שדי חמד פאת השדה מערכת א קמח

ע"ב שקיל וטרי בעיקר דברי הגאון ישועות יעקב הנ"ל וכתב בתוך דבריו וז"ל גם מ"ש שם דשוגג בדרבנן אין צריך כפרה ליתא וכמ"ש במקום אחר עכ"ד ובלי ספק כבר הזכיר באותו מקום דברי הנתיבות בזה די כל רז לא אניס ליה ואף כי הנגלות לנו ועיין בקונטריס זה לעיל אות כ"ד בסוף סק"ח מה שכתב רב אחד בדורנו יצ"ו על דברי הנתיבות. גם ידידי הגאון אבד"ק פרעמישלא יצ"ו בשו"ת בית יצחק חלק א"ח סי' ס"ה כתב שדברי הנתיבות דחוקים מאד ומדברי התוס' במס' עבודה זרה דף כ"ב שכתבו דעובר בלפני עור אף אם כונתם שעובר מדרבנן (שלא כדעת הרב מנחת חינוך בסי' רל"ב ורל"ח דמכשיל חברו בדרבנן עובר בלפני עור לא ת"מ מדאורייתא דלא גרע מהניח לו אבן בדרך) מכל מקום מוכח דלא כהנתיבות עי"ש. אמנם ראיתי בס' דרך המלך לגאון בדורנו יצ"ו בהלכות ברכות פרק א' הלכה י"ט דף נ"ט ע"ג שכתב על דבריו שבמחכ"ת לא ירד לעומק סברת הנתיבות ודבריו הם קלורין לעין דאיסור דרבנן לא חל איסור על החפץ רק שאנו מוזהרים לשמוע דברי חז"ל ושלא לסור מדבריהם וזה שייך כשיודע מגזרת חז"ל אבל כשהוא שוגג ואינו יודע אם יש בזה גזרת חז"ל איך שייך לענשו על שעבר ולא שמע לדבריהם כיון דבאמת לא ידע משום הכי לא חשיב שעבר ואין צריך כפרה עכ"ל עי"ש שכתב כן מסברא ולא נרגש משום סתירה שיש לסברא זו כמו שכתבו הרבנים הנז"ל. גם ידידי הגאון מרן מוהרי"ז שטערין אבד"ק שאויל יצ"ו בדבריו שבכנסת חכמי ישראל בקונטריס הששי סי' ק"א קרוב לסופו אות ג' נמשך אחר דברי הנתיבות הנ"ל עי"ש (דברי תורה עשירים במקום אחר שאביא בסמוך איה"ש) גם גאון בדורנו יצ"ו הובאו דב"ק בכנסת חכמי ישראל ריש סי' קס"ב הביא דברי הנתיבות דבדרבנן אין צריך כפרה והביא שיטת הר"ן דגם בשגגת לאו אין צריך כפרה ועל זה הרבה להשיב אבל לדרבנן מישתק שתיק עי"ש ובספר נחלה לישראל לידידי הגאבד"ק ניזנוב יצ"ו בסי' ל"ז אות ל"ג נסתייע לסברתו שבספרו משכנות הרועים סי' ל"ח דבדרבנן לא חיישינן לאיסור למפרע מדברי הנתיבות דשוגג בדרבנן אין צריך כפרה ובספר ילקוט הגרשוני לידידי הג' אבד"ק מאראשלודאש יצ"ו דף ח"י ע"ב כתב הסבר לסברת הנתיבות (וכיונה דעתו למה שכתבו כמה רבנים שרשמתי בזה דיש חילוק בין איסור חפצא וכו') ועיין לקמן בד"ה ועל דברי

