סדר הלכה (רמב"ם) יב

למעלה בסילוק טענה הג' הבדל רב בין שרשי עקרי התורה ובין שרשי החכמות כולם. ששרשי הדת הם מחלקי התורה עצמה ועצם מעצמותה ולא מצויר דת אלקית בלעדן ולא הם בלעדי הדת. ואחרי שדבר ברור הוא ויסוד מוסד בחכמה כי סותר הנמשך מוליד סותר הקודם בהכרח. הנה א"כ אם באמונת היפך העיקר תפול התורה כמו כן באמונת התורה יתקיימו העקרים בהכרח ואין צורך א"כ להנחת עקרים ולהזכיר בהתחלה. בוא וראה דברי הנשר הגדול רבינו אלי' במזרחי על טענת הרמב"ן נגד רש"י בהתחלת התורה בבראשית שהרי צורך גדול להחחיל התורה בבראשית ברא א' כי הוא שורש האמונה וכל מי שאין מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון הוא כופר ואין לו תורה כלל. והשיג הרא"מ ואמר שאם באמונת הקדמות תפול התורה הנה באמונת התורה תפול הקדמות ומה צורך לספר כו' עכ"ל. והנה בעיקר דעת הרמב"ן שם כבר יש לנו מקום להמשיל דבריו ע"פ מ"ש הרמב"ם במורה בעשרים וחמש לחלק השני יעו"ש היטב. אבל בנדון דברינו אלה הדברים ברורים ואין בו ספק:

ומבלעדי זאת לפי מה שנתבאר למעלה כי עקרי הדת הכוללים הם היסודות וההתחלות שהם קשורים בדת והדת בהם ואופן התקשרותם ואחדותם איך ומה. הם מחלקי סתרי החכמה האלקית וסודותם וכמו שזכרנו למעלה בשם המעמיקים להודיע קושט אמרי אמת. גם החלקי פרטי העיון בם. כבר הפליג הרמב"ם שם בסוף חשבון העקרים שהם עמוקים מאד שהם מתדמין מושגים להמעיין בהם הרבה פעמים ואינו כן שעדיין הוא מבחוץ ולא השיג לדעת אותם כראוי. הנה א"כ על כל כיוצא בענין זה לא יקשה לנו טעם שלא הונחו והוזכרו כתוב בספר כי כבר לימד אותנו דעת טעם ההעלם בכל אלה הדברים. הרמב"ם ז"ל במורה בשבעים ואחד לראשון על מה שלא נזכרו סתרי החכמה בספר וז"ל והי' זה תכלית החכמה בדת שהוא ברח ממה שנפל בו באחרונה. ר"ל רוב הדיעות והשתרגם וספיקות נופלות בלשון המחובר בספר ושגגה תתחבר לו והתחדש המחלוקת בין האנשים כו' ואם תורה שבע"פ נפלה בה הקפדה מהשאירו לעד בחיבור מפורסם לבני אדם כולם כל שכן כשיחובר דבר מאלו סתרי תורה ויפורסם לבני אדם כולם עכ"ל והבן כי מכאן תשובה גם לטענה הששית ועיין היטב במורה שם (ועיין מ"ש המפורשים בטעם העלמת תכלית הבריאה להשאיר הבחירה חפשית ויען כי ההצלחה הגדולה שאין למעלה הימנה היא נתלית באמונת עקרי הדת הנה גם מזה טעם לההעלמה הלזו):

ונשית לב להתבונן מעתה בטענה החמישית שכתב שם. בזה"ל, אם הי' בתורה שרשים ועקרים הי' ראוי שיהא העונש למי שיכפור בהם יותר חמור מהכופר בשאר דברים שבאו בתורה כו' ומאחר שאינו כן כו' מבואר ונגלה שאין בה דברים במדריגת העקרים והשרשים עכ"ל הנה אחרי נשיקת כפות רגליו ובקשת המחילה לפענ"ד לא עלה ולא נעלה על הדעת לומר שלדעת הרמב"ם הכופר בדבר שבא בתורה יהא עונשו קל מכופר בעיקר ומהתימה הגדולה הלא מפורש כתב הרמב"ם ביסוד השמיני וז"ל ואין הפרש בין ובני חם כוש ומצרים. ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד כו' ובין אנכי ד' אלקיך הכל מפי הגבורה. הכופר ואומר אין סיפור זה משמים הנהו כופר ומגלה פנים בתורה. יותר מכל הכופרים עכ"ל א"כ מבואר מדבריו שהכופר בדבר אחד שבא בתורה הוא כופר ממילא בעיקר הגדול שהוא תורה משמים. באופן שלא יצויר בשום פנים בכופר באיזה דבר שבא בתורה ואצ"ל באחת מכל המצוות ולא יהי' בזה כופר בעיקר. ועיין בעקרים בי"ד לראשון שכתב וז"ל אין ספק שאין עונש הכופר בשורש או בעיקר שוה לעובר על מצוה ממצוות התורה תדע שהרי מנו רז"ל כו' ואין ספק כו' כי אין עונש העובר על המצוה שוה לכופר בשורש עכ"ל. א"כ הכופר בדבר שבא בתורה ממילא שהוא כופר בעיקר תורה משמים וענשו חמור כעונש הכופר ולא כעונש העובר:

וראיתי בספר השרשים וענפים שם אות יו"ד וז"ל כוונת המחבר ז"ל שהביא בזה ראי' דאעפ"י שלשניהן אין להן חלק לעוה"ב מ"מ העונש דעוה"ב הבא מחמת כפירת מצוה אינו כ"כ גדול כעונש עוה"ב הבא מחמת כפירת איזה עיקר או שורש כי כשיכפור באיזה עיקר או שורש הרי הוא כופר בכל התורה עכ"ל. וכתב עוד שם באות ה' על מ"ש בעקרים ואם המנה מצוה בעקרים מצד הזה (כוונתו במ"ש מזה הצד רו"ל העובר על המצוה כמו שיתבאר לך לקמן) יהי' א"כ מנין העקרי' כמנין המצוות שבתורה ע"כ. כשתאמר אם יפקפק אדם על איזה מצוה ממצות התורה לומר שאינה מן השמים זהו נקרא כופר בעיקר יהי' א"כ מנין כו' פי' וזה לא עלה על לב מעולם עכ"ל. הרי זה כותב ושונה ומשלש דברים שאין להם שחר ושגג שגיאה גדולה. כי דברי העקרים שם מאירין וברורין שבודאי המפקפק במצוה מצד היותו בלתי מאמין אם היא משמים אם נהנה בסיני הכי זה כופר בעיקר שהרי זה לשונו הטהור שם בראש הפרק כי העובר על המצוה הנה הוא בכלל פושעי ישראל וראוי לעונש שנכתב בתורה אצל אותו מצוה אבל אינו מוצא מכלל בטל דת ושיהי' כמו כן בכלל הכופרים בתורה שאין להם חלק לעוה"ב אלא א"כ הוא עובר על המצוה מצד היותו מפקפק בה אם הוא מצות השם או אם נתנה למשה מסיני כי זה בכלל האומרים אין תורה משמים כמו שביארו חז"ל בפ' חלק ד' צ"ט (ועי"ש דלאו דוקא בחלקי התורה הנוגע במצוה אבל אפי' המפקפק באות אחת מהחסירות והיתירות המקובל והיינו דיקדוק זה וגזירה שוה זו הוא אשר דבר ד' בזה):

והנה לא די במ"ש שם בשרשים שורש פורה ראש שנתן מקום לומר דברים כאלה אבל המשיך עוד ענפים לעשות פרי לא הדר שכתב בענפים שם (והנה אעתיק לשונו כדי להרים מכשול ומצוה לפרסם לבל יכשלו רבים אשר ספרו מצוי בידם זה יכתוב ידו שם) דאם כשיכפור איזה מצוה הי' נקרא כופר בתורת משה לא שייך לענוש אותו באותו עונש המפורש לו בתורה כי קלב"מ שאין לו חלק לעוה"ב. ועוד מאחר שהעונשים של המצוות אינם שוות רק כל מצוה ומצוה יש לה עונש בפני עצמה כשיעבור אותה. א"כ אין שם עונש אחר כי אם זה ששיערה תורה בחכמתה ובפרט שמצינו כמה מצות בתורה שנרשם עונשם בעוה"ז ובעוה"ב וא"כ אם זה שיכפור באיזה מצוה יהי' נקרא כופר בתורה ובכלל האומר אין תורה מן השמים כו' א"כ כל מצוה יהיה עונשה כך ולמה צריכה התורה לכתוב הכרת תכרת וגו' לעוה"ז ולעוה"ב וכו' והלא בכל המצוות עונשם כך אלא על כרחך צריכים אנו לומר אף כשיכפור באיזה מצוה מ"מ אינו נקרא כופר בתורה כו' עכ"ל. ותימה רבה איך לא שת לבו שאין זו טענה כלל דודאי הוצרכה תורה להגביל עונש עבירות כל אחד כפי מה שהיא. אבל מ"מ חילוק יש בין האוכל חזיר משום תאוה ההוא נקרא עובר עבירה ופושע ועונשו מלקות. אבל האוכל מצד הפקפוק וכפירה באמרו שלא נאסר חזיר משמים. הנה זה הוא אשר דבר ד' בזה. והדומה לזה. שוב מצאתי מבואר כן בלשון רבינו הגדול במורה נבוכים פרק מ"א לשלישי וז"ל וכן הדין אצלי בכל עבירה שיראה ממנה סתירת התורה או המחלוקת כנגדה ואפי' אוכל אדם מישראל בשר בחלב או לובש שעטנז או הקיף פאת הראש לבזיון התורה מפני דעת שיתבאר ממנה שאינו מאמין שזאת התורה