עבירות הללו בצינעא יעבור ואל יהרג ור"ע פליג דיהרג ואל יעבור והלכה כר' עקיבא הואיל וסתם לן תנא כוותי' בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך. והן הם הדברים שהעתיק הרמב"ם שם בהלכה ז'. וממילא לא צריך מאודך על ממון כלל כנ"ל שאין במציאות כלל שיהא אדם מוסר עצמו למיתה בשביל אהבת ממון [ומ"ש יש לך אדם שממונו חביב מגופו רו"ל שיסבול עינוי גופו בשביל אהבת ממונו הנ"ל וכן יש לפרש דברי הרמב"ם במורה הנ"ל ותדע לך שהרי הראי' שהביא מהכתוב ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו אינה ראי' על מסירת הנפש ממש]. וגם דכתוב בכל מאודך שדרש רע"ק לענין שחייב לברך על כל מדה ומדה כמו שמברכין על הטובה העתיקו הרמב"ם בפרק י' מהלכות ברכות להדיא. באופן שמדברי רבינו הגדול ראי' גדולה וחזקה לשיטת הגאון רא"ו הנ"ל דר"א ור"ע פליגו ודלא כרב אלפס:

ובזה יש להמליץ קצת את דברי השלטי גבורים הנ"ל מ"ש דמיימוני פליג על רבינו דס"ל בצינעא יעבור רו"ל דפליג המיימוני על מ"ש הרי"ף דר"א ס"ל יהרג ע"ז חולק הרמב"ם דהוא מפרש דר"א ס"ל יעבור אלא ר"ע ס"ל יהרג והלכה כדבריו [וכן מ"ש בש"ג שם דכ"כ התוס' כתובות י"ט והג"א פ"ק דכתובות ר"ל דאינהו נמי ס"ל דר"א כר' ישמעאל ס"ל דבצינעא יעבור ודלא כר"ע] וא"כ לא פליג לדינא אלא פליג בדר"א מה ס"ל ודו"ק:

הלכות דעות פרק ה' הלכה ז' יקדים שלום לכל אדם. במשנה ה' פ"ט דברכות התקינו חכמים שיהא שואל אדם את שלום חבירו בשם. יש להסתפק אם התקנה היתה שחייבו חכמים שיהא אדם שואל בשם דוקא ולא סגי בלא"ה או דילמא חיובא ליכא אלא התקינו שיהא מותר לשאול בשם ואין בו איסור. ומן התימה על מאור עינינו רש"י ז"ל שלא פירש כלום בזה. גם התוספות והרא"ש והמפורשים לא גילו דבר:

שוב מצאתי בגמ' מכות כ"ג שם בפירוש המיוחס להרמב"ן בד"ה ושאילת שלום בשם וז"ל דמותר לאדם לשאול בשלום חבירו בשם ואין בו משום מוציא שם שמים לבטלה מרבי. לישנא אחרינא שואל שלום בשם דחייב אדם לשאול בשלום חבירו בשם ואנן נמי כי שיילינן אהדדי מדכירינן שם דשלום שמו של הקב"ה דכתיב כו' וראיתי למהרש"א שם שכתב וז"ל וכפירוש שני משמע בסוף פ"ט דברכות דמייתי עלה עת לעשות לד' הפרו תורתך דהיינו להפר תורה שאסרה להזכיר השם לבטלה עכ"ל רו"ל דאם כפירוש הראשון קשה למה יחזרו חכמים לעשות איסורא הרי אפשר לשאול בשלום בלי שיזכיר השם והא דכתיב עת לעשות כו' זה דוקא במקום דלא סגי בלא"ה. וכן מבואר בתשב"ץ ד' ת"י דבמקום שאין ברירה ואי אפשר לעשות אלא א"כ מיפר תורה אז מותר להפר משא"כ אם אפשר לקיים הענין בהיתר אלא ודאי כפירוש השני דלא חשוב שאילת שלום גמור אלא כששואל בשם אבל לפענ"ד י"ל דשאני הכא שמצד הדין אין כאן איסור כשהוא מזכיר את השם דרך תפלה או דרך ברכה ואינו לבטלה אלא דמ"מ הוה ס"ד שראוי לאסרו דלא ליתי לידי מוציא ש"ש לבטלה בדברי חול שבין אדם לחבירו לכן הצריכו חכמים להתיר הדבר משום עת לעשות לד' ולעולם י"ל כפי' הראשון. ויש לענ"ד ראי' ברורה לדברינו דלעולם י"ל כפי' הא' שהרי אנו רואין שהרי"ף והרא"ש והרמב"ם השמיטו דין זה לגמרי הרי ודאי דפשיטא להו שאין חיוב בד"ז גם בטוש"ע ולבוש לא הזכירו חיוב זה כלל. וא"נ כפי' הב' קשה טובא איך השמיטו הפו' ד"ז לגמרי:

