שדי חמד פאת השדה מערכת א קעו

ללמד דמכסין באפר ועל פי זה עמד מתמיה על רש"י בחולין דף פ"ט סוף ע"א בהא דאמר זעירי מכסין בעפר עיר הנדחת והא איסור הנאה הוא אמר זעירי לא נצרכה אלא לעפר עפרה רבא אמר מצות לאו ליהנות ניתנו ופירש רש"י דסלקא דעתיה דש"ס דמכסין בעפר עיר הנדחת דקאמר היינו אפר שריפתה ואהכי מקשי והא איסור הנאה הוא ומשני בעפר עפרה דהיינו עפר המחובר לקרקע שאינו אסור בהנאה משום שמחוסר תלישה אשר לפי פירושו א כרחין צריך לומר דרבא כוונתו לפרש באמת דמכסין בעפר עיר הנדחת היינו אפר שריפתה ושרי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו והדבר תמוה לפרש עפר דקאמר האמורא דהיינו אפר מאחר שלא מצינו בלשון חכמים דקרו לאפר עפר והיה יכול לפרש דהסלקא דעתין דהש"ס היה דבעפר תלוש קאמר דמכסין ואהא מקשי והא אסור בהנאה דעפר ממון הוא ובהקדש מעלין בו כדכתב הרמב"ם ריש פרק ה' מהלכות מעילה ומשני זעירי דמיירי בעפר מחובר ורבא מוקי לה בעפר תלוש נמי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ובין למר ובין למר מכסין בעפר עיר הנדחת היינו עפר ממש דלא מצינו בלשון חכמים דקרו לאפר עפר והצריך עיון. והרב מעשה אברהם השיב על דבריו דגם בלשון חכמים קרו לאפר עפר וראיה מדתנן בפרק שני דתענית דף ט"ו ע"א ונותנים אפר מקלה על גבי התיבה וכתב רש"י דאיצטריך למיתני אפר מקלה משום דעפר נמי מקרי אפר להכי תנא אפר מקלה דהכא בעינן אפר ממש זכר לאפרו של יצחק והביאו הרב קהלת יעקב בלשון חכמים סי' ס"ב הרי דאף בלשון חכמים עפר נמי מקרי אפר עכ"ל וכונתו לפי הנראה היא ללמוד מזה דאפר מקרי עפר בלשון חכמים דכי היכי דעפר מקרי אפר בלשון חכמים (דמשום הכי הוא דאיצטריך למיתני אפר מקלה כי היכי דלא נימא דאפר היינו עפר דאלמא יתכן לפרש אפר סתם שבלשון חכמים שהוא עפר) הכי נמי איכא למימר דאפר נמי איקרי עפר בלשון חכמים כבלשון הכתוב כן נראה כונתו מסיגנון לשונו (ומה שסיים הרב דהכא בעינן אפר ממש זכר לאפרו של יצחק וכך הם דברי הרב קהלת יעקב לא נזכר זה בדברי רש"י דרש"י לא כתב אלא דבעינן אפר ממש דהוא גנאי יותר וטעם הזכרון נאמר בגמרא לחד אמר עי"ש)

ולי הדל יש ליישב לדעת הגאון חקרי לב שהרי באמת אין מזה הוכחה אלא על פי דברי רש"י אבל מגוף דברי התנא אין שום הכרח דיש לומר דמאי דתני אפר מקלה ולא תני אפר סתם לאו משום דלא לישתמע עפר אלא לרמוז שיהא עפר מעצם אדם כדי לזכור עקדתו של יצחק כדכתבו התוספות (שם בע"ב בד"ה ונותנין אפר) שהיה אפר מעצם אדם דומיא דאפר דעקידה וכיון שאין לנו הכרח מגופא דתלמודא כי אם מדברי רש"י אין זה מן הישוב לקושית הגאון חקרי לב (שהוא דן ובא על דברי רש"י) כמובן ועוד אף אי נימא כפירוש רש"י יש לומר דנהי דחייש התנא דלא נימא דאפר היינו עפר מכל מקום לא מצינו מפורש דקרו חכמים לעפר אפר כי היכי דנימא דהכי נמי אפר נקרא עפר ומה גם בלשון האמוראים שאין דרכם לסתום אלא לפרש. ובחפשי בדברי המפרשים ראיתי שהרב יד דוד (שיטה) בחידושיו לתענית כתב שנראה מדברי רש"י שבכל מקום אפר נקרא עפר ועפר נקרא אפר אבל היכא דתני אפר מקלה הוי אפר ולא עפר שאף שקרוי אפר סתם אפר מקלה לא איקרי וכו' אמנם התוספות נראה דלא ניחא להו בפירוש רש"י כי אף שמצינו בתורה אפר שנקרא אפר (עפר) וכן להיפך מכל מקום בלשון המשנה לא מצינו ולכן פירשו אפר מקלה היינו עצמות אדם וכתב טעם למה שהיו לוקחים דוקא אפר מעצמות ולא אפר מבשר אדם ושקיל וטרי על דברי הרבנים בריכות המים דף מ"ד ע"ג ובית ישחק דף ט"ז ע"א וציין לעיין בפרי האדמה ח"א דף מ"ג ובמוצל מאש סי' ז' ח' ובמשכנות יעקב דף י"ד (ואין הספרים הנ"ל מצויים אצלי) הנך רואה שכתב הרב דלדעת התוספות אף דמצינו בתורה דאפר נקרא עפר או בהיפך אבל לא בלשון חכמים ועיין בדברי רשב"ם שהבאתי לקמן בסק"ז דאפר מקלה היינו אפר כירה ומשום דאיכא אפר פרה איצטריך למימר אפר מקלה

