שדי חמד פאת השדה מערכת א עז

יעלה (לרב גדול משאלוניקי) בחלק יו"ד סי' ל' האריך קצת בעניינים אלו. וכתב דאף אי אמרינן בהקדש לעניים אמירתו כמסירתו מכל מקום מיסתייען לומר כן בדבר הוודאי והבריא אבל בדבר שיש ספק חשבינן ליה כממון הדיוט והמוציא מחבירו עליו הראיה וכתב כן בשם הפוסקים עי"ש דב"ק. גם בשו"ת דבר משה (החדש) להגאון מוהר"ם תאומים בסי' י"ג מידי דברו בהקופות לשם רמבעה"ן שאין רשאין לשנות מהן לדבר אחר דבר בקדשו גם בדין אם אמירה כמסירה בממון של צדקה עי"ש דב"ק. ובזכרונות הגאון חקרי לב שבסוף ספר ישרי לב דף צ"ו אות מ"ז ציין לעיקר כללין ירושלמי קדושין דף י"ז תמורה דף כ"ט מנחות דף כ"א ד"ה תודה מציעא דף ו' קול יעקב דף ק' כהונת עולם סי' ח"י וסי' ז' מוהרימ"ט ח"א סי' כ"ב וסי' ט"ל ערכין דף ו' ד"ה משבאה מוהר"י קולון שרש קצ"ד תומת ישרים סי' ה"ן הרדב"ז החדשות סי' ס"ז ובישנות סי' קל"ד וקע"ג ורנ"ב ורצ"ד ע"ז דף ס"ג פרי הארץ ח"א יו"ד סי' י"ז שפתי כהן ח"מ ריש סי' ס"ו אורים ותומים שם

ב"ן) איבוד נשמה אי איכא בעוברין ונפלים עיין תוס' בסנהדרין דף ט"ן ד"ה ליכא דעכומ"ז מוזהר אעוברין וישראל פטור אבל אסור. ומשמע דאיסורא דאורייתא הוא דאל"כ הדרא קושיתם לדוכתא מי איכא מידי דלישראל שרי מדאורייתא וב"ן מוזהר עליו מן התורה. וכן מתבאר מדברי התוס' בחולין דף ל"ג ד"ה אחד וכו' שצריך שיהיה לישראל אסור מה"ת עי"ש מ"ש בענין חצי שיעור. וכן נראה שהבין הגאון מוהרימ"ט בח"א סי' צ"ז שהביא דברי התוס' דחולין וסנהדרין הנ"ל שכ' דלישראל לא שרי דאלמא יש איסור בדבר. וכ' שכן מוכח מדאמרינן בערכין דף ז' האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין דרך רה"ר ומקרעין את כריסה ומוציאין את הולד ומדדוחה את השבת ש"מ דספק נפשות חשיב ע"כ ומהוכחה זו משמע דמדאורייתא הוא דחשיב סכ' נפש דאל"ה לא הוה שרי' להביא סכין דרך רה"ר. (אלא דעיקר הוכחה זו אינה מוכרחת כמ"ש התוס' דנדה שנביא להלן) וש"מ דהבין מדברי התוס' דאיכא איסור תורה. וכ"ן עוד ממה שהוקשה לו ע"ז מדתנן בפ"ז דאהלות ומייתינן לה בסנהדרין דף ע"ב ע"ב המקשה לילד מחתכין הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו דמהכא נמי משמע טעמא דחייה קודמין הא אם לא היה לה סכנה יש בחיי הולד בית מיחוש. וא"כ היכי אמרינן בערכין דף ז' ע"א דאשה היוצאה ליהרג מכין לה עד שימות הולד מפני ניוול האם. ואי הוה ס"ל דאיסור זה הוא רק מדרבנן לא הוה ק"מ די"ל דהם אמרו והם אמרו דמשום ניוול האם שרי. ועיין תוס' נדה דף מ"ד ד"ה איהו מיית דנראה דמספק"ל אי איכא איסור להרוג העובר