סדר הלכה (רמב"ם) טו

ליתן אלא באיסור ע"ז משא"כ בשאר ל"ת יעבור ואל יפסיד אלא ודאי ש"מ דע"כ בכל ל"ת דין הוא דיפסיד ולא יעבור בשביל הפסד ממון. ע"כ בכל מאודך בע"ז ל"ל. והנה גם דברים הללו תמוהין טובא עיקר הקושיא הוא דמוכח מדברי הש"ס דקאמר אלא יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו והיה אמינא דיעבור ואל יפסיד אפי' בע"ז תלמיד לומר בכל מאודך. דע"כ משמע להדיא דממון החביב מהגוף דמפסיד דוקא באיסור ע"ז מיירי ובשאר ל"ת מנא לן ונהי דודאי דמוכח בקושית הש"ס דמקשה בכל מאודך למה נאמר וש"מ דס"ל להש"ס דבכל ל"ת יפסיד ולא יעבור היינו דוקא קודם שחידש לן סברא זאת ממון שחביב מגופו להכי פריך שפיר למה נאמר הלא בכל ל"ת כך הוא הדין דיפסיד ולא יעבור אבל בתר דמשני לן ומחדש אלא יש לך אדם שממונו חביב מגופו להכי אצטריך בכל מאודך למילף דאפילו הכי יפקיר ממונו ולא יעבור א"כ ודאי אצטריך לגופו ובכל ל"ת מנ"ל:

ואולי יש לפרש כוונת הב"ח דאע"ג דהזכיר בקושיתו הא דאמרינן דיש לך שממונו חביב ועל זה סיים ומקשה דבע"ז מיירי מ"מ לאו אהא קשיא לי' דס"ל כשיטת מהר"ם חביב דהפוסקים לא דיברו במי שממונו חביב עליו מגופו דכה"ג כנפשות דמי אלא דעיקר דקדוקו של הב"ח כך כיון דחזינן דקרא דמאודך בע"ז דוקא משתעי ובמקום אחר אין לנו מילף להפסיד ממון סתם שאין חביב מגופו במקום איסור אדרבה מצינו בכמה דוכתי שהקילו משום הפסד ממון מן היסוד שאמרו התורה חסה על ממונן של ישראל. וקשה מנא הא מילתא דפשיטא להו להפוסקים דממון סתם ר"ל דאין חביב מגופו יתן ולא יעבור ומהיכן למדו לומר כן על זה תירץ דמלשון הברייתא הזאת עצמו מוכח כן דס"ל בזה פשוט דממין סתם יתן ולא יעבור דאל"כ מה פריך דבכל מאודך ל"ל הא אצטריך למילף אפי' ממון א"צ ליתן אלא באיסור ע"ז ולא בשאר ל"ת:

והנה הגדתי קושיא זו לפני הגאון ר' יצחק מאיר נרו יאיר כאור הבהיר. וזאת אשר השיב לי יש לומר דמה שאמרו חכמים יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאודך ר"ל שאם יטלו ממונו יחלה חולת אהבת ממון ויסתכן הגוף לכך נאמר בכל מאודך:

ולפ"ז א"ש דסתמו הפוסקים שיתן כל ממונו ולא יעבור ולא הוצרכו לבאר דהיינו דוקא באין ממונו חביב עליו מגופו דמילתא דפשיטא היא כיון שכבר כתבו דבמקום פיקוח נפש יעבור ולא יהרג כ"ש אם ממונו חביב עליו מגופו דאיכא תרתי גוף וממון. ולפי דבריו הללו יש לתרץ ג"כ קושיית המפורשים שהקשו מה נפשך מעיקרא מאי קסבר אי קסבר נפשות עדיף א"כ די לנו להקשות מאודך למה נאמר ואם ממון עדיף ישאל בכל נפשך למה נאמר והאיך תופס החבל בשני ראשים יעו"ש במפורשים אבל להנ"ל ניחא דודאי הוי ס"ל דנפשות עדיף וא"כ למה נאמר בכל מאודך אלא ע"כ דהאי מאודך בא ללמד היכא דאיכא תרתי ממון עם הגוף א"כ קשיא שפיר בכל נפשך ל"ל ומשני אלא יש לך אדם שנפשו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך. דהוה אמינא דמאודך היינו ממון לחוד אבל נפשות לא. איצטריך נפשך ויש לך אדם שממונו חביב מגופו והוה אמינא דמאודך דבמקום איבוד גוף ונפש וממון יעבור לכך נאמר מאודך משא"כ אי לא הוי כתיב נפשך לא הוי מוכח הכי ותרויהו צריכי ובא זה ולימד על זה:

והנה זה דרך חדש בפירוש הברייתא הזאת אבל לפי דרך המפורשים ומה גם לדברי הר"מ חביב הנ"ל דמוקי דברי הפוסקים במי שאין ממונו חביב עליו מגופו אם כן הדרא קושיא לדוכתי' גם דברי הלבוש הנ"ל מנגדו יעמודו:

ובספר תוצאות חיים ראיתי שפירש ואמר וזה ודאי נגד הטבע שיהא ממונו חביב עליו מגופו אבל מה שאמרו בש"ס שנפשו אין חביב כממונו רו"ל לענין מצות גמילות חסד דניחא לי' לאדם שישעבד גופו ולכתת רגליו ולעשות חסד מלתת פרוטה מכיסו וע"ש דסייע עצמו מדברי רש"י וז"ל שם קשה מפני מה שינה רש"י ז"ל לשונו הטהור כו' ואצל ממונך לא דייק לומר אפי' נוטל את ממונך אלא פירש ישינה ובכל מאודך פירוש בכל ממונך ועל בכל נפשך פירש אפי' נוטל נפשך עכ"ל:

והנה אשתמיטתי' משנה מפורשת פ"ט דברכות שכך הוא לשון המשנה בעצמו בכל נפשך. אפי' הוא נוטל את נפשך. ובכל מאודך בכל ממונך. הרי מפורש דרש"י ז"ל לא שינה ולא עינה מלבו אבל העתיק דברי המשנה כצורתה. גם עיקר דרכו בפירוש הברייתא דחוק ורחוק מדעת המפורשים כולם. ומה שכתב שזה נגד הטבע אשתמיטתי' דברי הרמב"ם הנ"ל שכתב להדיא להיפוך ויש לנו לסמוך על דבריו כי הי' חכם מפורסם בחכמת הטבע. גם הרמ"ח הסכים כן וכתב שכן מוכח בש"ס יעי"ש. ולענין עיקר הדקדוק יש לומר דבדיוק תנן במשנתינו גבי נפשות אפי' הוא נוטל את נפשך להורות לנו דין שנזכר בש"ע יו"ד שם דאע"ג דדין הוא דיהרג ואל יעבור מ"מ אסור לו להמית עצמו בידים משא"כ בממון תנן בכל מאודך ולא קאמר אפילו הוא נוטל את ממונך לומר דממונו רשאי לתת בעצמו בידים ופשוט:

והנה לענין עיקר הדין לפענ"ד שיש להוכיח מן הש"ס דבכל ל"ת שבתורה יתן ממון ואל יעבור אפי' מי שממונו חביב מגופו מהא דאיתא בפ"ב דכתובות דף י"ח העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו נאמנים ואמר רמי בר חמא לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל מחמת ממון אין נאמנים מ"ט אין אדם משים עצמו רשע. לומר חתמנו שקר בשביל אינם ממון והוא בש"ע חו"מ מ"ו סל"ז והשתא לפי הנ"ל קשה אפי' מחמת ממון אכתי לא משווי נפשייהו רשיעי כלל דלימא דאינהו ממונם חביב עליהם מגופם והיתר להם לעבור משום אונס ממון. ואת"ל להנ"ל דמיירי באמת דאינהו גופיהו אמרו דאין ממון שלהם חביב עליהם מגופם א"כ קשה לפלוג וליתני בדידה בממון גופי' לא בשהגידו דממונם לא חביב עליהם מגופם כו'. ועוד דע"כ ליכא למימר הכי שהרי התוס' שם בד"ה מחמת נפשות הקשו להימנו דאנוסים היו מחמת ממון במיגו דאי בעי אמרי מחמת נפשות ותירצו שני תירוצים חדא דאונס נפשות לא שכיח ועוד דבשני עדים לא אמרינן מיגו. ולפי שיטה הנ"ל קשיא טובא להימני דאנוסים מחמת ממון במיגו דאי בעי הוי שתקו מלומר דממונן אין חביב עליהן מגופן ולא הוי פסלי נפשייהו ושני התירוצים של התוס' לא שייכי הכא דמה שתירצו דאונס נפשות לא שכיח אבל אונס ממון שכיח הנה לשיטת מהר"ם חביב וסייעתו גם בני אדם שממונם חביב עליהם מגופם שכיחי ממש כאותן בנ"א שגופן חביב עליהן מממונם וכמו שהוכיח שם שאי"ל שרוב בנ"א גופם חביב יעו"ש וכבר כתבנו שכ"כ הרמב"ם להדיא. וגם לאידך תירוצא דבשני עדים לא אמרינן מיגו היינו דוקא במיגו אחריתא אבל במיגו דאי בעי הוי שתקו אמרינן מיגו בתרי כמ"ש התוס' שם בד"ה אין נאמנים. ועוד דהתוס' שם בד"ה ואין אדם משים עצמו רשע הקשו דנימא פלגינן דיבורא ותירצו יעו"ש ואם כשיטה הנ"ל לא שייך תירוץ התוס' שם והדרא קושיא לדוכתא נימא פלגינן דיבורא. ונאמר אמת הוא שאנוסים הוי מחמת ממון אבל לא מהימני לומר שממונם אין חביב עליהם מגופם. אלא ודאי מוכח מזה דבממון מחויב ליתן כל ממונו ולא לעבור