שדי חמד פאת השדה מערכת א מב

פיקוח נפש על זה חייב לשלם כמו שכתב הרב אהלי יהודה נאגא"ר דף קכ"ג ע"ג דלא כהרב מלאכת הקודש פרשת קדושים עכ"ל ונראים הדברים ששניהם מודים דמותר לגנוב משום פיקוח נפש ומחלוקתם היא על התשלומין ומתוך מה שהבאתי בנדפס בענין זה מתורתן של רבותינו ראשונים ואחרונים עין רואה שכן שורת הדין מחייבת לשלם אחר כך ואין הספרים הנ"ל מצויים אצלי ומסתמא כבר הובאו דב"ק באהלי יהודה

אמר המחבר כבר גליתי דעתי וכן דעת כל גדולי ישראל שמיום שגלינו מארצינו מצוה עלינו לשמור חוקי ונמוסי המלכיות אשר בקרבם אנחנו יושבים והדבר פשוט וכל הדברים בכיוצא בזה אך משום דרוש וקבל שכר להבין איך היו בזמנים העברו בזה

ך') אחיו וכן אחיך אם משמע למעט אדם שאינו כשר עיין מה שכתבתי בנדפס מערכה זו אות ת"ג ויש חיסור לשון שם במה שכתוב בשורה מ' ויהא שרי לן להלוות ברבית לרשע חלילה והס מלהזכיר ע"כ ויש לסיים שהרי מבואר הוא בטור יו"ד סימן קט"ן דדוקא למומר שכפר בעיקר (ואינו מאמין בהשם בורא שמים וארץ) מותר להלותו ברבית אבל לישראל רשע בעלמא אסור להלותו ברבית ומבואר בדברי מרן הב"י שם שכן דעת הרבה מן הראשונים וגם במומר זה יש אוסרים כמו שכתב מרן שם בשם ההגהות ובשם המרדכי שכתב כן בשם רש"י אלא שכתב מרן דלא חיישינן לסברתם נגד כל הני רבוואתא והוסיף מרן דלאו דוקא למומר שכפר בעיקר הוא דשרי להלות אלא גם לש"מ אם הוא להכעיס מותר להלותו ברבית והפוסקים שכתבו מומר לעכומ"ז מילתא פסיקתא נקטי דסתם מומר לעכומ"ז הוא להכעיס ובזה נחלק עליו הרב בית חדש עי"ש לכולי עלמא מיהא לסתם רשע אסור להלות ברבית דלא מפני שהוא רשע יצא מכלל אחיך

וראיתי להרב מוהר"י אברבנאל בפ' כי תצא (סי' כ"ג ט"ז) בהתשובה השנית על תלונת חכמי האומות על הלואה ברבית לנכרי כתב דלא התיר השי"ת כי אם לנכרי שהוא מז' אומות ולא כל שאינו מזרע יהודים נקרא נכרי כי לזרע אדום לא יאמר נכרי כי הוא נקרא אח כדכתיב לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ונכלל בלא תשיך לאחיך וכן ישמעאל ושאר אומות לא נקראו בשם נכרי ולנכרי שהוא מז' אומות אינו מגונה לקחת ממנו רבית כיון שהוא עשה שלא כהוגן וכו' עי"ש ואם זרע אדום נכלל באחיך כ"ש איש מזרע היהודים אעפ"י שהוא רשע ועם כי צריך עיון אם היו דבריו מכוונים להלכה שהרי במומר שכפר בעיקר דעת כל הני רבוותא שמותר להלותו ברבית ולדברי מרן הב"י בשאר מומר להכעיס נמי הדין כן שמותר להלותו ברבית לדעת הני רבוותא והיכי נימא כנ"ל מכל מקום לפי דרכנו למדנו דגם אדומי נקרא אחיך ככתוב מפורש וא"כ איך יתכן למעט רשע ממלת אחיך ומה שכתבו הפוסקים למעט מומר לענין רבית מדכתיב אחיך ומומר לאו אחיך יתכן שכוונתם דלגבי רבית דתלי רחמנא בוחי אחיך אין המומר לעכומ"ז נקרא אחיך לענין זה לפי שאין אתה מצווה להחיותו אבל בשאר מצות דעלמא אפשר דמודו דבכלל אחיך הוא וצ"ע