. ובספר בכורי שלמה הנדפס מחדש לידידי הרה"ג מוהרש"א רזעכטא מאזארקאוו יצ"ו בחלק א"ח סוף סי' ל"ג מיסתמיך ואזיל בתר סברת הגאון בנתיבות הנ"ל דבדרבנן בשוגג אין צריך כפרה ובתשובת ידידי הגאון אבד"ק שאויל הנ"ל יצ"ו שהובאה שם בסי' ל"ד שקיל וטרי בזה והביא תשובת הגאון רמ"ץ שהבאתי למעלה ועל מה שהוקשה להרמ"ץ מההיא דיו"ד סי' קכ"ג בשותה יין נסך בשוגג דבעי כפרה (דמשמע ליה להרב רמ"ץ דמיירי בסתם יינם דרבנן) וכתב דיש לדחות דמשיעור לשון הרמ"א ותשובת הרא"ש נראה דמיירי בידוע שנתנסך דזה הוי מדאורייתא וגם דהא להטורי זהב יורה דעה סי' רי"ח סק"ד ורכ"ח ס"ק מ"ב דתקנה במקום סייג הוי דאורייתא ועיין פרי תבואה סי' א' ובעיקר סברת הרמ"ץ (על פי דברי הרמב"ם בספר המצות דמילי דרבנן כדברי תורה מקרא דלא ופירשו דבריו דהיינו טעמא דספקן מותר דגזרתם היתה רק על הוודאי וכיון דלא גזרו על הספק דאיכא ריעותא לפנינו מכל שכן בשוגג שלא ידע משום איסור), הגם שכן דעת הרשב"ץ בזהר הרקיע והמגילת אסתר בשורש הראשון להסיר השגת הרמב"ן שחשב לעקשת לומר בדעת הרמב"ם כי כל מה שאמרו להקל בדברי סופרים שהם התנו כן בסייגים שעשו ושכך הורשו ממתקני התקנות וגוזרי הגזירות ללכת בהם לקולא כדי להפריש ביניהם לדברי תורה יעויין שם באורך מכמה ראיות לסברא זו שדחה ותמיהני שמפורש כן בפירוש רש"י ברכות י"ט ב' בד"ה כל מילי וכו' רבנן אחלוהו ליקרייהו לעבור על דבריהם היכא דאיכא כבוד הבריות והיינו שהתורה מסרה לחכמים לעשות סייגים כפי שיצטרכו לשמירת התורה ולכן במקום שלא ראו בזה חיזוק לתורה לא גזרו כמו שלא גזרו גזירה לגזירה ולא החמירו בספקו והתירו משום כבוד הבריות והמנו בדרבנן לנשים וקטנים כיון דתקנתם היתה רק לחזק דברי תורה שעל זה הרשתם התורה ולא במה שהוא סייג לתקנתם אבל לענין כפרה בשוגג בדרבנן הוי כמו שוגג בדאורייתא שהחמירו לענין כפרה אף דבאונס פטור ועל כרחין משום דהוי קרוב למזיד וממילא הוא הדין בדרבנן שאינו מצד גזירה רק מצד הפעולה בעצמה דק לענין כפרה לא שייך לקנוס שוגג אטו מזיד דקמי שמיא גלי דמי לספק דרבנן בדליכא לברורי שלא חלה גזירתם מתחלה מה שאין כן בשוגג דלא שייך בזה אזהרה רק מצד האיסור שאונה לידו שודאי החיוב עליו להיות נזהר כפי האפשרי שלא יבא לידי שוגג בדרבנן ואף שבא מצד חברו שהאכילו דבר איסור מכל מקום צריך כפרה שבא לידי תקלה ומכשול ולא שייך לחלק בזה מצד חומר העון לענין כפרה יעויין תוספות כתובות ל"ז סוף ע"ב וסוטה ח' סוף עמוד ב' ותמיהני איך עלה בדעתם להסתפק בזה שהרי מפורש בחולין דף ו' ע"א אפשר גזרו על תערובת דמאי ומיסתייעא מילתא דרב אסי למיכל איסורא יעויין שם ו' ע"ב כהאי גוונא בגזירה שגזרו עליהם דאף בישראל עומד על גבי אסור ומפורש דגם באיסור דרבנן בשוגג מיחשב תקלה אלו תורף דב"ק ושוב האריך לדחות דברי הנתיבות ומתבאר מזה שדעתו מסכמת דגם לשוגג בדרבנן צריך כפרה ותשובתו זו השיב בפרשת וישלח תרמ"ג וזה סותר למה שהובא בשמו בכנסת חכמי ישראל בקונטרים הששי הנ"ל שנדפס בשנת תרנ"ו אך נראה שבתשובתו שבס' בכורי שלמה נחית להאי דינא ודבריו שם הם עיקר לדינא לדעת הגאון יצ"ו

גם אשור בספר חיי אריה לידידי הגאון אבד"ק קראקא יצ"ו בסי' נ"ו שהביא סברת הגאון מליסא בנתיבות הנ"ל והקשה דמדברי הרמב"ם בפרק י"א מהלכות ברכות דאוכל איסור דרבנן בשוגג אינו מברך עליו מתבאר דגם איסור דרבנן בשוגג הוי איסור וצריך כפרה וצדד להכריח כסברת הנתיבות מדברי הרמב"ם באחד עשר מהלכות תרומות דין ב' ודחה דאין משם ראיה וגם על ראיות הנתיבות מעירובין בההיא דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן כתב דאין ראיה משם דהפירוש הפשוט בש"ס הוא מה שכתב הרדב"ז וכו' (דברי הרדב"ז הזכרתים למעלה בד"ה אמנם) וכתב דמחולין דף ז' דסבר הש"ס דרבי אכל עלה של ירק בשוגג ודחי לה דאין הקב"ה מביא תקלה על ידם והתם מעשר ירק דרבנן ואי דבשוגג לא עבר איסור כלל בדרבנן אמאי קרי לה תקלה אלא על כרחין דאף בדרבנן בשוגג הוי כעובר איסור וצריך כפרה והתם בתרומה אף דתשלומי תרומה כפרה מכל מקום הנך מיעטתה אותם התורה וכן מתבאר ברמב"ם בראשון מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ב הבא על ערוה כמתעסק חייב קרבן והוא הדין הבעל השניה חייב עונש ומיירי במתכוין לאשתו שהיה שוגג ואף על פי כן יש עונש אף בשניה שהיא מדרבנן ועיין כסף משנה ועיין רדב"ז ח"ג סי' שני אלפים קכ"ה ומשמע מזה שאף איסור דרבנן בשוגג צריך כפרה אלו תורף דב"ק

ועל דברי הגאון שבכנסת חכמי ישראל ריש סי' קס"ב הנ"ל (בד"ה אמנם) הנה בקובץ המאסף היוצא לאור בעיר קדשנו ירושלים תובב"א בהשנה שניה בסי' ק"ץ ק קע"ח ע"ג כתב הרה"ג מוהר"ר משה ישראל פיזינר מעיר דאבראוונא יצ"ו שדברי הנתיבות צריכים עיון גדול ובתשו' עין יצחק אבן העזר סי' צ"ז תבריה לגזיזא ובבית שלמה להגאון מוהר"ש אבד"ק סאקאלא העיד גם כן על הנתיבות והביא שבספרו מקור חיים סי' תס"ז כתב הגאון להיפך דשוגג דרבנן צריך כפרה וכן עיקר עכ"ד יצ"ו (לא פניתי לעיין בבקיאותו) והטעם שכתבו כמה רבנים שהבאתי למעלה על פי מה שיש לחלק בין איסור חפצא לאיסור גברא כתבו ידידי הרה"ג אבד"ק סארעצק יצ"ו בהמאסף שנה שלישית בגליון שני דף ו' ע"ב בשם הגאון נכד הגאון מליסא בחידושיו לביצה (שבספר נחלת יעקב) בדף י"ג בד"ה (לולא דברינו)

ק"ט) אין אדם מוציא דבריו לבטלה בנדפס אות שי"ן כתבת א להעיר על איזה מרבנן בתראי דנקטי בלושנייהו דאין אדם מוציא דבריו לבטלה דהלא זו דברי ר' מאיר ואנן קים לן