במעי אמו. והוא היפך מאי דפשיטא להו בדוכתי הנ"ל דאיכא איסורא. ולא ידעתי מה יענו למה שהכריחו הם עצמם בדוכתי הנ"ל דאיכא איסורא. וגם דברי הג' מוהרימ"ט צל"ע דבסי' צ"ז הנ"ל נקיט בפשיט' דליכא איסורא ואילו בסי' צ"ט שנשאל אם מותר להתעסק עם מצרית שתפיל אם יש חשש משום איבוד נפשות שהם מצרים והשיב איבוד נפשות אין כאן דאפי' בישראל נפלים לאו נפש הוא וממון הוא דחייב רחמנא דמי ולדות לבעל וכו' ובר"פ הנחנקין ובפ' יוצא דופן מוכח דנפלים אפי' נפש כל דהו לא הוו ובערכין תנן האשה שיוצאה ליהרג אין ממתינים עד שתלד ופריך פשיטא וכו' ומדפריך פשיט' משמע דמשום איבוד נפש אין נדנוד כלל. ואמרי' התם דמכין על בית ההריון וכו' אלמא משום איבוד נפשות לא חשו והורגים העובר משום ניוול האם וכו' אלו תוד"ק יע"ש משמע מדב"ק דליכא שום איסור מן התורה ומשום הכי מסיק שם דבישראלית מותר להתעסק עמה שתפיל מפני צורך אמו כיון דרפואת אמו עי"ש וצ"ע

ועוד יש לתמוה על מ"ש בסי' צ"ז וז"ל ויש לתרץ וכו' אי נמי א"ל דלעולם עובר לאו כילוד דמי דכירך אמו הוא ואשה שמתה שאני שכיון שהיא מתה והוא חי הרי הוא כילוד כמי שיצא אויר העולם וכנגדו בבהמה טעון שחיטה עכ"ל ומשמע דר"ל דליכא שום איסור בעובר שבבטן אמו חיה ולשיטה זו אזיל בסי' צ"ט. אלא דהיא גופא קלע"ד דאיך יתכן לומר כן שהוא הפך דברי התוס' והפך ממה שהכריח הוא עצמו ממתני' דאהלות

ולקושית הרב מוהרימ"ט ממתני' דאהלות כנז"ל עלה על דעתי ליישב ולומר דההיא מתני' מיירי בידוע דכלו חדשיו מדקתני סיפא יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש ומשמע דחשבינן ליה נפש ממש וחייב ההורגו ואי בדלא כלו חדשיו הא אינו אלא כנפל. אלא ודאי דכלו לו חדשיו. ורישא נמי מיירי בהכי ומשו"ה הוא דאי לאו דאיכא הצלת האם הוה אסור דאף דאין בו חיוב כיון שהוא עובר מ"מ איסורא מיהא איכא ודאמרינן בערכין דמכין עד שימות העובר מפני ניוול האם מיירי בסתם עובר שלא כלו לו חדשיו. ושוב חזרתי בי דמדברי התוס' דנדה הנ"ל מוכח דאין לחלק בזה ובכל עובר ס"ל דליכא שום חשש חיוב עליו. דהרי עלה דהא מתני' מיירו כיעי"ש ובעכ"ל דלא ס"ל לחלק בהכי. או דס"ל דאין הכרח דמתני' בכלו חדשיו ואין דוחין נפש מפני נפש לאו דוקא אלא איסורא בעלמא (אחר זמ"ר ראיתי מ"ש בשו"ת נו"ב מ"ת חח"מ סי' ט"ן בזה עי"ש). ותמיה לי על הרב מוהרי"ע בס' בית יהודה אה"ע סי' י"ד שהכריח מרישא דמתני' פ"ז דאהלות הנ"ל דאיכא איסורא (כמ"ש הג' מוהרימ"ט ולא ראה דבריו. ומייחס הא דאהלות לברייתא עי"ש והוא ט"ס דמשנה שלמה היא כיעי"ש) ושכ"כ התוס' חולין וסנהדרין הנ"ל. ולא זכר