שדי חמד פאת השדה מערכת א צו

לקרות בה משום גזל וכו' ואם כן בנדון דידן דמותר למכור ס"ת לערכאות כיון דלא שייך בהו חשש זלזול אם כן ממילא אף אחר כך כשישחתכח הדבר באיזה אופן באה הס"ת לידם יהא מותר לקרות בה כיון דאין דרך עכומ"ז לכתוב טפי איכא למיתלי שישראל כתב ומסר להם ומלבד זה כבר כתב הש"ך דבמקומות שאין העכומ"ז יודעים לכתוב כמו בזמנינו מותר לקרות בס"ת הנמצאות בידם לכולי עלמא ואם כן ליכא חשש פיסול שוב הביא בשם הרב השואל דס"ת שנמצא ביד ערכאותיהם יש לומר דאף להרמב"ם ודעמיה אסור לקרות בה דכיון דמה שקונים הוא כדי להשביע בהם יוכל להיות שנמכר להם ס"ת פסולה ואין בזה משום גגבת דעת השרים דלענין שבועה אין נפקא מינה בין ס"ת כשרה או פסולה דגם בפסולה אסור לישבע לשקר והוא השיב על זה דגם בכי האי גוונא דאין שום נפקותא איכא משום גניבת דעת הבריות שהרי אין מוכרים נבלה לעכומ"ז בגלל דשחוטה אף דאין נפקותא אצלו ונבלה כשחוטה וכיון שאסור למכור להם ס"ת פסולה בשם כשרה אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ולכן מותר לקרות בס"ת שיש ביד הערכאות וזה ברור וסיים הנה בררתי דאין ראיה להתיר מעובדא דתלמי וגם לאסור אין ראיה כשאין חשש זלזול והדעת נוטה להתיר ומצאתי למוהרי"ל בהגמון שבקש מישראל למסור לו מזוזה לקבוע בפתחו והבטיחו לגמול עמו חסד כל ימי חייו וגם היה ירא שאם ישיב פניו ריקם תבא לו תקלה ח"ו והשיב לאסור והרמ"א כתב עליו דמכל מקום כשיש חשש איבה שירע משום זה לישראל שרי אמנם המעיין במוהרי"ל יראה דגם בכי האי אסור אמנם מי כהרמ"א יודע פשר דבר היכא דיש לחוש לתקלה ח"ו שלא לעורר איבה ומדנים במקום דלא שייך חשש זילזול ח"ו וכעובדא דמוהרי"ל אלו תוד"ק והוסיף ידו שנית לסלק מעליו כל אשר השיגו הרב השואל על דבריו הראשונים ובסוף דבריו כתב מה שרצה מכ"ת לעשות סניגרון לדבריו דיש לאסור המסירה משום שגורם פיסול להס"ת שיחשבו שנמכר להם פסולה תמר כשרה כיון דאין נפקותא לענין השבועה ול"ח גניבת דעת דלא דמי לנותן לעכומ"ז נבלה במחיר שחוטה דהתם מיירי שנתן לו במחיר דנבלה והעכומ"ז יחזיק לו טובה שמכר לו בזול אבל כשלוקח כל המחיר ליכא גניבת דעת הנה מלבד שאין דעתי נוחה בחילוק זה גם לדברי כ"ת ממה נפשך אסור אם יקח מהם מחיר ס"ת פסולה והם יסברו שהיא כשרה הרי איכא גניבת דעת ואם יקח מהם עבור כשרה פשיטא דאסור דהוי גזל עכומ"ז סוף דבר על משמרתי אעמודה להתיר המכירה לערכאותיהם ויש לסמוך בזה על הרמ"א שהתיר בכי האי גוונא כו' וכנדון שלפנינו עכ"ל

ועם כי איני כדאי להשיב על דברי גאון שכמותו לא אכחד מהעלות על הספר את אשר יש לי לעיין בדב"ק מה שהניח ליסד מוסד דטעמא דמאן דאמר ספר תורה שנמצא ביד עכומ"ז יגנז ולא תלינן דישראל כתבו הוא משום כיון שאסור למכור לו אם כן לא שכיח אלא על ידי גזילה דאחזוקי אינשי ברשיעי שמכרו ספר תורה לעכומ"ז לא מחזיקינן ועל ידי גזלה לא שכיח טפי מכתבו עכומ"ז ולכן יגנז הנה דבר זה לא נמצא בש"ס מפורש ומאריה דהאי כללא (אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן) מר ניהו הרא"ש שכתב כן בפרק איזהו נשך סי' י"ז קרוב לסופו וז"ל ואף על גב דעד הנה לא היה רגיל להשכירה עתה השכירה לו דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן שיאמר לו הלוני ודור בחצרי וכו' עי"ש ועיין בתוספות בכורות ד' כ' ע"א (בד"ה ואי בעית אימא) שכתבו גבי דמאי דרוב עמי הארץ מעשרין הם ולכן דמאי הוא מדרבנן אף לרבי מאיר דחייש למיעוטא ולא סמכינן מיעוטא לחזקה להיות כמחצה על מחצה משום דאין להחזיק שום אדם לרשע וסברא זו (דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן) נשתמש בה מרן הלחם משנה בחמישי מהלכות שבועות הלכה ח' להסביר בה דברי הרמב"ם בשבועת ביטוי שאוכל ושלא אוכל ואכל דברים שאינם ראוים לאכילה ואמר מר שיש חילוק באופן זה דבאמת אדם האוכל דבר שאינו ראוי בודאי חשוב הוא אצלו לכן אם אמר שבועה שאוכל ואכל יצא ידי שבועה שהרי אכל ונחשב אצלו דאם לא נחשב אצלו למה אוכל אלא ודאי חשוב הוא אצלו וכן כשאכל ושוב נשבע שאכל והאכילה ההיא היתה דברים שאינם ראוים לא נשבע לשקר כי אז כשאכל ודאי נחשב אצלו אותו המאכל ושוב כשנשבע נשבע באמת אבל אם נשבע על העתיד שלא אוכל ואכל דברים שאינם ראוים אמרינן אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן שיעבור על שבועתו לכן אמרינן שעל כרחו אכל ולא אחשביה כדי שלא לעשות איסור ואם היה נחשב אצלו לא היה אוכל כדי שלא לעשות עבירה לעבור על שבועתו אלו תורף דב"ק עי"ש שעל פי זה ביאר דברי הרמב"ם בטוב טעם

