שדי חמד פאת השדה מערכת א סה

שלא יכשל בגוף האיסור אבל מלאכה שאין מתאוה לה לא עשתה תורה הרחקה וכו' ואחר שהאריך וצלל במים אדירים והעלה פנינים מזהירים כתב באות י"ב דאף להסוברים דין תוספת בין בעינוי בין במלאכה מן התורה יש לומר שפיר דטעם התוספת משום גזרה ולא סברי לחלק בין עינוי דנפשו מתאוה למלאכה וסברי דהתורה גזרה בכל גוונא אף במלאכה נמי אלו תורף דב"ק הצריכים לעיינינו. ואין לתמוה על הגאון יצ"ו שלא מצא מצוה שבתורה שהיא משום גזרה כי אם איסור יחוד והוא באחד ואילו אנן יד עניי אשכחנא טובא על אחת כמה וכמה כמבואר בכל הכתוב לחיים בנדפס ובקונטריס זה לפי שלא ייחד מלאכתו ולא נחית להאי כללא ורק לדוגמא קארי חדא ולאו כי רוכלא וכל עצמו לא בא אלא לומר שאינו מוקצה מן הדעת לפרש דיני התורה משום גזרה כדאשכחן ביחוד ומה לי חדא ומה לי טובא

אך בזאת תמיה לי קצת במה שכתב בשם הרב החינוך בסי' פק"ח דטעם איסור היחוד לערוה הוא משום גזרה ולי הדל אין הכרח מדבריו שכונתו משום גזרה והא לך לשונו ועוד אמרו רבותינו במצוה זו שאסור להתייחד עם כל העריות דבר תורה בין ילדה בין זקנה שהיחוד לגלות ערוה הוא יגרום עכ"ל וכונתו בזה על דרך שכתב למעלה בתחלת הסימן על הקירוב לערוה שמה שאמרה תורה לא תקרבו לגלות ערוה כאילו אמרה לא תעשו שום קורבה שהיא הגורמת והמביאה לאדם לגלות ערוה עכ"ל. ויש לפרש שכונתו שהדבר ברור קרוב לודאי שיבא לידי גילוי ערוה על ידי הקריבה והיחוד ואין זה בגדר גזרה ואם כן א מזה ראיה דיש איסורי תורה משום גזרה ויותר נכון היה לי להביא לדוגמא דברי רבנו יונה בשערי תשובה שהבאתי בנדפס ומימיו מן המקדש ממדרש רז"ל שכתב מפורש כל קירוב בשר אסור מן התורה משום סייג וכן בנזיר עשתה סייג מכל אשר יעשה מגפן היין וכו' ומה שכתב הגאון יצ"ו לדעת שאר הפוסקים דהתוספת הוא משום גזרה אף במלאכה שאין נפשו של אדם מתאוה וכו' הנה מתוך כל הכתוב אצלי בענין זה מתבאר כן דיש כמה דינים שהם משום גזרה אף שאין בהם תאוה וחימוד. וקבלתי עתה (תרנ"ח) הערה על דברתי בשדי חמדתי הלא היא כתובה בקונטריס הערות לכללים בסי' פ"ץ אות א' ובספר לקח טוב על כללי הש"ס שהשגתי מקרוב (והוא לרב גדול בדורנו יצ"ו) ראיתי שדבר בזה ולא פניתי לעיין בדב"ק עי"ש בכלל ח' ובדף ע"ב סוף ע"ד

