סדר הלכה (רמב"ם) יז

לפטור עצמו מחמת אונס ממון עליו להביא ראי' יעו"ש שכן פתח וכן סיים:

שוב בא לידי ביאור הגר"א על יו"ד ראיתי בסי' קנ"ז סק"ה שכתב בשם תשובת מהרי"ו וז"ל אבל משמע שם מדבריו דעל כל ל"ת אינו מחויב להוציא ממונו דהוכיח מדכתבה תורה בכל מאודך בע"ז והוא שלא כדברי הר"ן עכ"ל והנה זה לשון מהרי"ו בתשובתו מ"ש אהא דאמרו רבותינו כל שיש בידו למחות כו' ואינו מוחה. שאלת טעמא מאי. ואיך אנו יוצאין י"ח שאין אנו מוחין כיון שרבו פריצי עמנו מלעיגין ועולבין בתורה ובלימדי' ואינם שומעין למוכיחין. אם היינו מוחין בידם איכא למיחש לסכנה שהיו עומדים עלינו ועל גופינו ועל מאודנו והא דאמרינן מי שיש בידו למחות ואינו מוחה כו' היינו היכא דליכא סכנה וכה"ג אמרו פרק עשרה יוחסין ע"א ובדקו עד שהגיעו לסכנה ופירשו. ומ"ש אם חייב אדם להוציא ממון על זה נראה דאינו חייב וראי' דאמרינן פ' בן סורר ע"ג דילפינן מלא תעמוד על דם ריעך דחייב להציל את חבירו כו' למטרח ולאגורי כו' אלמא אי ליכא קרא יתירא לא הוי אמרינן שמחויב להוציא ממון אפי' להציל נפש וכ"ש הכא גבי עשה דהוכיח דאין חייב להוציא ממון. ועוד מדאצטריך קרא לכתוב בכל מאודך שחייב אדם למסור ממון בשביל קידוש השם ואם הי' חייב להוציא ממון להציל חבירו מן העבירה א"כ כ"ש עצמו וא"כ מאי צריך בכל מאודך. ודוחק לומר דהתם איירי דחייב למסור כל ממונו. אבל הכא גבי עשה דתוכיח אינו חייב למסור כל ממונו. רק מקצת דמה שיעור יש בדבר דבשלמא גבי הכאה עד שיכנו כל דהוא אין צריך להוכיח יותר עד כאן לשונו. סבר הגאון רא"ו שלהוכיח לא יתן ממונו וממילא מוכח לפ"ז דה"ה לכל ל"ת שבתורה:

אבל דעת הרמ"א ודאי אינו כן שהרי הוא העתיק דברי רי"ו ג"כ להלכה שם באותו סימן עצמו ונראה דהרמ"א ברור לו דמהרי"ו נמי ס"ל בזה כהר"ן דבכל ל"ת יתן כל ממונו ולא יעבור מן הכתוב בכל מאודך שכולל כל הל"ת שבתורה לא איסור ע"ז לחודי' ודוקא לענין מסירת נפש גלי קרא דוחי בהם דאין לו למות רק באיסור ע"ז וג"ע וש"ד. אבל לענין מ"ע דהוכח תוכיח הוכיח מהרי"ו מדאצטריך בכל מאודך לענין שיתן ממונו ולא יעבור שום ל"ת שמע מינה דבשביל עשה דהוכחה א"ח להוציא ממונו שאם הי' מחויב להוציא ממון להציל חבירו מן העבירה כ"ש עצמו וא"כ למה לי לימוד על כל ל"ת שבתורה מן הכתוב בכל מאודך וכמו שכתב הר"ן בפסחים שם דקרא לאו באיסור ע"ז לחוד מיירי אלא בכל ל"ת שבתורה [הג"ה. ובשנות אליהו פ"ט דברכות מ"ה בשם הגאון רא"ו ז"ל דגריס בפסחים וביומא ובסנהדרין אחרי סיום דברי ר' אליעזר וכו' וקאי על ר' עקיבא שמבואר בש"ס ברכות ס"א דמסיים בברייתא אחר דברי ר' אליעזר ר' עקיבא אומר בכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך אבל ר"א ס"ל דאין צריך למסור נפשו אפי' בע"ז כשהיא בצינעא (וכר' ישמעאל בסנהדרין שם) ומ"ש בכל נפשך ס"ל לר"א דהיינו לסבול עינוי ויסורי הגוף ולזה קאמר דיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו ר"ל שחביב לו לסבול עינוי גופו ולא יתן ממון אבל מסירת נפשו ממש זה ודאי פשוט שאין לך אדם בעולם שימסור עצמו למיתה בשביל חביבות ממון דכיון שמת מה תועלת לו בממונו והש"ס דמביא ראי' דחייב למסור נפשו מהא דתניא ר"א א' וכו' לא קאי על ר"א אלא על ר' עקיבא בר פלוגתי' ולכן מחדש הגאון שצריך להגיה בכל שלשה מקומות הנ"ל וכו' וקאי על ר"ע דקאמר בכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך כמ"ש בש"ס ברכות שם:

ובהגהות רי"פ הביא עוד מ"ש בילקוט וז"ל ר' עקיבא אומר אם נאמר בכל נפשך ל"נ בכל מאודך אלא בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד ויובן היטב לפי יסוד דברי הגאון הנ"ל דר"ע לשיטתו דס"ל ובכל נפשך מיתת נפש ממש הוא א"כ אי אפשר לו לומר דבכל מאודך אחי למילף על שממונו חביב עליו מגופו שהרי לשיטה זו אין לזה מציאות בעולם כלל נגד מיתה ממש לכן הוצרך ר"ע לומר דבכל מאודך לדרשה אחרת דהיינו לכל מדה שהוא מודד או מאודך ממון ועל שאר ל"ת שבתורה. ולכן במשנתינו ברכו' פ"ט מ"ה דסתם לן כר' עקיבא דבכל נפשך רו"ל אפי' הוא נוטל את נפשך ממילא דאי אפשר לו למדרש בכל מאודך לענין ממון חביב לו מגופו וכנ"ל] ולפי דרך זה היו עולין דברי השו"ע להלכה בלי שום קושיא דהלכה כר"ע וכסתם מתני' להכי חייב למסור נפשו ואצ"ל ממונו ואפי' בל"ת שאין חייב למסור נפשו אבל ממונו חייב למסור ולא הוצרך לחלק בין חביב לאינו חביב דחביב מנפשו ליכא [אלא חביב מגופו ואליבא דר"א ואנן לא קיי"ל אלא כר"ע]:

אבל מדברי הר"ן עצמו שממנו מקור דברי רמ"א מבואר בדבריו בפסחים פרק כל שעה דר' אליעזר גופי' נמי לענין מסירת נפש ממש מיירי ויש לך אדם שממונו חביב לו מנפשו וא"כ הדרק"ל ועוד קשה תינח בש"ס יומא וש"ס פסחים שם די לנו בהג"ה זאת דצ"ל וכו' אבל בש"ס דסנהדרין ע"ד דקאמר להדיא בזה"ל אינהו דאמרו כר"א ולדברי הגאון הנ"ל אדרבה אינהו דאמרו דלא כר"א והי' א"כ צריך להגיה שם עוד דאמרו כר"ע. והיותר תמיה דפריך אמימרא דר' יוחנן מברייתא דר' ישמעאל ומה זו קושיא אם ר' יוחנן ס"ל דהלכה כסתם משנה דברכות הנ"ל דסתמה להדיא כר"ע וכן קשה על המתרץ למה לי' לסייעו מברייתא עדיפא הי' לי' לתרץ דאינהו דאמרי כסתם מתני' וכדאמר ר"י הלכה כסתם משנה. אבל לפענ"ד מכאן ראי' ברורה למ"ש מהרש"א בברכות שם וז"ל ר"א נמי לענין נטילת נפש קאמר כדמוכח בפ' בן סורר ור"ע דאמר אפי' נוטל את נפשך לפרושי דברי ר"א קאתי וכו' יעו"ש. ולפ"ז הא דקאמר אינהו דאמרו כר"א היינו באמת משנתינו דאתיא כר"א וכדמפרש ר"ע ומלתא אגב אורחא קמ"ל דסתם משנה ר"א הוא ור"ע לאו לאיפלוגי אתי אלא לפרש וכנ"ל. עד כאן הג"ה:

והנה לכאורה קשה על הוכחת הרי"ו דמדאצטריך בכל מאודך לחייבו למסור ממונו ש"מ דמ"ע דתוכחה אינו חייב למסור ממונו ע"ז. ואימא דאצטריך בכל מאודך ללמד דאפי' ממונו חביב מגופו אפ"ה יתן ולא יעבור משא"כ במ"ע של תוכחה אינו מחויב ליתן ממונו אלא כשאין ממונו חמ"ג אבל בממונו חמ"ג לא ומדברי מהרי"ו משמע דסתמא דאינו מחויב להוציא ממון ע"ז אפי' באינו חביב דהרי כתב דאפי' מקצת ממונו נמי אינו חייב ליתן. ויש לומר דמודה מהרי"ו דמי שאינו חביב לו ממונו מגופי' חייב ליתן ממון כדי לקיים המצוה אלא כשממונו חביב מגופו אז א"צ ליתן גם מקצת ממונו וזה שפיר מוכח מדאצטריך בכל מאודך שחייב ליתן ממונו אפי' חביב עליו מגופו ש"מ דבמ"ע אינו מחויב כה"ג נמצא לפ"ז מ"ש הרמ"א בהג"ה שא"צ להוציא ממון ע"ז מיירי דוקא במי שממונו חעמ"ג דומיא דרישא שכתב דבל"ת יתן כל ממונו ולא יעבור שזה אפי' ממונו חעמ"ג כמ"ש למעלה וע"ז כתב תיכף ומיד דין השני דבמ"ע דתוכחה א"צ:

ויש לפ"ז הוכחה ברורה שלא כדעת מהר"ם חביב שכתב דמ"ש הפוסקים יתן כל ממונו ולא יעבור לא דיברו אלא במי שאין ממונו חעמ"ג. דלפ"ז דברי הרמ"א סי' קנ"ז וכן דברי הר"ן פ' לולב הגזול והרשב"א והראב"ד והריב"ש כולם צריך לומר שלא חייבו ליתן כל