שדי חמד פאת השדה מערכת א מט

ובפרק שמנה שרצים דף ק"ז ע"ב מאי חברבורותיו אילימא דקאי ריקמי ריקמי וכו' אלא ככושי ושם בסוף הפרק דף קי"א ע"ב מאי הלכה כר"ש ולא מטעמיה אילימא וכו' אלא וכו' ושם בריש פרק ואלו קשרים מאי קשר הגמלים אילימא קטרא וכו' אלא קטרא דזממא ובריש פרק כל כתבי דף קט"ו ריש ע"ב אילימא תנא קמא דר' יוסי וכו' ושם דף ק"כ ע"ב אילימא משום דרב סבר לה כר' יהודה וכו' ובבכורות דף ל"ד ע"א הי ר"ש אילימא ר"ש דמתניתין וכו' אלא ר' שמעון דברייתא

אחר שנים רבות ראיתי מה שכתב הרב הקדוש שני לוחות הברית בחלק תורה שבעל פה בדף ח' ע"א (מדפוס חדש) בד"ה אילימא וז"ל אילימא נמצא בתלמוד שני קושיות ע"ד אילימא. חדא שעושה שתי חלוקים ועליהם מקשה. ועוד אחרת שאינו מקשה על החלוקה האחת וקשה היאך הקשה על החלוקה הואיל ואיכא חלוקה אחרת דלית בה קושיא ודקרי לה אמאי קרי ליה וכי לא יראה המקשן דאיכא חלוקה אחרת ודרך ההבנה בזה שלא בא להקשות אלא לבאר וכה אמר בזה הענין יש ב' חלוקות והחלוקה האמתית מהם היא זאת (כנראה צריך להיות דאי תימא) תימא החלוקה האחרת לא אפשר מפנ' שיש עליה קושיא הלכך ביאר הדבר בדרך החלוקה הזאת דכל אילימא שכונתו להקשות הוא כשמקשה לכל החלוקה ומזה התלמוד מלא עכ"ד

כ"ד) אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וע"י מעשה אוסר בנדפס מערכה זו אות פר"ה רשמתי בזה אם מה שאוסר ע"י מעשה הוא מדאורייתא או אינו אלא מדרבנן עי"ש ומתבאר להמעיין בדברי רבנן קדישי הרשומים שם דהרמב"ן ס"ל דע"י מעשה אוסר מדאורייתא ומ"מ ר"ל בסה"כ מנחה טהורה הכריח מדברי הר"ן בנדרים דס"ל כן כיעי"ש והוכחתם כן בדעת הרמב"ן היא ממ"ש הר"ן במס' ע"ז בפרק ר' ישמעאל (אמתני' דעכו"ם שהניחוה עובדיה וכו' בד"ה וגרסינן תו בגמרא כי אתא עולא) בשם הרמב"ן ומקשו עלה מאי ראיה דילמא ע"י מעשה אסרה דהא אמרינן דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה ותי' הרמב"ן דמ"מ בביטול סגי וכו' והרב מחנה אפרים בחי' שעל הרי"ף ומפרשיו בד' ד' ע"ג כתב ע"ד הרמב"ן הללו וז"ל לא הבנתי זה דהא דאדם אוסר דבר שאינו שלו היינו מדרבנן אבל מדאורייתא ליכא איסורא עכ"ל ולא ידעתי איזה הכרח מצא בש"ס שדבר זה אינו אלא מדרבנן עד שיקשה ע"ד הרמב"ן והר"ן ונוכל לומר בפשיטות דסבר הרמב"ן דהוא מדאורייתא כמו שהבינו הרבנים הנ"ל בדעתו והר"ן ג"כ עם שאינו פשוט בעיני לומר דס"ל דהוא מדאורייתא (כמ"ש מ"מ בס' מנחה טהורה הנ"ל) והרב שעה"מ כתב בשם הרב מוהר"ב הלוי שבס' יד אהרן שדעת הר"ן ורש"י ותוס' וריא"ז דאינו אלא מדרבנן מ"מ י"ל דניחא ליה להשיב ע"ד הרמב"ן עפ"י מדותיו דאף למאי דמשמע ליה דאסור מדאורייתא לא קשיא וכו'. שוב מצאתי שהרב ערך השלחן ביו"ד סי' ד' אות ד' דחה דברי הרב מח"א שנעלם ממנו דברי הרא"ה בבדה"ב ד' יו"ד וד' קל"ח שהכריח שע"י מעשה אוסר מדאורייתא ועוד הביא דברי הרב החינוך בפרשת כי תשא סי' קי"ג דבמעשה זוטא אוסר מדרבנן ובמעשה רבה אוסר מדאורי' עי"ש והרב אזן אהרן בקונטריס ארעא סמיכתא אות ב' הביא דברי המח"א הנ"ל בשתיקה דאינו אוסר אלא מדרבנן ולא זכר שר מכל הנז"ל אך ציין לעיין בס' שלחנו של אברהם ביו"ד סי' ד' אות ג' וס' זה לא ראיתיו מעולם ואולי שס נקבצו סברות הפוסקים בזה ועיין לקמן אות קל"א והשגתי עתה ס' יקר כלילת שאול להגאון איש ירושלים מוהר"ר שאול חיים הלוי יצ"ו וראיתי שהאריך בעניינים אלו בחריפות ובקיאות גדול ופנאי אין לי להתבשם בדב"ק לך נא ראה שם בהסוגייא השמינית מדף ט"ו והלאה גם הגאון זית רענן (ח"א) בתשובות שבסוף הספר בדף קפ"ג האריך בדין אוסר דבר שאינו שלו עי"ש

ובעיקר דין זה שלח לי הרה"ג המ"ץ דק"ק בוטשאטש מוהר"ר שמואל ישכר שטראק יצ"ו פרפרת אחת ורצונו זהו כבודו לספחה בספרי זה עם עוד איזה פרפראות אשר שלח לי ביחד עם הנ"ל ולעשות רצונו צויתי להעתיקם פה. ואלה הדברים

א) ואגב אורחא אציגה נא מעט מחד"ת יו"ד סי"ד ט"ז וש"ך מביאו ד' הר"ן שאף שאא"א ד' שאינו שלו מכ"מ באכילה אסורה ניהי דהוא לא אסר לה לא שרי לה עכ"ל ולכאורה ד' הר"ן מחוסרין הבנה דהרי שחוטה לפניך ואם הוא לא אסר לה ממילא מותרת הוא דלא גרע מהפיל סכין והלך ושחט דהשחיטה כשרה דהא כח גברא הי' כאן ונראה להסביר סברתו עפ"י מש"כ היש"ש הביאו התב"ש והפמ"ג דאף דשחיטת חולין א"צ כוונה מכ"מ אי כיון לנחור ולעקור שחיטתו פסולה וראיה לדבריו מד' התוס' ורבינו יונה דפ"ק דברכות שכ' שאף שמצוות א"צ כונה מכ"מ אי כיון לא לצאת אינו יוצא וכן ד' הר"ן במס' ראש השנה גבי תקיעת ע"כ הכי נמי זהו סברות הר"ן דאף דאא"א דשא"ש זה הוא מטעם דאין יכול להתפיס שם ע"ז על ד' שא"ש כמו שא"א מקדיש שא"ש אבל אם שחט בהמת חבירו לע"ז דהוי עכ"פ ככיון לנחור ולעקור וזהו מדויק בד' הר"ן ניהי דהוא לא אסר לה מכ"מ הא לא שרי לה רצ"ל דהכוונה לנחור ולעקור נשארה על עמדה ואף שלפי דברי ימצא שהר"ן אסר לן באכילה מדאורייתא והתב"ש כ' שרק מדרבנן אסור הוא אין מוכיח רק מכח קושית הש"ך כרתי ופליתי מישב בטו"ט והגאון החוו"ד אסביר לן סברות הר"ן הנ"ל עפ"י מה דקיי"ל כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני עפ"י סברות מהרי"ט דדוקא היכי דיתוקן האיסור וא"כ אם נימא דמותר באכילה יהי' שוחט לע"ז ואם נימא דאסור באכילה יהי' רק נוחר ומעקר ופטור עכ"ד ולכאורה קשה לי על דבריו וכי בשביל שלא יעבור השוחט נקנסיה לבעל הבהמה לאסור הבהמה שלו וכמו שכ' הפנים מאירת במי שנשבע שלא ימכור ועבר ומכר דמכירה קיימת הוא מטעם דהלוקח לא עביד איסורא ובמאי נפקי זכותיה ה"ה הכא נמי מה חטא בעל הבהמה אך יש לחלק דבשלמא התם הלוקח עביד מעשה הקנין וע"כ לא יוכל להפקיע מעשיו מה שא"כ בנ"ד שהבהמה היתה צריכה הכשר ואותה ההכשר נעשה ע"י השוחט שמוכרח לומר