שדי חמד פאת השדה מערכת א מא

מעיקרא. ובד' כ"ד תוס' ד"ה ואלו ותוס' ב"מ ד' ע"ב ד"ה שטר. וא"כ ה"נ אע"ג דר"א סבר דעל הגזל יהרג ואל יעבור מ"מ הא ודאי יש לטעות בזה ולומר דיעבור ואל יהרג דהא אלו אתו לקמי' דרבנן הוו אמרי לי' דיעבור ואל יהרג וא"כ במאי דעברו ולא נהרגו אינם נעשים רשעים וכשרים לעדות אפי' לר"מ. וזהו שמקשה רבא השתא אילו אתו לקמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתמו וכו' וא"כ ודאי יש לטעות בזה ואיך אמרינן להו אמאי חתמיתו פי' דהאיך נפסלין בזה אפי' לר"מ כיון דסברי דבהיתר קא עבדי כמ"ש והנה לפי הנר' פליגי בזה גם ר' יהודה ור' יוסי ביומא דף פ"ג יהודה קפחי' לרועה ואכלי' לרפתא ור' יוסי אמר לו קפחת את הרועה ולכאורה קשה הא אחזי' בולמס לר' יהודה והוי פקו"נ והאיך אמר לו ר"י קפחת את הרועה דמשמע דלאו שפיר עביד בזה ר' יהודה ומשמע דר' יוסי סבר כר"מ דגזל לא הותרה משום פק"נ ור' יהודה סבר דהותרה כרבנן דפליגי עלי' דר"מ והנה בעובדא דחסיד אחד (ב"ק דף פ') דקאמר שם יודע אני שאין בי עון אלא עון אותו העז בלבד שעברתי ע"ד חברי והביא כת"ר מ"ש הרב המאירי ז"ל שם (הובא בש"מ שם) דאע"פ שבמקום פק"נ הותרו האיסורין להתרפאות בהם דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר ביותר עכ"ל. ונר' דאותו חסיד ס"ל ג"כ כר"מ דגזל לא הותרה משום פק"נ משו"ה אסור להתרפאות בהם כיון דאיכא פסידא לאחרים. אבל אי נימא כרבנן דהותרה גזל משום פק"נ בודאי לא הי' בו עון דעזי ואדרבה מחוייב הי' לעשות כן משום פק"נ וכמ"ש מוהרש"ל ז"ל ביש"ש דאם אינו עושה כן מתחיב בנפשו ומ"ש כת"ר דהכא שאני דהוא דבר שלא נתן לתשלומין דאינו ידוע משדה של מי אכלה וכמה אכילה כדי שיוכל לשלם אח"כ וכיון דלים בתשלומין משו"ה אסור לפע"ד כיון דרבנן ס"ל דגזל נדחה מפני פק"נ א"כ אפי' במקום שא"א לשלם נמי מותר לגזול במקום פק"נ דהתשלומין אינם מעכבים הפק"נ. רק דמחוייב לשלם אח"כ אם אפשר לו לשלם אבל אם א"א לו לשלם לא נדחה הפק"נ בשביל זה. וע"כ צ"ל דאותו חסיד ס"ל כר' מאיר וכמ"ש. ונ"ל ראי' לזה מדברי הגאון ז"ל שהובא בש"מ בב"ק שם וז"ל ת"ר מעשה בחסיד אחד גרסי' וחסיד זה הוא ר"י בן בבא דהכי מפרש לה בבריי' שעברתי ע"ד חברי שהיו אומרים אין מגדלין כל עיקר וסמכתי ע"ד ר"ג גאון ז"ל עכ"ל ואינו מובן לכאורה היאך מביא ראי' מזה דאותו חסיד ר"י בן בבא הי' אבל לדברינו א"ש ד' הגאון ז"ל. דהא לפמ"ש מוכח ממ"ש שעברתי ע"ד חברי דס"ל כר"מ דגזל לא הותרה במקום פק"נ וא"כ לא מצינן למימר דאותו חסיד הי' ר' יהודה בר' אלעאי (דהוא סתם ר' יהודה) דהא ר' יהודה ס"ל כרבנן דגזל נדחה מפני פק"נ כדמוכח מהא דקפחי' לרועה הנ"ל. והרי אמרי' בב"ק דף ק"ג דכל היכא דאמרי' מעשה בחסיד אחד או ריב"ב או ר"י בר' אלעאי וכיון דלא מצינן למימר דאותו חסיד הוא ר"י בר' אלעאי הוא א"כ ע"כ ר"י בן בבא הוא וא"ש ד' הגאון ז"ל ובירושלמי דסוטה פ"ט הי' איתא להדיא דאותו חסיד ריב"ב היה. אבל בתמורה דף ט"ו נר' לכאורה דמספק"ל להגמרא בזה אי הוא ריב"ב או ר"י בר' אלעאי ע"ש ומזה נ"ל לומר דמדר"י אין ראי' דס"ל דגזל נדחה מפני פק"נ דיש לפרש קפחי' לרועה לא שחטף ממנו הלחם אלא קפחי' בדברים שמצינו לשון קיפוח בדברים כמו שאמר ר"י בקידושין דף נ"ב לקפחני בהלכות הן באים ובגטין דף כ"ט איתא קפחינהו ר"ס לתלתא רבנן סמיכי וה"נ י"ל שדבר עם הרועה הרבה עד שנתן לו הרועה הלחם או הרשהו ליקח וא"כ לא גזל הוא והוא כעין פי' הרצה"ח שהביא כת"ר ולדברינו מיושב קושיית כת"ר מפרש"י ז"ל. דיש לפרש ג"כ מ"ש רש"י ז"ל כפאו היינו בדברים וכמ"ש רש"י ז"ל בכתובות דף נ"ג ד"ה אכפי' ור' יוסי דאמר לו קפחת את הרועה היינו משום דלא נתן לו בלב שלם וכ"מ מדאמר ר"י אני קפחתי את הרועה ואתה קפחת את העיר כלו וע' ב"מ דף כ"ב וע' רמב"ם פ"ה מה' גזלה ה"ט ובהשגות הראב"ד ז"ל שם ובש"מ ב"מ דף ה' ד"ה לא תחמוד ודוק ועוד יש להאריך בזה הענין ואכ"מ ודי בזה ויקבל כת"ר החו"ש מאה"ש ככל חפץ לבב כת"ר שי' וכאשר איותה לו נפש ידידו הדו"ש באהבה מברכו בכל טוב רפאל בהגאון מוהר"א ליב שפירא זללה"ה

גם ידידי הרה"ג מוהר"ר שמואל אביגדור הלוי מעיר סארעצק יצ"ו כתב לי בענין זה על מה שכתבתי דנרא' מדברי רש"י בב"ק דף ס' ע"ב בד"ה ויצילה דלא הותר משום פיקוח נפש להציל עצמו בממון חבירו וכו' וז"ל במ"ש בד"ה אין לך דבר וכו' לכאורה קשה לרש"י מאי פריך שם למ"ד למיקלי מאי אבע"ל להני תרי קראי הא י"ל דאשמעי' דלא הי' לו לשלם במזומן משו"ה שלח לסנהדרין ואסרו אבל אלו הי' לו מזומן הוי שרי וי"ל דלא מסתבר לחלק בין מזומן לאינו מזומן דאי שרי במזומן משום פק"נ שרי גם באינו מזומן כיון דדעתו לשלם אך לפמש"כ בד"ה והרב דיש מחלקים בזה הדרא הקושיא ד"ה ומן הקשה אפרש"י ביומא (פ"ג) דקפחי' בע"כ הא לדידי אסור להציל עצמו בממון חבירו וי"ל בפניו גם לרש"י שרי עי"ל בודאי פק"נ גם לרש"י שרי להציל עצמו בממון חבירו והתם בשאלת דה"מ ע"ה הי' רק ספק פק"נ דבלא שריפת הגדישים גם אפשר יצליחו נגדם לכך אסור דבספק אמרי' אוקי ממונא בחזקת מרא עי"ל דרועה עכומ"ז הי' דבפק"נ לכו"ע שרי גזלת עכומ"ז עכ"ד יצ"ו

וידידי הגאון מוהר"ר יוסף לערנער יצ"ו אבד"ק וואלטישסק כתב לי בענין זה וז"ל באות ט"ז האריך אם מותר להציל עצמו בממון חבירו בפק"נ ומדוע לא העיר נמי מהא דסוף פ' בן סורר ומורה וברמב"ם פ"א מהל' רוצח הי"ד ובחו"מ סי' תכ"ו שמחויב לשכור אחרים להציל חברו ואם לאו עובר על לא תעמוד וכו' הרי דמשועבד ממונו להצלת חבירו וממילא ק"ו נמי דרשות ביד המסוכן להציל עצמו ואם לאו עובר על לא תעשה ועיין יורה דעה סי' קנ"ז בהג"ה דמחויב ליתן כל ממונו ולא יעבור על לא תעשה ועיין פ"ת סק"ד ועיין בשו"ת ב"ח החדשה ס' נ"ח ועיין בספר ב"מ בצלעות הבית בסוף ספרו ועיין בסמ"ע ח"מ סי' תכ"ו סק"ב ויש להאריך הרבה בזה ואכ"מ עכ"ד יצ"ו ובס' היקר אבן שתיה לידידי הג' אבד"ק לוצין יצ"ו שנדפס מקרוב ראיתי בסי' ס"ג שמפלפל בחכמתו בדין זה (אם מותר לגזול משום פיקוח נפש) והסוגיאות שהזכרתי בנדפס (דכתובות ודבבא קמא והירושלמי) ודברי איזה מחברים שהבאתי שם הביאם גם הגאון הנ"ל יצ"ו ושקיל וטרי בזה עי"ש דב"ק

והנה בנדפס כתבתי (בדף ז' ע"ד בד"ה וראיתי) בשם הרב מוהר"ץ הירש חיות בהגהותיו לבבא קמא ד' ס' דמצינו בירושלמי פרק שני דעבודה זרה הלכה ב' שאמרו לא סוף דבר האומר הרוג את פלוני אלא אפילו אמר חמום את פלוני חייב למסור נפשו משמעות לשון זה הוא שכן אמרו בפירוש בירושלמי אמנם המעיין בגוף דברי הירושלמי שם ובסוף פרק שמנה שרצים ישר יחזה דלא סיימו בירושלמי כן (חייב למסור נפשו) אלא אמרו לא סוף דבר וכו' אלא אפילו אמר חמוס את פלוני עכ"ל ותו לא אלא שהרב פני משה הבין שהכונה לומר שגם אם אומרים לו חמוס את פלוני חייב למסור נפשו והרב מוהרצה"ח נמשך אחר פירוש זה וכן הבינו כמה וכמה גדולים

אך עתה השגתי ספר מי שלמה לידידי הג' מר דיינא במינסק יצ"ו וראיתי שם דבר נחמד ולפי הנראה הוא האמת בפירוש לשון הירושלמי ואעתיק דבריו כלשונו וזהו (בנימוקיו על הש"ס בדף כ"ו ע"ב) ירושלמי סוף פרק שמנה שרצים אין דוחין נפש מפני נפש לא סוף דבר כשאומר לו הרוג את פלוני אלא אפילו חמוס את פלוני ונדחקו בזה המפרשים דאיך יהרג ואל יעבור על חמס והרי כלל כללו דאין לך דבר אלא שלשה המינויים שיעמוד בפני פיקוח נפש ונראה דהך (דהכי) פירושו לא סוף דבר כשאומר הרוג את פלוני ואם לאו אהרגך אפילו חמוס את פלוני ואם לאו אחמסך אסור להציל את ממונו בממון חברו עכ"ד יצ"ו והוא פירוש ישר ונכון לפי סיגנון לשון הירושלמי כמות שהוא לפנינו: ובספר יפה ללב חלק שמיני (למר קשישא הרה"ג מוהרי"ץ פאלאג"י יצ"ו) ראיתי עתה (תרנ"ח) בחלק יו"ד סי' רנ"ג שעל מה שכתב מרן בעל הבית ההולך ממקום למקום וכלו מעותיו בדרך ואין לו מה יאכל יטול צדקה וכשיחזור לביתו אינו חייב לשלם כתב על זה וז"ל ואינו חייב לשלם היינו שנתנו לו מדעתם אבל אם אין לו מה יאכל וגנב שלא מדעת בעלים דמותר לגנוב משום