שדי חמד פאת השדה מערכת א קמג

וחקר הרה"ג נתן נטע לאנדא אבד"ק אשפיצא יצ"ו בספרו כנף רננה בסי' ד' (בד"ה אלא) אם מותר ללמד תורה עכומ"ז אלם שאינו מדבר וגם ידיו קטועות ואינו כותב רק מהרהר לבד אם כן אי נימא דהרהור לאו כדיבור דמי ומהרהר בדברי תורה לא חשיב עוסק בתורה כדעת הסוברים כן אם כן יהא מותר ללמד עמו דברי תורה אלא שלדברי ר' אמי דאמר דאין מוסרין דברי תורה לעכומ"ז משום ומשפטים בל ידעום יש לומר דגם זה אסור וכו' עי"ש

ולענין עבד אם מותר ללמדו תורה רשמתי בנדפס במערכה זו אות רס"ו לעיין במה שכתבתי במערכת העי"ן והנה מה טוב לספחו בזה והוא דאמרינן בפרק שני דכתובות דף כ"ח סוף ע"א אמתניתין דאלו נאמנין להעיד וכו' ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומה ודילמא עבד כהן הוא מסייע לריב"ל דאמר אסור ללמד תורה לעבדו ולא והתניא לוה הימינו או שקרא בפניו שלשה פסוקים בבית הכנסת לא יצא לחירות התם דאיקרא עבד מדעתו כי קאמרינן דנהיג ביה מנהג בנים והקשה בשיטה מקובצת למה לא הקשה אמילתיה דריב"ל לחודיה (בלא מאי דמסייע לה מתניתין) ותירץ דהוה יכילנא לשנויי דיש חילוק בין תורה שבכתב תורה שבעל פה וכמו שמחלק הרמב"ם לענין לימוד הבת דהוי כמלמדה תיפלות אבל מדתנן יוצא מבית הספר קשיא ליה דמשמע דהוא תורה שבכתב עכ"ל פשט דבריו מורים שסובר בדעת הרמב"ם דמותר ללמד בתו תורה שבכתב. וקשה דבדברי הרמב"ם מפורש דאסור שכתב בהלכות תלמוד תורה פרק א' דין י"ג וז"ל אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תיפלות במה דברים אמורים בתורה שבעל פה אבל בתורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תיפלות עכ"ל הרי כתב דגם תורה שבכתב לא ילמד אותה (אלא שאם למדה אינו כמלמדה תיפלות) ועבד מי עדיף מאשה והיכי תיסק אדעתין לומר דלעבד מותר ללמד תורה שבכתב מה שאסור ללמד לבתו. ובעניותי לא זכיתי להבין מי הזקיקו לדוחק זה שאם היה מביא הש"ס באיזה מקום דבריו של ריב"ל לחוד ולא הוה מקשה עליה מהברייתא והכא כשהביא דבריו וגם הסיעתא ממתני' הקשה מברייתא היינו צריכים לידחק ולומר דאי לאו מתני' לא הוה קשיא לן עליה דריב"ל מאיזה טעם שיהי' אבל מאחר שלא הביא הש"ס דבריו של ריב"ל בשום מקום זולת כאן יש לומר דאין הכי נמי דגם אי לא הוה ליה סיעתא ממתניתין הוה קשיא לן עליה דריב"ל דאמר אסור ללמד עבדו תורה וסתמו כפירושו דהיינו תורה שבכתב וכההיא דאמר ר' יוחנן בסנהדרין דף ט"ן עכומ"ז שעוסק בתורה חייב ואמרינן דמאי דלא חשיב לה בהדי מצות בני נח היינו משום שנכלל בכלל גזל או בכלל נערה המאורסה והיינו ודאי תורה שבכתב והכי נמי ריב"ל דאמר אסור ללמד עבדו תורה היינו תורה שבכתב (או תרווייהו) וברייתא קתני שקרא ג' פסוקים בתורה וצ"ע

והנה הרמב"ם בהלכות עבדים פרק ח' דין י"ח כתב אסור ללמד את עבדו תורה ואם למדו לא יצא לחירות וכתב מרן כ"מ וז"ל ומ"ש ואסור ללמד וכו' עד לא יצא לחירות נלמד ממה שאמרו שאם קרא ג' פסוקים בבית הכנסת בפני רבו לא יצא לחירות וכתב על דבריו הרב פרי חדש בנימוקיו שבס' מים חיים וז"ל ולפי הנראה אישתמיט מיניה דהכי איתא בכתובות דף כ"ח עכ"ל ובהורמנותיה דמר אומר אני הדל שמרן הוצרך להראות מקום גם לסיום דברי הרמב"ם דאם למדו לא יצא לחירות דמההיא דכתובות לא למדנו אלא שאסור ללמדו תורה לכן הביא ממה שאמרו דקרא ג' פסוקים בביהכ"נ לא יצא לחירות שזה נאמר בגיטין ובכתובות ומדבר זה בעצמו למדנו דאסור ללמדו תורה ושלא יצא לחורין אלא שדברי מרן מוקשים כמו שהקשה הרב לח"מ דמההיא ליכא למישמע אלא שאם למד העבד מעצמו לא יצא לחורין אבל אם למדו רבו הרי זה דומה לאמר לו רבו לקרות ג' פסוקים בספר תורה בצבור והיה לנו לומר דיצא לחורין ותירוץ הרב לחם משנה דמשמע ליה לרבינו דאיסור דלמדו תורה קיל מאיסור דלקרות בצבור ולכן כתב בו דלא יצא לחירות הוא דחוק לענ"ד דמנא ליה לרבינו חילוק זה ואין דרכו לכתוב דין בסתם מה שאינו מפורש בש"ס דילן או ירושלמי וכיוצא וכשמחדש בטובו איזה ענין מגיד דבריו לאמר נראה לי וכיוצא להורות כי חידוש הוא שחדשה תורה דיליה

והרב דרכי שלום בפרשת ויקהל דף ס"א ע"ג (בד"ה ואחרי) כתב בשם הרב פר"ח שנפל טעות בדברי הרמב"ם וכן צריך להיות אסור לאדם ללמד את עבדו תורה ואם למדו (כן כתוב בדרכי שלום אבל נראה שגם בדבריו נפל ט"ס וצריך להיות ואם למד בלא וא"ו) לא יצא לחירות דלא אמרינן כיון שלמד יצא לחירות קמ"ל דאיהו למד מדיליה. אמנם אם רבו קראו שלשה פסוקים יצא לחירות דומיא דכל הנך אם רבו קראו לקראת בתורה או רבו הניח לו תפילין וכן אמת ויציב וכן צריכים אנו להגיה ביו"ד סי' רס"ז האמנם מדברי הירושלמי נראה דטבי רבו למדו תורה ולא יצא לחירות יעו"ש וצ"ל דפליג תלמודא דידן עם הירושלמי דלפי סוגיא דידן דאם רבו למדו תורה יוצא לחירות ולפום דברי הירוש' הנז' אפילו דרבו עצמו למדו תורה לא יצא לחירות יעו"ש אלה הדברים אשר כתב בדרכי שלום בשם הרב פר"ח ועיינתי בפר"ח בקשתיו ולא מצאתיו. ומה שכתב דמדברי הירושלמי נראה דטבי למדו רבו תורה ולא יצא לחירות לא הראה איה מקום כבוד דברי הירושלמי ואם כונתו למה שאמרו בריש פרק שני דסוכה דמה שהיה טבי עבדו של רבן גמליאל ישן תחת המטה ולא היה ישן חוץ לסוכה הוא משום שהיה רוצה לשמוע דברי חכמים לדעתי הקצרה אין מזה הכרח שרבן גמליאל היה מלמדו רק שהוא מעצמו היה שומע דברי חכמים ומבין מדעתו וזה מותר לפי הנראה שהרי ריב"ל תלה האיסור במלמדו אסור לאדם שילמד תורה לעבד ולא אמר אסור לעבד ללמוד כמו שאמרו גבי עכומ"ז דאם עוסק בתורה חייב וכו' ומפני זה לא יצא לחירות ואין ללמוד מזה להיכא שרבו למדו שלא יצא לחירות

ולפי דברי הרב דמתבאר מדברי הירושלמי דאף אם למדו רבו אינו יוצא לחירות נראה לי ההדיוט דאין לנו צורך להגיה בדברי הרמב"ם (למד במקום למדו) דגם לפי מה שכתוב לפנינו יש ליישב שפסק כהירושלמי לפי שבש"ס דילן לא נאמר בדין זה בפירוש בהיפך דאם למדו יצא לחירות אף שמשמע כן מדין דאם אמר לו רבו לקרות שלשה פסוקים יצא לחירות מכל מקום כיון שבדין זה עצמו לא נמצא בש"ס דילן מפורש דיצא לחירות יש לפסוק כירושלמי דיש לומר שלא נחלקו בזה שני התלמודים ואולי יש לחלק בין זה לזה (אף אם אין אתנו יודע מה החילוק שביניהם). שוב ראיתי דברי הירושלמי בפרק שני דכתובות הלכה יו"ד ששם הביאו הא דאסור ללמד את עבדו תורה והקשו מדאמר ר' זעירא בשם רב ירמיה העבד עולה למנין שבעה ומשני תפתר שלמד מאליו או שלמדו רבו כטבי עכ"ל הירושלמי ופירש הרב פני משה תיפתר להא בשלמד מאיליו תורה או שלמדו רבו כטבי עבדו של רבן גמליאל ומנהג עבדים נהג בו אבל מתניתין קתני שיצא מבית הספר דמשמע שנהגו בו מנהג בנים עכ"ל ומובן מזה דללמדו תורה שרי אם נוהג בו מנהג עבדים כמו שעשה רבן גמליאל ואפשר דלזה כיונו בש"ס דילן דמשני כי קאמרינן דנהיג ביה מנהג בנים דלכאורה לא הוה לן למימר אלא כי קאמרינן דמלמדו רבו שהוא מקביל למאי דאמרינן התם דאיקרי עבד מדעתו. אמנם רצו לומר דאין הדבר תלוי במה שהעבד לומד מעצמו לאם רבו מלמדו דגם כשרבו מלמדו אם אינו נוהג בו מנהג בנים שפיר דמי ולפי זה גם דברי הרמב"ם מתיישבים שפיר דסתם דבריו משמע שלמדו תורה אבל מתנהג בו מנהג עבדים ומשום הכי לא יצא לחירות כמו בטבי עבדו של רבן גמליאל

והרב בית חדש ביו"ד סי' רס"ז סעיף ז' כתב בטעם מה שכתב הרמב"ם דאף דאסור ללמד את עבדו תורה אם למדו לא יצא לחירות דהיינו משום דאף דאם אמר לו רבו לקרות בס"ת בצבור יוצא לחירות היינו משום שכיון שאין מנהג כלל לקרוא העבד בצבור אמרינן מסתמא רבו שחררו אבל ללמד תורה אף דאסור מכל מקום נוהגים ללמדו ולכן אין הכרח ששחררו ממה שלמדו ותמה על רבינו הטור שהשמיט סיום דברי הרמב"ם דאם למדו לא יצא לחירות עי"ש והדבר תמוה לענ"ד דאם משורת הדין דאסור ללמד עבדו תורה הדין מחייב לומר דיצא לחירות משום דאמרינן