גם רבינו מוהרשד"ם בחלק חשן משפט סי' י"ש כתב בראשית התשובה וז"ל גלוי וידוע שכל ישראל בחזקת כשרים הם כמו שאנו אומרים בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ויוצאה מחזקת איסור אבר מן החי נשחטה יצאה מחזקת האיסור אשר היה לה ובחזקת היתר עומדת עד שיודע לך בבירור במה נטרפה כמבואר בפרק קמא דחולין כמו כן כל בן ישראל עשאו ה' ישר מתחלת בריאתו ובחזקת כשר עומד עד שיודע לך בבירור בקש חשבונות ואורחות עקלקלות לצאת מדרך האמת והיושר וכתב עוד שזהו שאמרו בפרק איזהו נשך דף ס"ח סוף ע"ב בני רב עיליש נפק כתב עלייהו שטרות דהיה כתיב ביה פלגא באגרא ופלגא בהפסד אמר רבא רב עיליש גברא רבה הוא ואיסור לאינשי לא הוה ספי הכי כתיב ביה אי פלגא בהפסד תרי תלתי באגרא וכו' הרי שאפילו שהלשון לא הוה משמע כן מכל מקום לאוקומי אחזקת אדם כשר כמו שהיה מוחזק דנו שפירוש הלשון כך הוא ומה שאמרו גברא רבה לאו דאינשי אחריני לא הוו עבדי הכי אלא דאינשי אחריני אולי לא הוו ידעי דינא אבל רב עיליש דהוה גברא רבה וידע איסור לא הוה עביד והוא הדין על אדם אם מוחזק דידע עכ"ד והביאם הרב אהל יעקב במערכת הכ"ף אות ח' וכתב שכן כתב הרב מוהרשד"ם בתשובתו שבס' שו"ת רבינו מוהר"ם אלשיך סי' קל"ו ובתשובותיו ח"מ סי' קצ"ו וסי' תנ"ד ובאה"ע סי' נו"ן וגם בשם רבינו מוהר"א ששון בסי' קפ"ז כתב דבההיא דרב עיליש לשון השטר היה מוכיח בפשיטות שהיה שם רבית שהרי כתוב בו פלגא וכו' בסתם אינשי היינו אומרים דודאי איסור רבית היה שם אבל לפי שרב עיליש גברא רבה נוציא לשון השטר מפשיטות וכו' ולהכי הוצרך לומר דרב עיליש גברא רבה וכו' אבל בעלמא פשיטא ופשיטא ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן עכ"ל. וכתב שממה שכתב הרב"א בשיטה מקובצת שם בשם הראשונים נראה דמטין דבריהם לדברי מוהר"א ששון וציין לעיין בשו"ת הרב מוהריב"ל בח"ב סוף סי' ד"ע ובס' משאת משה יו"ד סי' ט"ו וט"ז ואין מצויים אצלי לעיין בדב"ק למדנו מדברי הרבנים עליונים למעלה שזה כלל גדול כל ישראל בחזקת כשרים ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן גם הרב זרע אמת בח"ב סי' ע"ז דף ע"ח ע"ד האריך לבאר בנדונו שאין חשש משום רבית שיש לנו לפרש לשון השטר שנעשה בהיתר ולא באיסור משום דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן כדכתב הרא"ש בפרק איזהו נשך סי' י"ז וסי' ה"ן וציין לתשובת רבינו מוהריב"ל ח"ב סי' ע"ד והביא דברי הרב מוהר"א ששון הנ"ל שלכל אדם נמי אמרינן אחזוקי ברשיעי לא מחזקינן ולא הוצרכו ברב עיליש לומר גברא רבה הוא וכו' אלא משום שבאנו להוציא לשון השטר ממשמעותו ובשם הרב מוהראנ"ח ח"ב סי' ק"א כתב דאית לן למימר שלא נתכוון לעשות שלא כרצון חכמים ומפקינן השטר ממשמעותיה

ובסניף לפסק הקודם כתב שם (בזרע אמת) שהרב המשיג על דבריו הקשה דברי הרא"ש אהדדי מה שכתב בפרק איזהו נשך הנ"ל עם מה שכתב בתשובה כלל ק"ח סי' ט"ו ונפסק כן בש"ע יו"ד סי' קס"ב ס"ה ומכח זה כתב הרב המשיג שצריך לחלק שבדבר התלוי בכונתו שיכול לכוין להיתר או לאיסור בהא אמרינן לא שביק היתרא ואכיל איסורא ולהיתר נתכוון כיון דסמי בידיה להתכוון להיתר לא כן בההיא דסי' קס"ב ס"ה הנ"ל דתלוי במעשה ושמא אין לו ולא יצא השער בהא לא אמרינן אחזוקי ברשיעי לא מחזקינן וכתב הרב שלפי דבריו נצטרך לומר דהא דל מחזקינן ברשיעי אינו אלא במידי דמצי למיעבד בהיתר בלי הפסד משום דלא שביק היתרא וכו' אבל במידי דאית ביה ריוח אם יעשה