גם לקמן באות ק"ד (בד"ה ועוד כתב לי) הבאתי דברי רב אחד יצ"ו בענין זה עיי"ש

ודבר שאסור מן התורה אם אפשר שגם מדרבנן אסרוהו או נימא דכיון שכבר אסור מן התורה לא נטפלו חז"ל לאסרו דאם לא ישגיח על איסור תורה גם על גזרתם לא ישגיח כתבתי בזה בנדפס אות חש"ן עיש"ב. וידידי הרב הגאון מוהר"ר יצחק דיסקין מעיר אומאן יצ"ו כתב לי בענין זה וז"ל כת"ר חקר אי שייך איסור דרבנן במקום שיש איסור תורה כגון בכ"ח בטמאה והי' חקירה יפה וראוי למי שאמרה ואני אמרתי בחפזי להעיר ע"ז מדברי רש"י פ"ב דפסחים גבי מצה של דמאי דלב"ש אין יוצאין בה משום שאין איסורו משום חמץ לבד דאיכא איסור טבל נמי אע"ג דחמץ מה"ת ודמאי דרבנן אך זה משום דאיסור דמאי משכחת לה נמי בלא איסור חמץ מש"ה לא פקע נמי גם בחמץ ועוד דמשכ"ל נמי דאיסור דמאי קדים לאיסור חמץ כשנתחמץ בתלוש אמנם נלפע"ד מדברי התוס' שנסתבכו בזה דהתוס' פ"ב דפסחים כ"ג ע"א ד"ה אמר הקשו על גזירה דגידול חזירים דאסור מה"ת משום סחורה ותירצו דנפ"מ למיקם בארור ומה"ט גזרו א"כ מבואר דפעמים גזרו גם על איסור תורה ובב"ק ס"פ מרובה השמיטו התוס' תירוץ זה משמע לכאורה דהדרי בהו מסברא זו אמת שלדברי הגליון תוס' שהובא בתה"ד ובט"ז יו"ד דמש"כ התוס' דאורייתא לא דוקא רק אסמכתא כעין דאורייתא נדחה ראיתי אבל דעת התוי"ט פ"ז דשביעית דלהתוס' הוא מה"ת גם אין לחלק דשאני ארור מגזירה משום דאי בעי למיקם בארור לא מיקרי עבריין כמ"ש התוס' בב"ק שם לענין חכמת יונית דהא בתוס' מנחות ס"ד הדרי בהו התוס' עצמם וכ"כ גם הר"ש ריש מס' פאה מטעמא דארור בו נידוי ואדרבה התוס' דב"ק אע"ג דמחלקי בין ארור לגזירה אפי"ה השמיטו תירוץ קמא דפסחים ולפי"ז נלפע"ד דהך חקירא בפלוגתא דהתוס' בב"ק ופסחים היא שנויה עכ"ד בזה יצ"ו. אמר המחבר השגתי עתה ס' חיים שאל למרן חיד"א וראיתי בח"א סי' כ"ג קרוב לסופו (בד"ה עוד ראיתי להרב) שהביא מה שתמה הרב שאלת יעב"ץ על מה שכתב הרב טורי זהב דחכמים אסרו לקוץ אילן משום סכנה שהרי לאו של תורה הוא ולוקין עליו וכתב שכונת הרב טורי זהב היא דחכמים אסרו מדרבנן משום סכנה מלבד האיסור תורה וכו' עי"ש דב"ק. שמעינן דניחא ליה לומר דמה שאסור מן התורה יאסרוהו גם מדרבנן והרב שאלת יעב"ץ אולי סובר דזה לא יתכן אלא האיסור מן התורה הוא משום סכנה ולא נטפלו רבנן לאסרו:

ובספר שיח יצחק על מסכת מכות שנשלח אלי עתה שנת סת"ר מאת הגאון המחבר מוהרי"ץ חיות אבד"ק בראדי יצ"ו ראיתי דבר נחמד שייך לכללין (במה שהבאתי בנדפס באות חש"ן בשם התוספות דמכות ד' י"ג דכשלוקה מן התורה משום גרושה אינו לוקה מרדות משום חלוצה) והוא על מאי דאיתא התם בדף ט"ז ע"ב אמר רב יהודה האי מאן דאכיל ביניתא דבי כרבא מלקינן ליה משום שרץ השורץ על הארץ ההוא דאכל ביניתא דבי כרבא ונגדיה רב יהודה ודקדק דמאי דסיים ההוא דאכל ונגדיה רב יהודה נראה דמיותר דהרי רב יהודה גופיה הוא דקאמר דמלקינן ליה ואם כן פשיטא דכשאכל נגדיה ודוחק לומר דאשמועינן דלמעשה אמר כן דפשיטא כיון דאמר מלקינן היינו למעשה וכתב ליישב דרש"י פי' ביניתא תולעת הנמצא בכרוב וכבר תמהו בתוספות פשיטא מאי אשמועינן לכן נראה דבאמת יש באוכל תולעת לחוד ג"כ איסור בל תשקצו כמו בשותה בקרנא דאומנא דאיתא התם בסמוך והרמב"ם בפרק שבעה עשר ממאכלות אסורות דין כ"ט כתב להדיא דאוכל דברים המאוסים עובר משום בל תשקצו אמנם כתבו בתוספות לעיל ד' י"ג בד"ה גרושה וחלוצה דהיכי דלוקה מן התורה אינו לוקה מכת מרדות דרבנן משו"ה אמר רב יהודה מאן דאכל ביניתא מלקינן ליה משום שרץ השורץ על הארץ אבל משום בל תשקצו לא דזה הוי רק מכת מרדות מדרבנן וכיון דלוקה מה"ת אינו לוקה מדרבנן. והנה ברמב"ם בפרק שני ממאכלות אסורות וביורה דעה סי' פ"ד איתא היכא דספק אם התליע במחובר או בתלוש אינו לוקה ולכן אשמועינן האי דאכל ביניתא ונגדיה רב יהודה היינו שהיה ספק אם התליע במחובר ונגדיה רב יהודה משום בל תשקצו כיון דאינו לוקה מן התורה ומיושב שפיר לשון ונגדיה דבכל מקום שייך במכת מרדות עכ"ד יצ"ו. ואין לפקפק על מה שכתב דנגדיה משום שהיה ספק וכו' דמשמע דמכת מרדות מכין על הספק והוא היפך ממה שכתב מרן כסף משנה בתשיעי מהלכות כלאים דין ו' ובבית יוסף ובדק הבית ביו"ד סי' רצ"ז דאין מכין על הספק דמלבד דשלמים וכן רבים אשר היו תמהים על דברי מרן בזה והוכיחו מכמה מקומות דמכין מרדות על הספק כמו שכתבתי בשדי חמד מערכת המ"ם אות קכ"ח בסיעתא דשמיא ועוד דבענין כזה גם מרן מודה דמכין דאין המרדות משום ספק תלוש או מחובר אלא משום ודאי של בל תשקצו דכיון שאינו לוקה משום שרץ הארץ לפי שאין מלקין על הספק מצא מקום חלות המכת מרדות משום בל תשקצו

ל"ח) איסורי הנאה אם מותר להאכילם לבהמת הפקר בנדפס מערכה זו אות רכ"ג הארכתי קצת בזה ושם בד"ה ובעיקר הבאתי מ"ש הרב ערך השלחן ביו"ד ס' כ"ט דמהגהות הסמ"ק נראה דס"ל דבשר בחלב מותר להאכיל לבהמת הפקר עי"ש ועיי"ש עוד בערוך השלחן יו"ד סי' פ"ז אות ז' שדעת הג"א וש"ד והרשב"ץ ואו"ה דלא כמה שנראה מהגהות סמ"ק וכתב לי ידידי הרב אשר זעליג מיטערפעריל מעיר באר יצ"ו וז"ל בחלק הכללים באות רכ"ג האריך בזה והביא דברי הג' המקו"ח ה' פסח תמ"ח סק"י דעתו שם לאסור בחמץ בפסח דוקא אבל לא בשאר איסורי הנאה תמיהני שלא הרגיש שסותר דעת עצמו ממ"ש בחיו"ד סי' צ"ד סק"י שהסכים שם להלכה לדעת הט"ז שם דבב"ח שנאסר אסור ליתנו לפני הכלב אפי' אינו שלו והרי פסקיו סתורין ואם נאמר דאיהו לא ס"ל הכי רק העתיק דברי הט"ז לא הי' לו לסתום אלא לפרש ומדשתיק אודי ליה וצ"ע עכ"ד יצ"ו. אמר המחבר הנני