שדי חמד פאת השדה מערכת א קפו

ק"מ) אשת חבר הרי היא כחבר אי איכא חיובא דאורייתא או דרבנן לקום מפניה או אינו אלא מדת חסידות בעלמא ציינתי בנדפס אות שט"ו לעיין בברכי יוסף חשן משפט סי' י"ז אות ה' ותורף הדברים שבברכי יוסף הוא שכתב בשם מרן החביב בכנסת הגדולה דלקום מפני אשת חבר אינו אלא מדת חסידות ופלפל בדב"ק ודעתו נוחה דהוא חייב מן הדין ודקדק כן מדברי התוספות בשבועות דף ל' ע"ב וכן מדברי שאר הראשונים שכתבו דאחר מיתת בעלה אין חיוב עשה מן התורה וכו' ואם בחיי בעלה לא היה כי אם מדת חסידות אחר מיתת בעלה לא היה אף משום מדת חסידות וכו' אלו תורף דב"ק. וראיתי עתה להרב חשק שלמה בסי' י"ז בהגהות הטור אות ז' שהביא מה שפירש רש"י בשבועות דף ל' ע"ב בעובדא דדביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמי דרב נחמן וכו' שזה היה אחר מיתת רב הונא ולכאורה אינו מובן מי הזקיקו לפרש כן וכתב שהוקשה לרש"י למה הוצרך רב נחמן לאפרוחי בר אווזא והוה ליה לקום מקמה להדיא כיון דאשת חבר כחבר לכן פירש דהיה אחרי מות בעלה דליכא אלא משום מדת חסידות עכ"ל עי"ש שכתב כן על פי דברי הרמב"ן והר"ן שרמז הרב שפתי כהן בסק"ו ומתבאר דבחיי בעלה החבר מדינא איכא חיובא למיקם קמה וכן מתבאר מדברי הגאון באורים ותומים סקי"א דבחיי בעלה איכא חיובא מדינא לקום מפניה ולא חיישינן למיסתתמן טענתיה דבעל דין א לאחר מיתה משמע שסובר שחייב לקום מפניה משורת הדין ואין לחוש משום דמיסתתמן טענתיה שלא כמו שנראה מדברי הרב חשק שלמה וכן מדברי מרן חיד"א שם דאחר מיתה אין חיוב אלא מדת חסידות שהרי כתב באורים שם דמה שעשה כן רב נחמן הוא רק משום מדת חסידות ועל כל פנים בחיי בעלה שוים הם בדעת אחת דאיכא חיובא מדינא

גם הרב מוהר"י אלפאנדארי בתשובתו שבספר יבא הלוי בחלק ח"מ סי' ו' מר קעסיק בפיטור אשת חבר ממסים וארנוניות ובד' י"ב (בד"ה ועוד אמרי') הביא העובדא שבש"ס שבועות הנ"ל דמוכח דמן הדין חייב לעמוד מפניה וכו' ושבברכי יוסף כתב בשם הראשונים שבחיי בעלה על כל פנים מצד הדין חייב לקום מפניה עי"ש הרי דנקיט גם הוא כדעת הראשונים דמדינא איכא חיובא בחיי בעלה מיהא לעמוד מפניה וכן מוכח ממה שפסק הרמ"א ביו"ד סי' רנ"א ס"ט (בדין ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ אפילו חכם לכסות ועם הארץ להחיות) דאשת חבר כחבר ולפי מה שכתבו הרבנים הנז"ל דלענין כבוד אשת חבר יש לחלק בין בחיי בעלה ללאחר מיתה צריך לומר דהכא נמי מיירי בחיי בעלה ואם בחיי בעלה אין חיוב מן הדין בכבודה אלא ממדת חסידות אין סברא לדחות את העם הארץ משום מדת חסידות דאדם רשאי להתנהג במדת חסידות במקום שאינו חב לאחרים דהיינו לעמוד מפניה וכיוצא שאדם רשאי להחמיר על עצמו אבל אין סברא כלל לעשת את שאינו זוכה כזוכה לחוב לאחרים אלא מוכח דמדינא הוא דחייב לעמוד מפניה בחיי בעלה ולכן היא קודמת לעם הארץ גם כן מן הדין ולא ממדת חסידות ובפרט לפי מה שמפרש מרן הבית יוסף דחכם לכסות ועם הארץ להחיות היינו להצילו מן הנהר וכיוצא דודאי אם נאמר דאשת חבר כחבר ותהיה אשת חבר לכסות קודמת לחיי עם הארץ לא מסתבר כלל שמפני מדת חסידות נדחה חיי עם הארץ ועיין להגאון יד שאול שם בסק"ה מה שמפלפל בדברי מרן בזה ועל כל פנים אם אין אשת חבר כחבר מן הדין אלא ממדת חסידות אין סברא כלל לדחות חיי העם הארץ אלא מוכח דמדינא הוא ועיין במה שכתבתי לקמן (בד"ה שוב ראיתי)

ולא עוד אלא דגם מאי דסבירא להו לרבנן קדישי הנ"ל שלאחר מיתת בעלה אין חייבים בכבודה אלא ממדת חסידות אנכי הרואה שיש לתמוה עליהם שלא זכרו שרים שאין זה פשוט ולדעת הרב מוהר"ם מינץ כתב הרב טורי זהב ביו"ד סי' רמ"ב ס"ק י"ד דלאחר מיתה נמי כל שיושבת תחת כבוד בעלה שלא נשאת לאחר חייבים בכבודה וז"ל הרב טורי זהב עשה דכבוד תורה לענין אשת חבר שמא אין שייך לאחר מיתה כן כתבו התוספות בשבועת העדות דף ל"ו אבל בתשובת מוהר"ם מינץ כתב אשת חבר שנשאת לעם הארץ אין חייבים לכבדה כבראשונה משמע דבעודה אלמנת תלמיד חכם חייבים לכבדה כבראשונה ע"כ מצאתי עכ"ל הרב ט"ז ומשמע דמה שכתב דמוכח ממוהר"ם מינץ דבעודה אלמנת החכם חייבים בכבודה היינו מדינא ולא מדת חסידות בעלמא ומעתה אף אם נאמר שלא כדעת הרב מוהר"ם מינץ ואינו אלא מדת חסידות מיסתיין למימר הכי לאחר מיתה אבל בחיי בעלה מיסתברא דלכולי עלמא איבעי לן למימר דאיכא חיובא מדינא ומה שקשה לכאורה על סברת הרבנים מוהר"ם מינץ וט"ז דגם אחר מיתת בעלה איכא חיובא מדינא דאם כן למה הוצרך רב הונא לאפרוחי בר אווזא הנה המעין בברכי יוסף שם יראה דיש ליישב דמשום דלאו כולי עלמא ידעי האי דינא דאשת חבר צריך לעמוד מפניה חש רב נחמן למיסתתמן טענתיה אף שלפי האמת חייב מדינא לעמוד מפניה וכבר כתבתי כן בשם הגאון באורים ס"ק י"א דרב נחמן מדת חסידות הוא דעבד

וראיתי להגאון יד שאול בסי' רמ"ב ס"ק ט"ז במדה"ב שתמה על גדולי ישראל שהבינו מדברי התוספות דאשת חבר אחר מיתת בעלה אין בה עשה דכבוד התורה איך לא דקדקו בלשון התוספות שמתבאר בהיפך וזה לשון היד שאול אחר שהעתיק לשון הטורי זהב וכתב הטעות שבמראה מקום שבטורי זהב כי דברי התוספות הם בד' ל' בד"ה והאמר) אבל תמיהני שלא העתיק יפה דברי התוספות ולפי הבנתו תמוהין דברי התוספות דאם כן למה חרד כל החרדה ולומר לא אקום מקמה אשת חבר הרי היא כחבר והרי כבר מת ר"ה. אמנם באמת התוספות לא כתבו כן רק דעשה דכבוד התורה עדיף לא שייך לאחר מיתה והיינו דאף דשייך עשה דכבוד תורה אף לאחר מיתה כמ"ש המהר"ם מינץ אבל על כל פנים אסור להושיבה ולבטל עשה דבע"ד בעמידה משום דעשה דכבוד התורה עדיף דהא אפשר דלא שייך לאחר מיתה שוב ראיתי בפסקי התוספות בשבועות שם אות ל"ח שהעתיק בשם התוספות דעשה דכבוד תורה אין שייך לאחר מיתה וכפי הנראה מזה יצא להמ"כ והט"ז מ"ש בזה אבל דברי הפסקי תוספות עצמם תמוהים ולא ידעתי מי חברם ולא העתיק יפה וצריך עיון גדול שוב ראיתי בב"ח סי' רמ"ב שגם הוא העתיק המ"כ הנ"ל והט"ז לקחו משם ותמיהני על גדולי הדור שלא הרגישו בדברי התוספות שדקדקו בלשונם כדרכם בקדש ועיין בהרא"ש שם עכ"ל ביד שאול הנך רואה שלדעתו איכא עשה דכבוד התורה באשת חבר גם אחר מיתת בעלה וחייבים לעמוד מפניה מדין תורה ולא נסתפקו התוספות אלא לדחות העשה דבעלי דין בעמידה דקיימא לן בעלמא דמותר להושיב תלמיד חכם משום דעשה דכבוד תורה עדיף והבין כן בדעת מוהר"ם מינץ כמבואר בדב"ק

אמנם במחילת כבוד גאונו אין דבריו מוכרחים אף שלכאורה מה שדקדק מלשון התוספות (דעשה דכבוד תורה עדיף לא שייך אחר מיתה) הוא דקדוק נכון אבל כנראה לא ראה שהר"ן בהלכות כתב שמעשה זה היה אחר שמת רב הונא ולפיכך לא היה צריך להושיבה שמן התורה לא היה כאן עשה דכבוד התורה אלא מדרבנן עכ"ל הנה לא כתב שלא היה עשה דכבוד התורה עדיף דלא כתב אלא לא היה עשה דכבוד התורה וגם כתב מפורש דאינו חייב בכבודה אחר מיתת הבעל אלא מדרבנן והרשב"א בחידושיו כתב וז"ל דביתהו דרב הונא לאחר מיתת רב הונא הוה ואין כאן עשה מן התורה עכ"ל ומשמעותו גם כן דליכא עשה כלל אלא חיובא מדרבנן וכדכתב הר"ן ואם באנו לדקדק מדברי התוספות כמו שדקדק הגאון צריך לומר דהרשב"א והר"ן פליגי עם התוספות וזה ודאי דוחק גדול להמציא פלוגתא ביני רבוואתא וטפי ניחא לן למימר דמה שכתוב בתוספות עשה דכבוד התורה עדיף לא שייך אחר מיתה הוא אשגרת לישנא דש"ס דאמרינן הכי עשה דכבוד התורה עדיף ולאו לדיוקי מינה דעשה דכבוד התורה מיהא איכא גם לאחר מיתה אלא לאחר מיתה ליתיה לעשה כלל ומה שהקשה על