סדר הלכה (רמב"ם) טז

על ל"ת בשום פנים. ועיין ש"ס כתובות דף כ"ו ע"י נפשות אסור' ע"י ממון מותר' יעו"ש ודו"ק ועיין אה"ע סי' י"א וברמ"א שם ועיין ש"ע או"ח סי' צ' ס"ט ושם באה"ט ס"ק ב' ותשובת יד אליהו סי' ז' באינם ממון נגד תפילת ציבור. ועיין יו"ד ר"ס קנ"ז ושם באה"ט לענין אונס ממון נגד איסור יין נסך ועיין משנה למלך פ"ה מיסודי התורה:

והנה הרמ"א ביו"ד סי' קנ"ז שם אחרי שכתב דיתן כל ממונו ולא יעבור על ל"ח סיים שם רשב"א ור"ן. והתבוננתי בדברי הרשב"א הללו מקורם בחידושי הרשב"א ב"ק דף ט' שכתב שם בשם הראב"ד וז"ל במצוה עד שליש. קשיא לי וכי יש דמים למצות ואיך יכול לומר שלא לקנות לולב ואתרוג אלא כדי כך וכך ומי יש להם דמים והלא מצוה אחת תשוה כל ממונו ויש לומר כו' עד כדי שלא יבוא לידי אונס ויצטרך לבריות כמ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש הראב"ד עכ"ל ובשיטה מקובצת בשם הרשב"א הוסיף תיבות הללו שהעוני כמיתה וכתב עליו וז"ל מכל מקום לא כמיתה ממש אמרו אלא במצות עשה בשב ואל תעשה אבל במצות ל"ת אפילו כל ממונו עכ"ל. הנה יראה כל מעיין שאין מכאן ראי' שמחויב ליתן כל ממונו נגד איסור ל"ת שהרי עיקר האי ענינא דהידור מצוה עד שליש ודאי לאו דינא דאורייתא וחיוב מדינא היא ותדע לך שכן הוא דהרי הרא"ש כתב להדיא שם באיבעיית הש"ס שם. דלקולא קיימ"ל ושליש מלגאו סגי דכל ספיקא דרבנן לקולא וכן כתיב הים של שלמה להדיא וז"ל דאין זה דאורייתא אחר שאינו מצות עשה רק מצוה בעלמא להידור מצוה עכ"ל ומסיק עוד שם דמי שחייו נדחקים אין צריך להוסיף בעבור הידור מצוה דלא כנימוקי יוסף. והרמ"א עצמו בדרכי משה העלה כדבריו והוסיף דאפי' מי שאין חייו נדחקים אין צריך להוסיף לבזבז יותר משליש דלא כנימוקי יוסף ע"ש הובא במ"א סי' תרנ"ו ס"ק ו'. נמצא שכל עיקר הידור זה אינו אלא מצוה דרבנן בעלמא שאמרו חכמים שכך ראוי להחזיק ושיותר על שליש אינו צריך. ועל זה תמהו הראב"ד והרשב"א מי שם דמים למצוה לומר שעד כאן הוא ערך שוי' מכאן ואילך אינו אלא לפנים משורת הדין שאף שודאי שאפי' שליש גופי' אינו מפורש בתורה חיובו אבל האיך יגמור השכל לתת קצבה על דבר כזה והוכרחו לתרץ דלאו מצד ערך המצוה אמרו עד שליש אלא שהיא מטעם אזהרה כדי שלא יעני וכמ"ש שלא לבזבז יותר מחומש. א"כ מוכח מדברי הראב"ד הללו שאסור להוסיף יותר משליש ומטעם דשמא יצטרך לבריות (כש"ס כתובות דף נ' ודף ס"ג וב"ב דף ו' בחומש). ומעתה יתבונן כל מעיין שאם על דברים אלו כתב הרשב"א שלא אמרו אלא במ"ע בשב ואל תעשה אבל במצות ל"ת יתן כל ממונו עכ"ל ודאי י"ל דרו"ל שעד כאן לא שמענו איסור זה לבזבז ממון בשביל מצוה אלא במצות עשה אבל בל"ת מותר לו לבזבז כל ממונו אבל חיוב מנא לן:

אולם עיקר סמיכת דין זה מדברי הריב"ש שפ"ז שרמז עליו הרמ"א שם דהעלה דחייב ליתן כל ממונו ולא יעבור על ל"ת והוכיח כן מפרק מי שהוציאוהו דבשביל אונס ממון לא מחללין שבת וע"ש דאין לומר דילפינן מן וחי בהם דזהו לענין פ"נ איתמר לא לענין ממון ושם כתב שאין ללמוד מדברי הראב"ד שכתב שהעוני כמיתה כו' דהראב"ד לא אמרו אלא לענין ביטול מצות עשה משא"כ בל"ת. אלא שלדברי הרמ"ח הנ"ל ע"כ דמוקי לי' לדברי הריב"ש במי שאין ממונו חביב עליו כו' וכל מי שיעיין בדברי הריב"ש שם יראה שאין סתימת דבריו סובלין זה. ועוד שהרי הריב"ש הוכיח דין זה מעירובין מ"ה אין מחללין עליהן את השבת תניא בד"א כשבאו על עסקי ממון אבל באו על נפשות יוצאין ואם כדברי הרמ"א לפלוג וליתני בדידי' בממון גופי' בד"א בשאין ממון חביב עליהם מגופם אבל אי ממונם חביב כו' יוצאין ועוד לדברי הרמ"ח וסייעתו הנ"ל שלרוב בני אדם עכ"פ גופו וממונו שזה ויש מהם שממונו עוד חביב יותר א"כ איך סתם ואמר בכל העיירות ובכל מיני בנ"א שאין מחללין עליהם כו' אלא ודאי דפשוט הוא דכולהו מחויבים ליתן כל ממונם ולא לעבור:

ולענין עיקר קושייתינו נראה לי לתרץ ע"פ דברי הר"ן בפסחים דודאי פשטא דקרא אין ראי' כלל שנאמר שמדבר בע"ז דוקא אדרבה ואהבת את ד' אלקיך בכל המצות מישך שייכא וזהירות כל מצוה היא אהבת השי"ת. וא"כ אם באנו לידי פשוטו של מקרא נחזיק בודאי שהכתוב מדבר בכל המצות אלא הואיל ומצינו סתירה שכתוב אחד אומר בכל נפשך וכתוב אחד אומר וחי בהם ולא שימות בהם כו'. הנה מכח סתשש זו נסתר פשוטו של הכתוב הזה במקצת דאמרי' שע"כ בכל נפשך בע"ז מיירי דוקא אבל בכל מאודך (אפי' בתר דמוקמינן לה דר"ל אפי' מי שממונו חביב מגופו) אין המקרא יוצא מידי פשוטו ור"ל ואהבת בכל מאודך בכל ממונך ובכל מצות ואזהרות התורה מיירי וכלל, גדול בתורה אין מקרא יוצא מידי פשוטו. והרי נתבאר שכל עיקר הוכחה כאן אינו רק מכח הסתירה, ואין מקום לסתירה זו אלא מן בכל נפשך אבל מן בכל מאודך אין סתירה להכתוב וחי בהם דדוקא דבר התלוי בחיות קאמר לא בענין ממון וכמ"ש הריב"ש סי' שפ"ז יעו"ש. ולפ"ז יובן דברי הלבוש על נכון מ"ש באו"ח סי' תרנ"ו יתן כל וממונו ולא יעבור דכתיב בכל מאודך רו"ל דאין המקרא יוצא מפשוטו וכנ"ל אבל מ"ש ביו"ד סי' קנ"ז מוחי בהם היינו כדי שלא יקשה דקרא דואהבת בע"ז מיירי ומנ"ל עוד לענין שאר ל"ת ולזאת הוצרך ללמדינו דמוחו בהם גופי' אין סברא לפטרו משום אינם ממון דחיות נשמה דוקא קאמר ואין זה לימוד חדש לדין זה אבל כוונתו מדכתיב וחי בהם אין ללמוד ממנו לענין ממון ואדרבה והן הן דברי הריב"ש שם א"כ נתבאר שאין סתירה מן הכתוב וחי בהם לכתוב בכל מאודך וממילא הדרינן לכללין שאין מקרא יוצא מידי פשוטו ואם יצא מקצתו לא יצא כולו:

ולכאורה אכתי קשה סוף סוף מה פריך בכל מאודך למה נאמר הא אצטריך למילף על כל ל"ת שבתורה שיתן כל ממונו ולא יעבור ומנ"ל למילף עוד במי שממונו חביב עליו מגופו אפי' בעכו"ם גופי' וי"ל דפשיטא לי' להש"ס דממון התם שאינו חע"מ לא צריך קרא דסברא הוא דמה ענין ערך ממון הקל נגד ערך קיום מצוה והן הן דברי הראב"ד והרשב"א הנ"ל שכתבו מי שם דמים למצוה וכן מוכח מדברי תשובת הריב"ש הנ"ל להמתבונן בדבריו שם שהאריך והרחיב הדיבור בזה שחייב ליתן כל ממונו ובכל זאת לא נמצא שם אחרי כל האריכות שיוכיח כן מאיזה כתוב או ריבוי או היקש הנשען על שרשי המידות שהתורה נדרשת בהן ואם שכתב שם שאין ללמוד מן הכתוב וחי בהם לענין פטור אבל מאיזה כתוב נלמד החיוב זו לא נשמע ולא נראה שם בין כל ראיותיו אלא ודאי שס"ל נמי דיסוד דין זה נסמך על הסברא מהגמ' ב"מ דף ל' דפשיטא לי' להש"ס דלא דחינן איסורא מקמי ממונא ועיין בשיטה מקובצת שם בשם הרמב"ן והרשב"א וז"ל שם ואיכא מקצת נוסחי עתיקי ודוקני דכתוב בהו פשיטא, מי דחיק איסורא מקמי ממונא ונ"ל דה"פ משום דכיון דאפי' בעל אבידה כהן אינו רשאי להטמא עכ"ל וע"ש דכתב דחייב להפקיר ממונו משום כבודו של מקום וכמ"ש בש"ס בכ"ד הא למה לי קרא סברא היא. על כן העלה שם דהרוצה