ומצאתי שהרא"ם בס' היראים סובר בסברא שהביא הרב המרדכי דאחיו ממעט רשע ובדבריו מתיישב מה שהקשיתי בנדפס שם מדאסור להלות ברבית לרשע וכתבתי דאין לומר דחד גלי קרא לנכרי תשיך מכלל דלישראל כלל כלל לא אף לרשע דכיון דכתיב ברבית אחוה וישראל רשע בכלל נילף מינה לכל מקום שנאמר אחיו דגם רשע בכלל ולפי מה שכתב הרא"ם הא לא קשיא וגם מה שכתבתי שם דמה שהביא במרדכי דאחיך משמע ישראל כשר למד כן מדאמרינן ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא אחיך דמשמע דהן בעודנו ברשעו לא מיקרי אחיך כן כתב הרא"ם בתוך דבריו אמנם מה שהקשיתי שם מהזמה דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו וכן מיבום דכתיב להקים לאחיו שם וכי לא יהיה דינים אלו בישראל רשע עי"ש עוד לא נתיישב בדברי הרא"ם והנני מעתיק דברי קדשו בשתי מקומות שראיתי שדבר בזה והם. א. בעמוד היראה סי' ט"ל כתב וז"ל צוה הקב"ה לא תשנא את אחיך בלבבך ותניא יכול לא יכנו ולא יסטרנו ולא יקללנו ת"ל בלבבך בשנאה שבלב הכתוב מדבר וכו' זהו פשוטו של מקרא לא תשנא אינך רשאי לשנוא אחיך בלבבך שתאמר בלבבך כן עשה פלוני דבר שלא כהוגן אלא הוכח תוכיח לו ותוכיחנו ותאמר לו כך שמעתי אומרים עליך אם הוא משיב שקר אמרו לך חנם חשדתני אם אינך יודע ששקר אומרים לך אינך רשאי לשנאותו ואפי' אמר עשיתי ורוצה אני לעשות תשובה כראוי אינך רשאי לשנאותו ואם תבין כשתוכיחנו שחטא לשמים או נגדך בדבר שהוא ראוי לישנא אז אתה רשאי לשנאותו ואינה שנאת הלב אלא שנאה הנראית לעין כדתניא כי תראה חמור שונאך שונא ישראל כו' כו' ולא עוד אלא מצוה לשנאותו שנא' יראת ה' שנאת רע וגו' ומנלן שבאדם שאינו הגון לא הזהירה תורה דכתיב לא תשנא את אחיך אחוה במצות בעינן כדאמרינן בהחובל גבי עבדים דסברי רבנן יש לעבדים בושת וקרינן בהו כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו דאחיו הוא במצות כאשר נפרש לפנים בהלואת אביון עכ"ל. ב. שם בסי' מ"ז כתב וז"ל צוה הקב"ה כי יהיה בך אביון העבט תעביטנו וכו' עיי"ל וכיון שעבר במזיד יצא מכלל אחוה דאחוה במצות בעינן דקיימא לן בפר' החובל יש לעבדים בושת דאחיו במצות הוא ותניא בפרק ואלו הן הלוקין במסכת מכות ונקלה אחיך לעיניך כיון שלקה הרי הוא אחיך פי' שקבל דינו אבל קודם לכן אינו אחיך למדנו שרשע אינו אחיך ויצא מכלל אחוה דאמרינן בע"ז בפ' שני הרועים בהמה דקה פי' גזלנין הן הרועים לא מורידין ולא מעלין אלמא רועים בהמה דקה אינו מצוה להחיותם דקתני ולא מעלין ואף על גב דתניא בפרק שני דע"ז לכל אבדת אחיך לרבות המומר לעכומ"ז דוקא לענין אבדה איתרבי ולא ילפינן אחוה כו' שאם ריבה להחזיק שלו לא נאמר שריבה לתת לו את שלי וגם ברבית היה מותר להלוותו מהאי טעמא דאחוה כתיב לגבי רבית דכתיב כי ימוך אחיך וגו' וכתיב אל תקח מאתו נשך ותרבית והאי דאמרינן בפרק השולח ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי אתא לקמיה דרבי אמי ובעא למיפרקיה אמרו ליה רבנן לרבי אמי האי ישראל הוא דחזו ליה דאכיל נבילות אמר להו אימור לתיאבון קא אכיל והא זימנין דאיכא התירא ואיסורא ושביק היתרא ואכל איסורא אמר לי' זיל לא שבקן לי דאיפרקינך משמע דאוכל נבילה לתיאבון אעפ"י שהוא רשע מצוה לפדותו ולהחיותו וי"ל דר' אמי היה רוצה לפדותו לפנים משורת הדין דהא דתניא רועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין פירש אינו מצוה להעלותן אבל אינו אסור להעלותן ואף על גב דהעלאת עכומ"ז אסירא כדאמרינן התם סבר רב יוסף למימר אפוקי בשכר שרי משום איבה משום גזלן לא והכי פי' העכומ"ז והרועים בהמה דקה לא מעלין בשניהם בעכומ"ז איסורא והרועים רשותא ואעפ"כ קשה הדבר לפרש לא מעלין שישמש שני פירושין וטוב לי לפרש מלפרש שאסור לתת מתנה לגזלן ולהנות לו וכשאמרו לו דשביק היתירא ואכיל איסורא אמרינן כו' והא דאמרינן בסנהדרין חטא ישראל אע"ג שחטא ישראל הוא דוקא לענין קדושין דלא כתיב בהוא אחוה כדאמרינן ביבמות בפ"ק גוי שקידש בזמן הזה חיישינן לקידושיו חיישינן שמא מעשרת השבטים הוא אבל לענין רבית כתיב אחוה ונראין לי דברי רבותי לאסור רבית דמומר לתיאבון ונראה לדבריהן דרבית הוי כעין גזל כדאמרינן בפ' הרבית למה לי למיכתב לאו בגזל ולאו ברבית הילכך יש לומר לכל אבדת אחיך לרבות את המומר שהזהירה תורה על ממון חברך המומר רבית נמי כיוצא בו דהא ממון חבירך מומר הוא והזהירה תורה שלא לקחתו הנה העתקתי כל דב"ק בזה ומי שדעתו יפה ורחבה אולי יוכל ליישב על פי דב"ק מה שהקשיתי בעניותי בנדפס בענין זה עי"ש וצריך להתיישב בהא דאיתא בסוף פרק אלו עוברין בפסח (ד' מ"ט ע"ב) תנו רבנן ששה דברים נאמרו בעם הארץ וכו' ויש אומרים אף אין מכריזין על אבדתו ותנא קמא (דלא חשיב הא) זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל ליה וכתב רש"י המוצא אבידה חייב להכריז כדאמרינן באלו מציאות ועם הארץ לאו אחיך הוא דאינו עושה מעשה עמך עכ"ל ומתבאר מזה דעם הארץ לא נקרא אחיך לענין השבת אבידה דאף לתנא קמא דמכריזין על אבידתו לאו משום דאחיך הוא אלא משום דנפיק מיניה זרעא