שדי חמד פאת השדה מערכת א נג

עוברים הקוצץ והנקצץ שהוא עושה מעשה וממציא עצמו וע"כ הוי הדין שאסור למוהל למולו שעובר על לפני עור לא תתן מכשול בזה באה התורה והתירה שאף שהנימל מכוון לשם קציצת בהרתו אתא מצות מילה דהמוהל מכוון ודוחה את האיסור שהנימל מכוון ועפי"ז נבין שפיר כוונת רש"י הק' דפירש וז"ל גדול שהוא בר עונשין ואמר למוהל לקוץ בהרתו בכוונה לטהר עכ"ל דקשה לכאורה מי הכריח לרש"י לומר שהוא אינו מל א"ע והשתא יובן שפיר דקשה ליה לרש"י באם הוא מל עצמו לא יתכן ההיתר של התורה משני טעמים חדא דמרשיעי לא מיירי ועוד סוף כ"ס הלא התורה לא התירה רק למול בצרעת היינו לקיים מצות מילה ואם הוא אינו מל כלל לשם מילה לא נקראת מילה כלל ע"כ פירש רש"י שאינו מל עצמו כנ"ל ודוק. גם מיושב שפיר עפ"ז מה שלא מקשה הש"ס ואי איכא אחר ליעבד אחר ולקמן מקשה שפיר אף שהוא מחשב לשם קציצת בהרת אפ"ה פשיטא ליה שמותר להמוהל למול התינק דמאי איכפת ליה במחשבת האב דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן וליכא לפני עור ג"כ כמו שדייק רש"י הקדוש ואמר לא ליקי אב התם דלכאורה הוא אך למותר ועפ"י הנ"ל יובן דלא לוקי התם כדי שלא יעשה האב שום מעשה לסייעו להמוהל דאל"כ יהי' אסור גם לאחר משום לפ"ע והבן ועפי"ז שפרשתי שהוא באמת אינו מכוון רק לקצוץ בהרתו או בהרת בנו מיושב קו' התב"ש שהקשה על הש"ך בסי' שפ"ב שאם האב יכול למול אסור לו לכבד לאחר והקשה התב"ש מש"ס שבת הנ"ל שפריך ואי איכא אחר וכו' ובהנ"ל מיושב דהכא כיון דהוא מכוון רק לקוץ בהרת בנו א"כ אפי' אם הוא מל אינו מקיים מצות מילה דאף דמצות א"צ כוונה מכ"מ כוונה להיפך ע"כ מותר לך לכבד לאחר לזה משני בדליכא אחר אך כ"ז אמרתי ליישב ד' הרשב"א אבל ד' הנתיבות עדיין במקומן עומד דאסור לכוון ליקח משכון גדול כי הר"ן והרמב"ם והמגיד ועוד שאר פ"ו חולקים על הרשב"א ואוסרין לכוון לאיסר ולהיתר ולא יעלה ע"ד לסייע לנתיבות הנ"ל מד' הש"ס פסחים דף ח' שאף שהוא מחפש אחר מחט ח' שליח מצוה ומוכח משם לכאורה דאף שמכוון לשני דברים אפ"ה לא בטל המצוה ז"א דהתם רשות לא מבטל המצוה אבל הכא א' רשות והב' עבירה והבן אך סוף כ"ס אני חוזר על הראשונות למסקנא דש"ס בליכא אחר הדק"ל הא התורה לא מיירי מרשע ומוכרח אני לומר דדחיק קרא ומוקי אנפשיה דנפ"מ לזה דאינו לוקה דהמעשה התירה התורה ועל ריע כוונתו אינו לוקה דאינו לוקה אכוונה ודו"ק

עוד לו להרב הנ"ל יצ"ו בהלכות פסח וז"ל החק יעקב בה"פ סי' תנ"ז כ' באם שהיה לו חלה חמוצא בע"פ שחל בשבת אחר שש דאינו עובר עליו מתרי טעמא חדא הואיל שכבר אכל כל הלחם חמץ שוב לא ישאל על החלה דא"כ קא אכיל טבל למפרע הב' דהא אין נשאלין לנדרים בשבת אלא לצורך השבת עכ"ל

