שדי חמד פאת השדה מערכת א סד

לשמא ישתה אבל בשאר איסורין דבדיל מנייהו לא אסרה תורה להושיט בסתמא רק כשיודע בודאי שיעבור על האיסור וכמש"כ התוס' דע"ז הנ"ל ובהא דאחז"ל דהתורה עשתה סייג בנזיר ובנדה התם בכולהו גווני גזרה כיון דליכא גוונא כלל דלא יהא שייך למגזר. דבכל נזיר האוכל חרצנים איכא למיחש שמא ישתה יין. ובכל הנוגע בנדה יש לחוש שמא יבא עלי' וכ"ה בכל הנהו מילי דאמרי' דאסרה תורה משום גזרה משא"כ בהך דפרישת כה"ג מביתו שמא תמצא אשתו ספק נדה דהתם איכא לאשכוחי גונא דליכא למיחש כלל כגון בהיתה אשתו יושבת על דם טוהר יעו' בתוס' רעק"א זצ"ל למשניות פ"ק דיומא אות ד'. ובמש"כ המגיה שם והתורה לא גילתה כלל דבמקום דליכא למיחש לא נבעי פרישה וא"כ האיך נומא דמדאורייתא חיישי' להא דשמא תמצא אשתו ספק נדה גם במקום דלינא חשש משום לא פלוג והרי גזל"ג לא גזרה תורה וגם אין לומר דמדאורייתא באמת לא חיישינן רק היכא דאיכא למיחש. והיכא דאין לחוש לא בעי פרישה מה"ת דהא קרא סתמא כתיב דכה"ג ביוה"כ בעי פרישה ומנ"ל למימר דטעמא דרחמנא הוא משום גזרה ועי"ז נחלק בדינא דבמקום דאין לחוש לא בעי פרישה והלא דבר זה תלי בפלוגתא דר"ש ורבנן אי דרשינן טעמא דקרא בכה"ג או לא. ועיין תוס' סוטה ד' י"ד ע"א ד"ה כדי א"ו מדאמרי' סתמא שמא תמצא אשתו ספק נדה ולא מחלקינן כלל בין גונא דאיכא למיחש לגונא דליכא למיחש וגם לא תלינן לה בפלוגתא דר"ש ורבנן ש"מ דגזרה זו לא הוי רק דרבנן. והם גזרו בכל גוני משום לא פלוג. וא"ש דברי הרשב"ץ

וכן יש ליישב עפ"י דבר האמור דברי התוס' גטין ד' ל' ע"ב שהביא כבוד תורתו ועוד שאר דוכתי דמוכח מינייהו דלא אסרה תורה משום גזרה. ומפני יראת הכבוד יהי' דברי מעטים

אך ק"ל בדברי מרן הכ"מ שכ' דטעמא דאסרה תורה לבשל בשר בחלב הוא משום שלא יבא לאכול (כבוד הדר"ג כתב שדברי הכ"מ האלו פשפש ולא מצא אי' מקום כבודם. והנה הנם בהלכות טומאת מת פ"א ה"ב. ובס' שמן המשחה נרשם בטעות פ"ז) דא"כ אמאי אסרה תורה לבשל חלב בחלב וכן נבילה בחלב וכדאיתא בחולין ד' קי"ג ע"ב גדי לרבות את החלב גדי לרבות את המתה. והלא חלב ונבילה בדיל מהן מחמת איסור וליכא למיחש שמא יבא לאכול. וכמו שלא גזר רחמנא לעבור בב"י וב"י גבי חמץ של אחרים ושל גבוה מה"ט וצ"ע

ומה שהביא כבוד הדר"ג מדברי התוס' יבמות ד' מ"ק (בדפוס נדפס בטעות ד' צ"ח) לענ"ד יש לומר דלכך ס"ל להתוס' דלהריב"ן לא הוי רק דרבנן. דהתם אם העבד ינסך יינו אכתי לא עביד הישראל שום איסור ורק דחיישינן שמא יבא לשתות אח"כ וישתה יין נסך וזה הוי כמו תרי חששות דליכא למימר דגזרה תורה בשביל הכי

