סדר הלכה (רמב"ם) יד

שכתב. אבל תמהני איך לא השגיח הרב ז"ל שלפי דבריו יוגדל התימה ויתרבו הקושיות בדבריהם:

אמנם לפע"ד כי מכאן ראי' גדולה לשיטת בה"ג והרמב"ן שדיבור אנכי ד' אלקיך אינו נכנס במנין תרי"ג כלל. וא"כ אפס מקום לקושית הרב י"מ דשפיר תלוי הטענה העיקרת בדיבור שני ולא בדיבור ראשון ולא מטעם שנדחק הרב ז"ל אבל מטעם שדיבור הראשון לא נכנס בגדר המצוות כלל וכלל ודברי המדרש שם כלל שאחריו פרט וסתם והדר מפרש ודו"ק. וקשיא לכאורה על שיטת רבינו [והרב ר' חסדאי נתן טעם וסעד לשיטת בה"ג הנ"ל ואמר שדיבור אנכי כו' אינו נמנה במנין המצוות לפי שהמצוה היא מן המצטרף ולא תצויר בזולת אלוה מצווה ידוע ולזה כאשר נניח אמונת מציאת האל מצוה כבר נניח אמונת מציאת האל קודמת לאמונת מציאות האל וכן ילך לבלתי תכלית ויהי' הדבר התחלה לעצמה וכל זה בתכלית הביטול והגנות. ועיין בדברי מהרי"א פי"ח מ"ש בהתרת דבר זה כו'] אבל לפי דברי הר"ת יבואו דברי רז"ל מדוקדקים מאד. וגם על פי דרכו של הי"מ שטענה הראשונה באה כנגד דיבור הראשון וע"ז טען משה למה אתה כועס עליהם לא שעשו ע"ז לא צוית ר"ל שהרי דיבור זה לא נכנס כלל בגדר הציוי שהמצוה הוא מן המסתעף ולא תצויר בזולת אלוה מצוה כו' והתבונן כי לא כתוב כאן לא צוית "אותם" דוקא כמ"ש בסמוך. וע"כ לעומת זה בא הטענה מדיבור השני כי הוא ודאי נכנס במנין:

איברא כד מעיינת שפיר נ' לענ"ד דאין מכאן קושיא לדעת הרמב"ם וקושית הרב בעל י"מ מעיקרא ליתא דהא דברי רז"ל בסנהדרין פ' ד' מיתות ד' ס"ג מוכיחין להדיא דענין חטא העגל לא הי' כפירה בהקב"ה לגמרי ח"ו אלא ששיתפוהו בדבר אחר (וכן ביארו גדולי המפורשים דאי"ל שיטעו דור דעה בטעות גדול כזה אלא שענין טעותן הי' ששתפו ע"ז בעבודתן וכן כוונת אמרם בגמ' דסנהדרין דף ס"ג אלמלא ויו שבהעלוך כו'] ואיסור השיתוף נראה שאינו נלמד מאנכי ד"א אבל הוא נלמד מן לא יהי' לך אלקים אחרים ע"פ. וכן משמע מדברי החינוך שכתב וז"ל שורש מצוה זו ט' כגון מה שאמר ואם קיבל אלו' אחד מכל הנביאים אפי' מודה שהקב"ה שולט עלינו ועל אלוהיו עובר על לא יהי' עכ"ל שוב מצאתי בתשב"ץ סי' קל"ט ח"א ז"ל אם שיתף ע"ז עם הקב"ה כו' לא עבר על מצוה שנאמרה בתתילה שהרי הוא מודה בדיבור הראשון עכ"ל וא"כ דברי חכמים מאירין וברורין מ"ש לא צויתים בדיבור שני שהוא נגד איסור שותפות משם עיקר הטענה:

(עיין בסוף הספר כהשמטות ענין השייך לכאן). מ"ע לקדש שמו הגדול. ול"ת שלא לחלל שמו יתברך. זה לשון הרמב"ם פרק ה' שם כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול עכ"ל ועיין יורה דעה סי' קנ"ז דבכל עבירות חוץ מע"ז ג"ע וש"ד יעבור ואל יהרג ודוקא באונס נפשות אבל אונס ממון צריך ליתן כל ממונו ולא יעבור על ל"ת, ומשמע שם שזהו הדין כולל כל בית ישראל באין הבדל בין אדם לאדם דכולם שוים בזה. וקשה לי דהא אמרינן בסנהדרין דף ע"ד נמנו וגמרו כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז ג"ע וש"ד (לאפוקי מדר' ישמעאל דס"ל כן גם בע"ז ולית הלכתא כוותי' אלא כר"א) דתניא ר' אליעזר אומר ואהבת כו' בכל נפשך ובכל מאודיך (פרש"י משמע שלא תמירנו בע"ז) למה נאמר בכל מאודך אלא יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו. לכך נאמר מאודך. הרי מבואר בש"ס דלר"א דקיימ"ל כוותי' הך קרא דבכל נפשך ובכל מאודך באיסור ע"ז דווקא מיירי. וכן הוא מפורש בש"ס פסחים דף כ"ה, ועיין, בר"ן שם שכתב טעמא דמוקי קרא דואהבת בע"ז בלחוד ולא מוקי לה בכל המצות יעו"ש. וכן הוא ביומא דף פ"ב ובע"ז דף כ"ז. וא"כ איך סתמו הפוסקים דבכל ל"ת צריך ליתן כל ממונו ולא יעבור באין הבדל בין אדם לאדם:

ולכאורה סבור הייתי לומר שזהו שאמרו יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו רו"ל שזהו מיעוט דלא שכיח שרוב בני אדם גופם חביב מממון. וכ"כ הפנ"י בחידושיו לפסחים דף כ"ה. אבל בדברי הרמב"ם במ"נ פ' ארבעים ח"ג מבואר להדיא להיפך ז"ל שם שחמלת בני אדם על ממונם כמו על נפשם. וקצת בני אדם גדול ממונו על נפשו. אמנם להשוות ביניהם היא על הרוב בלי ספק רו"ל להשוות ממונם לגופם ויהי' בעיניהם זה כזה היא רוב בני אדם בלי ספק וזה שאמר הכתוב ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו עכ"ל וכן כתב הגאון רמ"ח בתוספותיו למסכת יומא דף פ"ב שאין לומר שרוב בנ"א גופם חביב עליהן דא"כ הי' לנו לומר בטלה דעתם אצל כל אדם כדאמרינן בשבת פ' המצניע גבי אנשי הוצל:

והנה ראיתי ברמ"ח שם שהאריך לפרש ברייתא זאת דר"א בפנים שונים וכולם הולכים למקום אחד דבכל נפשך ובכל מאודך בע"ז דוקא כתיב. ובתוך דבריו שם כתב דהא דכתבו הפוסקים דצריך ליתן כל ממונו ולא יעבור בכל ל"ת בעל כרחך מיירי במי שאין ממונו חביב עליו מגופו. ויש לתמוה דא"כ איך סתמו הפוסקים כולם לבלתי לברר חילוק זה שדין זה אינו נוהג אלא במי שאין ממונו חביב עליו מגופו. ותגדל התימא שהלבוש בא"ח סי' תרנ"ו כתב גם כן דין זה דמחויב ליתן כל ממונו ולא יעבור על ל"ת וכתב טעמו מדכתיב בכל מאודך והרי מבואר בש"ס סנהדרין שם וביומא דף פ"ב ופסחים דף כ"ה דהך בכל מאודך אליבא דר"א דקיימ"ל כוותי' איירי דוקא במי שממונו חביב עליו מגופו בע"ז דווקא ולא בשאר ל"ת (ואולי שהלבוש עצמו מטעם זה חזר בו וכתב בלבוש יו"ד סי' קנ"ז טעמא אחרינא ויליף לה מהא דכתיב וחי בהם דוקא דבר התלוי בחיות נשמה יעו"ש. וזו קשה יותר מן הראשון וכמ"ש לקמן) ואיך א"כ נאמר אנחנו דבכל נפשך דוקא מיירי בע"ז ובכל מאודך מיירי בל"ת כולם ומאן יהיב לן סכינא חריפא למיפסק קראי כהאי גוונא בלי טעם וראי'. ואם רו"ל במי שאין ממונו חביב עליו מגופו הוא דילפינן מן בכל מאודך א"כ איך נפרנס דברי הש"ס בכל מאודך למה נאמר הא אצטריך ללמד על כל ל"ת שבתורה ותו קשיא דא"כ בע"ז גופי' במי שממונו חביב עליו מגופו מנין לנו שצריך ליתן הלא קרא דבכל מאודך אצטריך לכל ל"ת שבתורה ובמי שאין ממונו חביב עליו מגופו:

ועל מה שכתב ביו"ד סי' קנ"ז דילפינן לה הא דצריך ליתן כל ממונו מן הכתוב וחי בהם דדוקא דבר התלוי בחיות נשמה לא ממון יש לתמוה ממ"נ שאם רו"ל דהכתוב ילמד דאפי' בממון החביב מהגוף צריך ליתן ולא יעבור על שום ל"ת א"כ חזרה קושית הש"ס למקומה דבכל מאודך ל"ל ובפרט בע"ז הלא כבר למדנו מוחי בהם דבכל ל"ת שבתורה הדין כן ואם יאמר דמן הכתוב וחי בהם לא נלמד אלא לענין אדם שאין ממונו חביב עליו מגופו אבל מי שחביב עליו הממון מהגוף אינו מחויב בדבר דכחיות נשמה דמי א"כ הדרא קושיא לדוכתא איך העלימו הפוסקים חילוק זה וההבדל שבין אדם לאדם:

שוב מצאתי בב"ח א"ח תרנ"ו שעמד בזה דמדבר הש"ס מוכח דקרא בכל נפשך ובכל מאודך בע"ז משתעי ולא בשאר ל"ת וכתב לתרץ דאדרבה משם ראי' דבכל ל"ת יתן ולא יעבור מדפריך בכל מאודך למה נאמר ומה קושיא דלמא אצטריך למילף דאפי' ממון אין צריך