ולכאורה תרי תמיהי קא חזינא הכא א' על הטעם הב' דהא ק' גוף המשנה מ"ט עובר על החלה הואיל אי בעי מיתשיל עלה הא ביו"ט אין נשאלין כמו בשבת וע"כ לומר דהפירש הוא לולי האיסור שבת או יו"ט היה ראוי שאול א"כ ה"ה הכא ומה נשתנה זמ"ז גם על הטעם הא' קשה דהא במתניתין ג"כ למה יתשל דהא הוא חמץ ואסור בהנאה ואינו שלו וע"כ דהכי פרושו דהיה יכול לשאול עליו טרם שנתחמץ הוא הדין הכא נמי כיון שהיה יכול לשאול עליו קודם שגמר אכילתו מיקרי שלו. התבוננתי וראיתי דשפיר אמר דבשלמא בש"ס שפיר אמר הואיל דאיבעי הוי מתשיל עלה טרם איסר חמץ או קודם שנתחמץ והוי ראוי אז לאכול ביו"ט וע"כ הוי לצורך יו"ט וע"כ הוי מותר לשאול עליו ולא כמו שכ' הפר"ח ליישב דאף דאין נשאלין ביו"ט זהו רק מדרבנן וע"כ עובר עליו דנלע"ד ניהי שהוא רק מדרבנן מכ"מ החכם לא יתירו ולא ימצא לחכם שיעבור על איסר ולפי סברתי ניחא דהפירש הוא דישאל קודם האיסר או קודם שנתחמץ והוי שפיר לצורך כדי שיאכל ביו"ט וע"כ אח"כ שנתחמץ שלו מתחמץ משא כ בנידן של החק יעקב שהי' בשבת של עה"פ שנאכל כל החלה קודם שעת היתר חמץ וא"כ תיכף באותו הרגע אף קודם איסר חמץ שוב לא היה ראוי לשאול על החלה מב' טעמים וא"כ אח"כ בבוא איסר חמץ לא בא על שלו כ"א על הפקר ודו"ק

ח) ועל מה שכתבתי בנדפס אות שצ"ט אם יש כח באיסור דרבנן להפסיד לאחרים והבאתי דברי הרב ש"ך ומה שהשיג עליו הרב יד שאול וכו' הנה על דבר זה כתב אלי ידידי הרה"ג הנ"ל יצ"ו וז"ל ואגב אורחא אציגה נא גרגיר אחד שנהניתי בו שראיתי שכוונתי לדעת כת"ר במערכת האל"ף מה שהשיג על הגהות יד שאול ביו"ד סי' קי"ט אציגה פה מה שכתוב אצלי מזה עשרים שנה העתק מכתב ידי יו"ד סי' קי"ט. המוכר לחבירו דבר האסור וכו' ואם הוא רק איסור מדרבנן אינו מחזיר וכ' הש"ך ס"ק כ"ז דרבנן לא גזרו כדי להוציא ממון וכו' וכ' עליו היד שאול וז"ל ומעת שראיתי זה נצטערתי דזה היפך כל הש"ס דא"כ חמץ נוקשה וכו' ובתשובה הארכתי עכ"ל וזכיתי לראות התשובה והיא בשו"מ מהד"ת חלק ב' סי' ל"ג וז"ל עוד נראה לי דבר חדש דנודע דבדיקת הריאה הוא רק דרבנן ומה"ת סומכין על הרוב וא"כ למה נאבדה הריאה טריפה דהרי נודע מה שכתוב הש"ך סי' קי"ט דהם לא גזרו להוציא ממון וכו' וצ"ל דבאמת הם תקנו שיבדוק הריאה ובזה ליכא הפסד דיוכל להיות שיבדק וימצא כשר וכו' לפי"ז בעגלים הרכים דאין תקנה במיעוך א"כ כל שימצא סירכא יהי' טריפה איך עבדי רבנן תקנה שיופסד