ומה שכתב הרב יד דוד וכן להיפך כלומר דעפר נקרא אפר כתב כן על פי דברי רש"י בריש פרק שני דתענית דכשם שאפר נקרא עפר כן עפר נקרא אפר אמנם כעת לא ידעתי היכן כתיב בתורה אפר שרוצה לומר עפר ועיינתי במקומות שכתב אפר והתרגום הוא קיטמא זולת בתהלים (ק"ב יו"ד) כי אפר כלחם אכלתי תרגומו הוא עפרא אבל בכל שאר המקומות מתרגם קיטמא ועל כל פנים בתורה לא נמצא שהעפר נקרא אפר ואין הכרח כל כך מלשון בני אדם (מה שאמר דוד המלך על עצמו) ללשון תורה לומר דאפר האמור בתורה הוא העפר

טי"ת) אפר מקלה בסק"ח הבאתי דברי רש"י ותוספות במאי דתנן ונותנים אפר מקלה על גבי התיבה דלרש"י תני תנא לשון אפר מקלה למעוטי עפר ולהתוספות יש לומר דלא איצטריך למעוטי עפר דאף אי הוה תני אפר (סתם) הוה ידעינן דלאו עפר הוא ולא תני מקלה אלא לרמוז דבעינן עצם אדם זכר לעקדה ובסוף פרק חזקת הבתים דף ס' סוף ע"ב על פסוק (אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי) אמר רב יצחק זה אפר מקלה שנותנים על ראש חתנים ופירש רשב"ם דהיינו אפר כירה השרופה באש ומשום דאיכא אפר פרה הוצרך לומר אפר מקלה וכתב מרן חיד"א בברכי יוסף סי' תקע"ט דאין להוכיח מזה שלא כדברי התוספות שכתבו דאפר מקלה הוא מעצם אדם ואילו גבי חתנים שאמרו גם כן בלשון זה אין הכונה מעצם אדם דיש לומר דמאן דאמר הכי לא ממשמעותא דאפר מקלה קאמר אלא מדאמרינן זכר לעקדה וכו' עי"ש

יו"ד) אין למדין מקודם מתן תורה עיין בשו"ת בית יצחק לידידי הגאון מפראמישלא ועתה אבד"ק לבוב יצ"ו בחלק יו"ד ח"ב סי' קס"ד שנשאל שמצינו בכמה מקומות (ופרטן הרב השואל) דלמדין מקודם מתן תורה עי"ש מה שהשיב ובספר כרם חמד לידידי הגאון מליאדי יצ"ו בחלק ג' דף ט' סוף ע"ג כתב בשם הרב יפה מראה דראב"י סובר למדין מקודם מתן תורה והשיג על כמה מחברים שנעלמו דבריו מהם ובשם הרב שאילת שלום באות מ"ה כתב (כדי לתרץ דברי הירושלמי דסתרי בענין זה) דדוקא היכא דאיכא למילף מאחר מתן תורה הוא דלא ילפינן מקודם מתן תורה וכתב הוא יצ"ו ליישב בזה כמה קושיות והדר שדי נרגא בהאי שינויא דהא בההיא דאין מערבין שמחה בשמחה איכא למילף מאחר מתן תורה מקרא דמלכים שהביאו בש"ס דילן וגם בירושלמי ואפילו הכי ילפינן בירושלמי מקרא דמלא שבוע זאת (ואני הדל הארכתי קצת בדין זה בנדפס אות שכ"א ואם היה בידי ספר התורה הזה הן בעודני עוסק בדין ההוא היה לי מקום לסלסל ולפלפל בדבריו הנחמדים אך באמת לא ראיתי ולא שמעתי מספר היקר הזה (כרם חמד) עד אחר שנתפשטו בעולם ספרי השדי חמד ושלחו אלי הרב המחבר יצ"ו ועתה אין בכחי לחזור ולעיין בזה ואתה תחזה. נחזור לדברי הרב הנ"ל יצ"ו) וכתב בשם הרבנים נחל איתן בהלכות יום טוב פרק ששי הלכה י"ז וקהלת יעקב בחידושיו למועד קטן דהיכא דאינו אלא אסמכתא בעלמא למדין מקודם מתן תורה ודחה דבריהם דהא גם בהא (דויעש לאביו אבל) וכו' שהוא אסמכתא אמרו בפרק ואלו מגלחין דלא ילפינן מקודם מתן תורה ושם בכרם חמד ח"א דף ט"ז ע"ד כתב בשם הרב בקונטריס רנו ליעקב בחידושיו לכתובות דף ז' דהיכא דלא נשנית לישראל נאמרה ולא מקרי מקודם מתן תורה אלא שכתב בשמו שיש לדחות זה אך עוד כתב כלל אחר דכשאינו אלא ספור דברים (כמו ויקח את המאכלת דעסיק בה) למדין מקודם מתן תורה ועיין בשדי חמד באות שכ"א הנ"ל. ועל דברתי שבשדי חמד הנ"ל כתב לי ידידי הרה"ג מאמדור מח"ס דבר מצוה יצ"ו שיש להוסיף לציין עיין בנחל אשכול על ספר האשכול ח"ב דף ק"ס ע"ב ובספר בית הגדול על פרקי ר' אליעזר פרק י"ז אות ח' ובס' באר אליעזר במס' מועד קטן ואין ס' הנ"ל מצויים אצלי וידידי הגאון אבד"ק שאויל יצ"ו בספרו הנורא זכר יהוסף בחידושיו למועד קטן דף ח' בתוספות ד"ה מפני (בדפי הספר דף נ"א ע"ד) ציין מקומות הרבה בזה עי"ש ויאורו עיניך ובקונטריס הערות לספר