ומה שכתב עוד הדר"ג מדברי התוס' נזיר ד' כ"ה לא זכיתי להבין מה זו הוכחה דמש"כ התוס' דבשבועות משמע דלא הוי רק דרבנן לאו מלישנא דגזרה קאמרי הכי רק מדנקט הש"ס לאחר כפרה ולא נקט לאחר ניתוק. דגם אם נאמר דלאחר כפרה מדאורייתא אסור להקריבו עולה משום גזרה דלפני כפרה אכתי תיקשה ק"ו הש"ס בשבועות שם וליקרב היא גופא עולה לאחר ניתוק. דלאחר ניתוק הא שרי מדאורייתא להקריבו עולה והו"ל להש"ס לשנויי ע"ז גזרה לאחר ניתוק אטו לפני ניתוק ומדנקט הש"ס לאחר כפרה ולא לאחר ניתוק משמע דהיינו לאחר כפרה היינו לאחר ניתוק דתרווייהו אסירי מדרבנן כנלע"ד. וכן מתבאר בהדיא מדברי התוס' שם ד"ה אשם עי"ש. אבל לעולם קושטא קאי כדחז"ל דאיכא איסור תורה משום גזרה. וכמסקנת הדר"ג

ובהיותי עומד לפני אדוני אמרתי להציע לפניו עוד דבר אחד השייך לענין הנ"ל מה שעלה במצודתי בעה"י לפרש דברי התוס' בדבור ראשון ממס' פסחים. אשר לפי קוצר דעתי דבריהם תמוהים מאד אב"א סברא ואב"א גמר' וז"ל שם ונזיר נמי איסורי' שרי לאחריני עכ"ל, ועי"ש במהרש"א מה שהקשה בזה דמאי ק"ל מנזיר והא לא הוי איסור הנאה והגיה בדבריהם ונדר במקום ונזיר וע"י צל"ח ואור חדש מ"ש בזה. ולקוצר רוחי דברי התוס' בזה תמוהים מאד שתירצו דלכך לא גזרו בנזיר שמא יאכל הואיל ואיסורי' שרי לאחריני והלא זה הדבר נותן טפי לגזור בשבילו כיון דשרי לאחריני וכו"ע אכילי לי' לא בדיל מיני' ואתי למיכל. ואם כונתם לומר דהואיל וקיל איסורי' דשרי לאחריני לא גזרו בי' טפי הול"ל דהואיל ויש היתר לאיסורו דאי בעי מיתשל עליה ויאכלנו בהיתר לא גזרו דילמא אתי למיכלי' באיסור. ועוד שהלא דבריהם הם הפך סוגיא ערוכה ביומא ד' י"ד ע"א דאמרי' התם הכי השתא התם כיון דיוה"כ הוא דכו"ע לא אכלי הוא נמי לא אתי למיכל הכא דכו"ע אכלי הוא נמי אתי למיכל. ע"כ מבואר להדיא דטפי יש לגזור דלמא אתי למיכל בדבר דאסורי' שרי לאחריני מהיכא דלא שרי לאחריני ותמהני מאד על מה שלא העיר בזה שום א' מהמפרשי' ז"ל. ע"כ לולא דברי רבותינו האחרונים ז"ל שלא פירשו כן הי' נלע"ד לומר דהך ונזיר נמי כו' שכתבו התוס' לאו קושיא היא שהקשו דאמאי לא גזרו בנזיר שמא יאכל אלא אדרבא מזה הביאו ראי' לדבריהם הקודמים דגזרו בחמץ שמא יאכל כיון דלא בדיל מיני' והוא עפ"י דברי התוס' בע"ז שהבאתי למעלה דלכך אסור להושיט כוס יין לנזיר כיון דכו"ע חמרא שתו חיישינן שמא ישכח נזירותו ומצינו ג"כ הרחקה לגבי נזיר וכדאמרי' בעלמא לך לך אמרי' נזירא וכו'. והיינו טעמא כיון דאיסורי' שרי לאחריני חיישי' שמא יאכל. וזה כונת התוס' כאן שכתבו תחלה דבחמץ גזרו שמא יאכל כיון דלא בדיל מיני' כולי שתא ולא דמי לבב"ח וערלה כו' ואיסור דנזיר נמי דאשכחן בי' דגזרו שמא יאכל לא דמי לבב"ח ושאר איסורים הואיל ואיסורו שרי לאחריני כנלע"ד עכ"ד יצ"ו. ולא יכולתי לעיין בדבריו כעת ואפריון נמטייה שהודיעני מקום כבוד דברי מרן כ"מ אשר גם בנדפס במערכת הבי"ת אות כ' (בד"ה וראה זה) כתבתי שלא מצאתי דברי מרן כ"מ בזה. והרב הנ"ל יצ"ו הראנו שהם בפרק א' מהלכות טו"מ גם ידידי הגאון מוהר"ר שלמה פירעדש אבד"ק ליאדי יצ"ו כתב לי בזה וז"ל בספרו הקדוש חלק הכללים מערכת האל"ף אות קכ"א ד' כ"ב ע"א בד"ה וכתב הרב שמן המשחה וכו' כתב כת"ר הי"ו וז"ל ומ"ש בשם מרן כסף משנה בפרק ז' מהלכות טומאת מת עיינתי שם וגם בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות ולא ראיתי מ"ש דבישול אסרה תורה משום גזירה עכ"ד וכזה השיג כת"ר הי"ו שם במערכת הבי"ת אות כ' ד' כ"ח עמוד רביעי על הרב המליץ שהובא בספר ישרי לב וכתב שם כת"ר הי"ו וז"ל ומה שכתב בשם מרן כסף משנה בפרק ה' מהלכות כעת לא מצאתי וכו' עכ"ד ואני עני מצאתי זאת מפורש בכסף משנה בהלכות טומאת מת בפרק א' הלכה ב' עיי"ש היטב ובס' שמן המשחה ובס' ישרי לב נפל ט"ס בדפוס וצ"ל בפרק א' מהלכות טומאת מת וברור עכ"ד. יצ"ו וכן כתב לי ידידי הגאון עמודי אש יצ"ו והבאתי דבריו בקונטריס זה במערכת הבי"ת אות י"ט עי"ש

והשגתי עתה (נזר"ת) ספר יקר תבואות השדה ח"ב לגאון בדורנו אבד"ק האנשאוויטש וכעת אבד"ק באניהאד מוהר"ר אליעזר דאייטש יצ"ו וראיתי שם בשער המועדים שער ו' ד"ף פ"ז עמד וימודר אר"ש טובה ורחבה בדיני תוספת מחול על הקודש בין למלאכה בין לעינוי אם הן מדאוריתא ובדעות הראשונים בעניינים אלו ויסוד דבריו הלא הוא והיה בהניח הנחה סוברת דאף אם נאמר דתוספות מן התורה אינו אלא משום גזרה שלא יבא לידי מכשול בעצומו של יום ואף דלא דרשינן טעמא, דקרא מכל מקום בדבר תמוה דרשינן. עיין יבין שמועה כלל שי"א ועיקר תוספת הוא דבר תימה דמהיכא תיתי להצריך תוספות מחול ושפיר דרשינן טעמא ואשכחן גזרה בדאורייתא שהרי יחוד לעריות אסור מן התורה משום גזרה שלא יבא לידי ערוה עיין חינוך סי' קפ"ח וכן יש לומר בתוספת וכו' ועל פי זה ישנו בנותן טעם לשבח לשיטת הרמב"ם (לפי מה שייחסו בדעתו הרבה פוסקים) דמחלק לענין תוספת בין עינוי למלאכה והיה טעמו דלענין אכילה שנפשו של אדם מתאוה שפיר אמרינן שציותה התורה א שלא ס