ובפיהמ"ש להרמב"ם שם כ' וז"ל וכשאמרו מכלל התקנות שתקנו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם האל מפני שמלת שלום משמות הקב"ה עכ"ל ונראה לכאורה דס"ל כפי' הב' ורו"ל דע"ז אנו סומכין דלא מדכרינן את השם מפני דשלום גופי' שם הוא וכעין ל"א שבהרמב"ן. ויותר נראה דר"ל פ"ד שכתב מהרש"א דמכות שם דתקנו שהאומר יברכך ד' אפי' אינו מזכיר שלום כלל סגי ועת לעשות לד' כו' להפר ולהתיר ד"ז שנ' לכאורה כמניעת שלום מחבירו מ"מ סמכו להתיר והטעם לזה מפני שגם מלת שלום שם היא וחדא מילתא היא שלום עליך או יברכך ד'. (ע' בסוה"ס בהשמטות ענין שייך לה' דיעות):

פ"ו מה' דעות ה"ג כתב הרמב"ם וז"ל מצוה על כל אדם לאהוב כל אחד ואחד מישראל וכו' ולפיכך צריך לספר בשבחו וכו' ע"ש מבואר מזה שסיפור שבחו של חבירו הוא מ"ע. וקשה לכאורה דבש"ס מגילה כ"ה אמר רב אשי האי מאן דשפיר שמעני' שרי לשבותי הרי שאינו אלא רשות וכ"כ מהרש"א שם שכ"כ הרמב"ם עצמו בפירושו לאבות פ"א שזהו דיבור אהבה לא דיבור המצוה לכך לא קאמר אלא דשרי וי"ל דבדבר הידוע לנו בבירור שכך הוא זהו מצוה וחיוב משא"כ בשפיר שמעני' שיצא קלא בעלמא לשבח. כה"ג אין חיוב אלא רשות. ובזה יסתלק ג"כ קושית מדר"א בפרק גט פשוט מהא דמצינו בכ"ד בש"ס שהיו משבחין במדות ומעלות החסידים והצדיקים. די"ל שכ"ז בדבר הידוע בבירור לא מפי שמיעת קול בעלמא. ולכן לא זו דשרי אלא חיובא איכא. אי נמי י"ל דיש עוד חילוק אפי' בידוע בבירור שמצוה לספר מ"מ לא ירבה לספר יותר מדי ובזה יובן דברי רש"י בעירוכין ט"ז אל יספר אדם בשבחו של חבירו ופרש"י שם דרו"ל כשמספר יותר מדאי ועיין מהרש"א בפ' גט פשוט שעמד על דברי רש"י הללו. אבל להנ"ל י"ל דהיינו דקשיא לי' לרש"י דאיך תניא לעולם אל יספד בשבחו של חבירו אדרבה מ"ע לספר לכן פירש דלעולם אל יספר דקאמר רו"ל יותר מדאי וקמ"ל דלא דמי לשאר סיפור של מצוה שכל המרבה לספר מרבה בקיום המצוה