ממון וצריך לומר משום לא פלוג ולפי"ז הוא דוקא בבדיקה פנים ולא חוץ בפשטא דלא מתקנינן להפסיד ממון ש"י עכ"ל והנה מכיר אני את מך ערכי מי אני להרהר אחר דבריו עכ"ז תורה הוא דכתיב בי' אמת ולא לישא פנים ע"כ רשות ניתן לומר מה שנראה בעיני שפתי כהן ישמרו דעת דבאמת יש כח ביד חז"ל לאסור המותר אף שבזה יופסד ממון כמו כל אסורים דרבנן ולא גרע מן הפקר ב"ד רק היכא דהאיסור כבר נאכל ולא יתוקן בזה שום דבר ואפילו המוכר יחזור הדמים לא יתוקן אכילתו בזה לא תיקנו בדיעבד להוציא ממון ולא דמי כלל לחמץ נוקשה דהתם גזרי אומר שלא לאכול חמץ נוקשה ושלא להשהותו אף דממילא ע"י זה יופסד ממון דצריך לבערו עכ"ז התורה נתנה להם כח ורשות לעשות סייג לתורה כדי שלא יבא לאיסר דאורייתא וזה היא ניחא היכי דהאוסר ישנו בעולם מה שא"כ היכי דהוא כבר נאכל וצריך להוציא ממון עי"ז לא גזרו וזה הוא מדוקדק בד' הש"ך שכ' להוציא ממון ולא כ' להפסיד כי באמת להפסיד יש להם כח היכי דיתוקן בזה הסייג אבל בדיעבד להוציא אין להם כח ובזה מיושב בכל המקומות וכעין זה לדעתי כתב הטו"ז בה' רבית סי' קס"א סק"א וז"ל דאין להקשות א"כ גם לענין אונאה נימא דיהי' אונאה מדרבנן ויש לומר דלא באו חז"ל להוציא ממון עי"ז נגד דין תורה מה שא"כ כאן לא אמרו להוציא ממון דהא כל רבית דרבנן אין מחזירין אלא אמרו שאסור לו לעשות כן לכתחלה יע"ש וכן כ' הש"ך בחו"מ סי' שפ"ב דאם תקף מחבירו מצוה דרבנן א"צ ליתן לו יו"ד זהובים דהם לא תיקנו כדי להוציא ממון יע"ש ונראה לי דסברות הש"ך הוא דחז"ל בכל דבריהם שתיקנו אין להם כח רק לגזור על האדם לשמוע להם כמו שכ' התורה לא תסור וע"כ לא הוי רק איסור גברא ואינו רביע רק על האדם ולא על החפץ וע"כ אם אכלו בדיעבד בלא הודע נחשב לו האכילה לאכילה משא"כ באיסור תורה דהאוסר רביע על החפץ ע"כ לא נחשב אכילתו לאכילה ולא נהנה ולדעתי קרוב לומר דזה הוא סברת הפוסקים שכ' דבאיסור דרבנן לא אמרינן אי עביד לא מהני וגם זה הוא הטעם דשבועה דרבנן לא נחתינין לנכסיה וגם לא אמרינין מחיוב שבועה ואיל"מ גבי שבועה דרבנן ואגב אורחא אציגה נא בזה מה שכ' שם הנתיבות בסי' רל"ד הטעם שאין מחזיר הדמים באיסור דרבנן היכי שכבר אכל משום שעבירה דרבנן בשוגג א"צ כפרה וראייתו מעירובין מ"ז דבדרבנן עבדינן והדר מותבינן וכו' ותמיד אני מצטער על דבריו אלו מאו"ח סי' של"ד שאפי' באיסור תחומין דרבנן אם עבר בשוגג צריך כפרה וגם ביו"ד סי' קכ"ג בשתה יי"נ סתם בשוגג צריך תענית ה' ימים אלא ודאי שלא כד' הנתיבות הנ"ל ובסברתי מיושב שפיר ע"כ הגיעו דברי הרב הנ"ל יצ"ו: