שדי חמד פאת השדה מערכת א נד

אמר המחבר עתה ראיתי לידידי הגאון מלכיאל צבי הלוי אבד"ק לאמזא בספרו היקר דברי מלכיאל בשו"ת לאו"ח סי' כ"ח אות ז' שעמד מתמיה על דברי הרב ש"ך ממה שכתב הרדב"ז בח"א סי' קמ"ה דצריך לבזבז כל ממונו שלא לעבור איסור דרבנן (עיין במה שכתבתי בדברי חכמים סי' ט"ל בענין זה) וא"ל דמ"מ צריך לעבור על איסור דרבנן אבל הכא נוגע רק לממון דהא אסרו חמץ בשעה ששית בהנאה ואם קנה או מכר מכרו בטל וכן לענין קדושי אשה ונוגע רק לממון וכן יש למצוא הרבה בש"ס וכ"כ הרמב"ם בפט"ז מה"מ להדיא שאיסורי הנאה אף דרבנן אם אכל מחזיר דמיו הרי שאין הטעם משום שלא העמידו והאריך קצת בזה עי"ש דב"ק ולפי שיטתו הדבר תמוה מאד דהרואה יראה שמרן בסי' קי"ט סעיף י"ג כתב גם הוא מה שסיים הרמב"ם בהלכות מכירה פרק ט"ז דין י"ד דבאיסורי הנאה בין של תורה בין של דברי סופרים מחזיר הדמים והרב ש"ך על דברי מרן בסוג' הנ"ל קאי ואיך לא השגיח בסיום לשון מרן דבאיסורי הנאה דרבנן נמי אם אכל מחזיר הדמים דאלמא אין הטעם משום העמידו וכו' כמו שכתב הגאון דברי מלכיאל יצ"ו אמנם בהורמנותיה דמר נראה לי ההדיוט דלפי מה שכתבתי בנדפס שגם הרב ש"ך מודה דחכמים אסרו בכמה מקומות והפסידו ממון ולא העמידו על דין תורה (כדי שלא להפסיד ממון) אלא שזה דוקא כשיפעלו על ידי זה לאסור הדבר ההוא שלא לאכלו או אף שלא ליהנות אבל במוכר איסור דרבנן והלוקח כבר אכלו אם יאמרו להחזיר הדמים לא יפעלו דבר בהאיסור שכבר נאכל ולכן העמידו אדין תורה שאין כאן איסור ולא חייבוהו להחזיר הדמים אין מזה סתירה לסברת הרב ש"ך שהרי אם מכר איסור הנאה מדרבנן והלוקח כבר אכלו אם יאמרו שמחזיר הדמים מתקיים שפיר גזרתם שאסרו דבר זה בהנאה ולכן מחזיר הדמים כדי שלא יהא להמוכר הנאה של כולם כן נראה לדעתי ברור בכוונתי הרב ש"ך והמעיין יבחר

ומה שהעיר הרב הנ"ל יצ"ו על דברי הנתיבות דבדרבנן בשוגג לא בעי כפרה עיין לקמן בקונטריס זה באות ח"ק מה שהבאתי בענין זה מיימינים ומשמאילים בסברת הנתיבות

ומה שהביא הרב הנ"ל יצ"ו מדברי הגאון שואל ומשיב בתשובה כנז"ל גם אני הדל מצאתי תשובה ממנו בענין זה הלא היא במהדורא תליתאה ח"א סי' צ"א (בד"ה אמנם אם כבר) שרצה לדון בנדונו על פי דברי הרב שפתי כהן דרבנן לא עשו דבריהם להוציא ממון וחזר בו וכתב וז"ל אמנם מלבד שדברי השפתי כהן תמוהים מכמה מקומות וכו' ואחד מהם בכתובות ד' פ"ד בכתמים כפי גירסת הרי"ף הרי דגזרו אפילו בכתמים ומפסדת כתובתה ואף דיש לחלק אבל הדבר מבואר בהרבה מקומות דגם רבנן אסרו והפסידו ממון על ידי איסורן אם כי לדברי הש"ך הנה מקום לחלק בין איסור דרבנן מצד עצמו דבזה יש לומר דרבנן לא אלמו איסורם להפסיד ממון ובין כאן באשת חמיו דחשו שלא יבואו לטעות להיתר חמותו דאורייתא על כן שפיר אלמו גזרתם עוד יש לי לומר דבר חדש דבמקום שהאיסור הוא ברור לכולי עלמא א"כ לא אלמו איסורם להפסיד ממון אבל היכא דהאיסור אינו ברור כמו בנדון דידן דרבו המתירים אשת חמיו רק דהרבה פוסקים החמירו בזה אלמו תקנתם דאם לא כן יתבטל האיסור מכל וכל דיאמרו דמותר וכדעת המתירים ויתבטל האיסור לגמרי וכעין שכתב הבעל העקידה בשער סדום דיותר יש לחוש במקום שיחשבו שהוא מותר ממה שעוברים על איסור אבל ידעו שהוא אסור רק שעברו עליו יעו"ש והוא הדין כאן

ועל דברי הגאון שואל ומשיב שבמהדורא תניינא ח"ב סי' ל"ג שהביא הרב הנ"ל יצ"ו מצאתי בספר מנחת שי (הוא ספר שו"ת לגאון בדורנו יצ"ו נדפס בשנת תרנ"א) שהשיג עליו וז"ל וראיתי בשואל ומשיב וכו' שכתב להקל בעגלים בבדיקת פנים לבד על פי דברי השפתי כהן וכו' ובמחכ"ת דבריו תמוהים מאד שהבין דברי הש"ך כפשוטן דהרי מצינו כמה פעמים שגזרו חכמים גזרות ומפסידין הרבה ממון ואדרבה מצינו בש"ס (גיטין דף ל"ד) התה ממונא הכא איסורא ופירש רש"י דבממון יש להם כח משום הפקר בית דין ומוהרי"ט אלגאזי פרק חמישי דבכורות דף ע"ח ע"ג (דפוס פ"ב) תמה על הש"ך הנ"ל ממקדש באיסורי הנאה דרבנן דאינה מקודשת ועל כרחין מטעם כיון דאינה יכולה ליהנות בו אף שהוא מדרבנן מכל מקום לא יהיב לה מידי ולא אמרינן דחכמים לא גזרו להוציא ממון וכן הקשה מדאיבעיא לן בפרק הגוזל קמא כהנים בגזל הגר יורשים הוו או מקבלי מתנה הוו למאי נפקא מינה למיהב להו חמץ שעבר עליו הפסח דאי מקבלי מתנה הוו לא מצי יהיב להו דעפרא בעלמא הוא ומסקינן הכי וכן פסק הרמב"ם בשמיני מהלכות גזלה דלא יצא ידי נתינה בחמץ שעבר עליו הפסח אף דאינו אלא משום קנס מדרבנן וכן הקשה ממוכר לחבירו דבר האסור בהנאה מדברי סופרים דמחזיר לו הדמים וכתב ליישב תמיהות מרן מוהריט"א הנ"ל על מי מה שכתב מרן מוהריט"א בריש פרק שני דבכורות במאי דקיימא לן בקדש בחוב במעמד שלשתן דמקודשת מדרבנן ולמה לא נימא לענין בכורה דקנה מדרבנן וחייב בבכורה מדרבנן ותירץ דשאני במעמד שלשתן אי נימא דלא קנה תחזור דמי החוב לבעליהם ותיעקר כל תקנתא דרבנן לכן אמרו דמקודשת מה שאין כן לענין בכורה אף אי נימא דאינו חייב בבכורה מכל מקום לענין דררא דממונא אין העכומ"ז יכול לחזור ולא מיעקרא תקנתא דרבנן וכיוצא בזה כתב בשפתי כהן יו"ד סי' ט"ל סק"ח דהיכא דלא בדקו כלל הריאה אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם כל אחד ישליך הריאה בלא בדיקה ומיעקר תקנתא דרבנן מה שאין כן כשבדקו וקיימו תקנת חכמים ומעתה הדבר נכון דדוקא במקדש באיסורי הנאה דרבנן וכן בחמץ שעבר עליו הפסח דאסור בהנאה וכן במוכר לחבירו איסור הנאה דרבנן אי נימא דלא יחזיר לו הדמים אם כן ממילא הוא נהנה מאיסורי הנאה שגזרו עליו חכמים וכן אי נימא דהקידושין קיימים וכן בגזל הגר אם יוכל להחזיר לו חמץ שעבר עליו הפסח דאסור בהנאה דהקידושין עצמן הנאה הן כדכתבו התוספות בהשוכר את הפועל דף ס"ב וכן מה שמחזיר לכהן וכן מה שמקבל הדמים מהלוקח אם כן א עקרינן כל תקנת חכמים שגזרו עליו איסור הנאה מה שאין כן באיסורי אכילה מדברי סופרים דהלוקח בין כך ובין כך אכל הדבר אסור ומה חילוק יש בין אם יחזיר לו הדמים או לא ולא נעקר בזה תקנת חכמים לכן אמרינן שפיר דלא גזרו להוציא ממון כיון דבזה אין נפקא מינה לענין גזרתם ולמה היה להם לגזור להוציא ממון ואם כן דמיונו של הרב שואל ומשיב לענין בדיקת העגלים אינו עולה יפה דאי נימא דבעגלים לא בעי בדיקת חוץ נעקר כל תקנת חכמים בענין עגלים ולמה נימא דלא גזרו לענין ממון ולעקור כל תקנת חז"ל מבדיקת העגלים זה דבר תימה דהרי מצינו כמה גזרות דרבנן המפסידים ממון ושוב כתב להתיר בדרך אחרת עי"ש בדב"ק

כ"ה) ארבע אמות של אדם קונות רשמתי בנדפס מערכה זו אות של"ד דקנין זה הוא מדרבנן עי"ש ונשמט משם שכך כתב הרב המגיד בפרק י"ז מהלכות גזלה הלכה ח' בשם הרשב"א דארבע אמות קונות מדרבנן הוא ובמה שפסק הרמ"א בח"מ ריש סי' רס"ח דקנין ארבע אמות מהני אף דנפל ולא אמרינן גלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני ולא בארבע אמות שהקשה רבינו המשנה למלך פרק שני מהלכות זכיה הלכה ט' ממה שכתב הרמ"ה שהובא בטור ח"מ סי' ער"ה דכיון שלא כיוון לקנות אלא על ידי בנין ובזה לא קנאה וכו' הנה ידידי הגאון מקאוונא יצ"ו בספרו הבהיר עין יצחק (שנדפס מקרוב) בחלק א"ח סי' כ"ח אות י"ד כתב שגם בס' משכנות יעקב בחלק ח"מ סוף סי' נ"א הקשה מן סי' קצ"ח שבהתחיל למשוך לא קנה במסירה מטעם דגלי דעתיה דניחא ליה במשיכה דוקא ועל שניהם הוא אומר הגאון יצ"ו דיש ליישב דשאני קנין ד' אמות דקונות שלא מדעתו לכן לא מהני גילוי דעת כלל אבל משיכה והגבהה דבעו כונה לקנות כשאין בהגבהה דין חצר לכן אם גילה בדעתו דלא ניחא ליה לא קני ודבריו סובבים על מה שכתב בספרו באר יצחק בחלק יו"ד סי' ט"ו אשר אינו מצוי אצלי לעיין בדב"ק דלפום ריהטא תמיה לי במאי דפשיטא ליה דקנין ארבע אמות מהני שלא מדעתו ואיפכא שמעינן ליה להריב"ש