שהי' רק נוחר ממילא איפקא ליה זכותיה דבעל הבהמה אף דלא חטא עכ"פ לא הרוויח (דוגמא לזה כ' המקור חיים ה"פ לענין חמץ שעה"פ שאסור לניגזול אף דלא עבר מכ"מ לא הרויח) ובסברתי הנ"ל דהוי כנוחר ומעקר נתיישב מה דהוי קשה לי על תמיהת הטו"ז שלא הביאו סברת הר"ן דהרי לדידן דפסקינן כר"נ וכר"י שישראל לצעורי קא מכוין א"כ אף באכילה מותרת וא"כ תימה על תמיהת הטו"ז דאדרבא יפה עשה הש"ע שלא הביאו דאין נפ"מ לדידן וכן באמת דחה הרשב"א בזה לד' הרא"ה שכ' כד' הר"ן ובסברתי הנ'"ל יש ליישב דהא באמת צריך להבין איך נבדה מלבנו שום סברא להקל באיסור דאורייתא ונימא לצערו איכוון ובפרט היכי דהוא עומד וצווח שלא כיון לצערו רק באמת דעכצ"ל דהוא מטעם דמוקמינן לי' בחזקת יהדות. וע"כ אפילו עומד וצווח לא מהימן דאין אדם מע"ר וזהו ניחא רק לענין מחשבת ע"ז אבל בכוונא לנחור ולעקור דבזה לא יצא מחזקת יהדות ע"כ לענין זה מהימן ולפי"ז שפיר מדויק בד' הרא"ה שכ' שהוא אינו בר זביחה רצה לומר שהוא כיון עכ"פ לנחור ולעקור. עוד אפשר לומר סברות הר"ן דהנה באמת כיון שהוא ספק לן אם כיון באמת או רק לצעורי ע"כ לענין איסור הנאה מוקמינן להשוחט אחזקת כשרות וגם הבהמה בחזקת היתר הנאה וע"כ לענין זה אמרינן דכיון לצערו אבל לענין איסור אכילה אדרבא אמרינן דאיקמונן הבהמה אחזקתיה דהוי כמו ספק בשחיטה ואסור עד שיודע לך במה נשחטה. עוד יש להסביר סברות הר"ן דשייך אף דאמרינן לצעורי דהנה כבר נתקשיתי בזה מה מהני שכיון לצעורי הא בפירוש דיבר ששוחט לע"ז וא"כ כוונתו בלב לצעורי הוה דברים שבלב ואינם דברים ואף דיש לומר דהוי אומדנא דמוכח דכיון לצעורי ובאומדנא דמוכח קי"ל דהוי דברים דדוקא היכא דאין עוקרים לדברו אבל היכי דעוקרים כתבו התוס' שבועות כ"ג ובמרדכי כתובות פ' אלמנה ובריטב"א קדושין מ"ט דאינם יכולין לעקור הדברים שבע"פ והוא לכאורה תימה דמה מהני שכיון לצעורי וישבתי לי דדוקא בשאר דברים שאין נתפסין על המחשבה א"כ חזינן דשם אין המחשבה אלום כדיבור ע"כ לא אתי המחשבה ומבטל לדיבור מה שא"כ כעבודה זרה דנענש על המחשבה לבד שנאמר למען תפוש את