דברי התוס' דנדה הנ"ל אף דמר קעסיק בסוגיא דנדה הנ"ל כיעי"ש (ומ"ש שם להכריח דהא מתני' מיירי בקי"ל דכלו חדשיו דאל"כ הרי הוא נפל והיכי תני שאין דוחין נמ"ן. היינו מקמי דנחית לומר דאיסורא מיהא איכא כיעי"ש). שוב התבוננתי בדברי התוס' נדה הנ"ל ונר' לע"ד דאף דכתבו וא"ת את"ל דמותר להורגו וכו' דמזה נראה דמ"ש הם עצמם בתחלה בלשון לא מיחייב ההורגו לאו למימרא דחיובא הוא דליכא הא איסורא איכא אלא איסורא נמי ליכא. מכל מקום בעכ"ל דמ"ש בסוף דבריהם דמותר להורגו לאו דוקא אלא ר"ל דאין חייב ההורגו כמשמעות תחלת דבריהם. דאל"כ אינו מובן מה שתירצו דאף דמותר מחללין כמו גוסס וכו' והרי בגוסס ודאי איסורא איכא להורגו וכן משמעות לשון הרמב"ם במקומו דב"ד אין ממיתין אותו. אבל איסורא איכא. וא"כ י"ל דדוקא בההיא הוא דמחללין משום דאסור להורגו וחשיב נפש. אבל בעובר דמותר להורגו מנ"ל דמחללין עליו השבת אלא ודאי מוכרח ודאי דמ"ש התוס' מותר לאו דוקא אלא כלומר אין חייבין עליו ועלו כל דברי התוס' כהוגן שפה אחת ודברים אחדים עמ"ש בסנהדרין וחולין הנ"ל דאיכא איסורא כאמור. איברא דמצאתי כתוב בקונטריסי בשם שו"ת עטרת חכמים אה"ע סי' א' שכתב דמתוס' סנהדרין דף ט"ן מוכח דאיכא איסורא ומתוס' נדה מ"ד הנ"ל מ כח דאף איסור ליכא ומ"מ יש מצוה בהצלתו אף ע"י חילול שבת ע"כ מ"כ ועתה אינו מצוי אצלי (כי היה בידי בשאלה) לראות מאי דשקו"ט בזה כי לפי ענ"ד אינו מוכרח שסוברים כן ואדרבא לאידך גיסא יש להכריח דהתוס' סבירא ליה דאסור כאמור. ולכל הדברות יש לתמוה על הרבנים מוהרי"ט ובית יהודה שלא ראו דברי התוספות דנדה כמו שיראה המעיין בדב"ק. ואני אמרתי בחפש"י וראיתי לידי"ן רא"ג כמוהרש"ק נר"ו בס' מלאכת שלמה בחי' לנדה שעמד ע"ד התוס' דנדה הנ"ל והבין מדבריהם דמותר ממש קאמר והוק' לו ממ"ש בחולין הנ"ל וממ"ש הם עצמם באותו דבור בתחלת דבריהם דמשמע דחיובא ליכא וכו' וכתב ששו"ר להרב פה"א בפ"א מהלכות נחלות שהאריך בזה עי"ש ואינו מצוי אצלי לראות דב"ק והנלע"ד כתבתי שוב הראני תלמידי החביב לנצ"ח הי"ו מ"ש בזה בס' יקהיל שלמה דף מ"ב. וראיתי לידי"ן הרב המגיה נר"ו שם שכתב שהסכים הרב (לפי הנראה כונתו על הרב פה"א שציין הרב המחבר שם) דמ"ש התוס' דנדה דמותר. לאו דוקא אלא ר"ל דאינו חייב ההורגו כמשמעות תחלת דבריהם דאל"כ קשו דברי התוספות אהדדי ממ"ש בחולין. וגם אינו מובן הראיה מגוסס וכו' (כמ"ש בענ"ד) וכ' דמדברי הרב יד אהרן א"ח סי' ש"ל נר' שהבין מד' התוס' דמותר גמור והצ"ע דבריו עי"ש, ושם ראיתי לידי"ן רא"ג הרב המגיה נר"ו דפשי"ל דמ"ש התוס' דאיכא איסורא היינו איסורא