שדי חמד פאת השדה מערכת א קכב

על שלחן אחרים ובשולחן אחרים אז לא חל עליו איסור דקדים לבהמתו לפי דברי הח"ס הנ"ל

והנראה לע"ד לתרץ בע"ה החונן לאדם דעת אף לשאינו הגון כמוני דיש למשכוני נפשין אדרב גברא רבא דכותיה כדי שלא לשוין מאורן של ישראל לטועה ח"ו והוא דעיין ברכות דף מ' ע"א מבואר שם דרב סובר גביל לתורא הוי הפסק ור"ש סובר גביל לתורא לא הוי הפסק משום דאמר ר"י אמר רב אסור לאדם לאכול קודם שיתן לבהמתו. ולכאורה קשה רב אדרב דהא רב בעצמו סובר גביל לתורא הוי הפסק והוא בעצמו סובר דאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו והדברים סותרים זא"ז וכן הקשה המעד"מ בברכות על רא"ש ז"ל. עוד יש להעיר סתירת הלשונות דבברכות דף מ' מבואר שם בלשון הגמרא שאסור לאכול קודם וכו' ובגיטין ס"א מבואר בלשון כזה הכי אמר רב אסור לטעום קודם שיתן וכו' מבואר רק לשון טעימה ועיין שם במסורת הש"ס שהקשה כן וכן דיקדק מ' פרומקין הנ"ל. והנראה לאמר בע"ה דלק"מ כל הקושיות דלכאורה לפי דברי ר"ש דסובר דגביל לתורא לא הוי הפסק משום דאסור לאכול קודם וכו' ולכאורה אם נאמר דלטעום היינו כאכילת ביצה מותר (ועיין בא"ח רל"ה ועיין בהלכות פסח סי' תל"ב) קודם שיתן לבהמתו לאכול וזה פשוט וברור דכביצה גם כן צריך נטילת ידים וא"כ אם נאמר לטעום מותר קודם שיתן לבהמתו א"כ האיך אמרינן דגביל לתורא לא הוי הפסק הא צריך להיות הפסק ואף דאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו וא"כ מקרי צורך אכילה ולא הוי הפסק אבל ז"א דהא שרי לטעום וא"כ לא מקרי צורך אכילה והוי הפסק א"ו משמע מכאן דג"כ לטעום אסור קודם שיתן לבהמתו. והשתא מתורץ שפיר הסתירה מרב אדרב דרב יסבור דלטעום מותר קודם שיתן לבהמתו וא"כ לכן שפיר הוי גביל לתורא הפסק משום דלא מקרי צורך אכילה דהא היה יכול לאכול קודם כאכילת ביצה דזה מקרי טעימה וכן יסבור ר"י. ועפי"ז אתי שפיר קושית מסורת הש"ס דהקשה סתירת הלשונות דבברכות נאמר לשון לאכול ובגיטין נאמר לשון לטעום דבברכות הביא ר"ש מימרא של רב בלשון לאכול כדי לרמז דאף לטעום אסור ולכן גניבא שפיר יסבור כמו ר"ש דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו ולהכי מתורץ ג"כ הדיקדוק לשון הכי אמר רב משום דדברי רב יש לפרש בשתי לשונות אם לאכול או לטעום כמו שביארנו בע"ה וכיון דגניבא סובר דאף לטעום אסור להכי הביא בלשון הכי אמר לאפוקי מהפירוש השני דמפרשין דברי רב באופן אחר והשתא אתי שפיר דברי הח"ס ז"ל ועיין בא"ח סי' קס"ז ביד אפרים דהביא דברי הא"ח דלענין צער אדם קודם לבהמתו והנה מבואר בדברי הש"ע של בעל התניא ז"ל דעיקר האיסור אינו אלא מדבריהם ונוכל להסביר הטעם דאסור לאכול קודם שיתן לבהמתו מפני כדי שלא ישכח ליתן לבהמתו לאכול וכמו שאסור לאכול בהגיע זמן המנחה וקודם בדיקת חמץ ועוד כמה גווני וכן הטעם הכי נמי שמא ישכח ליתן לבהמתו לאכול. ולפי"ז נוכל לאמר דע"כ לא חידש לן הח"ס דבאוכל על שלחן אחרים לא חל עליו האיסור שיתן קודם לבהמתו לאכול הוא דוקא אם נאמר כרב דטעימה שרי וא"כ אנו רואים דעיקר הקפידה שיתן לבהמתו לאכול אבל לענין צער אדם קודם וראי' שהתירו לו טעימה ולכן שפיר חידש הח"ס דינו דבאוכל על שולחן אחרים כיון דאם לא יאכל השתא לא יתן לו חבירו לאכול אח"כ א"כ מקרי שפיר זה צורך האדם. והיכי דהוי צורך האדם לא מקרי צער בעלי חיים וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל וביאר הא דמותר להשתמש בבע"ח אף דהוי צעב"ח משום דהוי צורך האדם. אבל אם נאמר כר"ש דאף טעימה אסור קודם שיתן לבהמתו ולא משגיחינן כלל על צער האדם רק דבהמתו קודמת א"כ פשיטא אף שאוכל על שולחן אחרים לא אזיל האיסור ואף דחבירו לא יתן לו אח"כ לאכול לא משגיחינן בזה וראי' דאסרי' טעימה ודו"ק

ולכאורה דהא אנן פסקינן כר"ש דגביל לתורא לא הוי הפסק א"כ יהיו דברי הח"ס דלא כהלכתא וצ"ע אולם עיין בט"ז ס' קס"ז בא"ח וע"ש בס"ק ט' שהט"ז סובר כדברי הרמב"ם דצורך סעודה לא הוי הפסק ועיין בב"י שהביא דברי הרשב"א דסובר דצורך המוציא לא הוי הפסק אבל צורך סעודה הוי הפסק דסובר דטעימה שרי קודם שיתן לבהמתו. ואפילו הכי גביל לתורא לא הוי הפסק. וא"כ כיון דמבואר בב"י סי' הנ"ל דספק ברכות להקל א"כ נוכל לאמר דדברי הח"ס יוכלו להיות אף לפי דינא דפסקינן דגביל לתורא לא הוי הפסק משום ספק ברכות להקל ודוק ולכאורה יש להוכיח מה שיש לחקור הא דאסור לאכול קודם לבהמתו אם הוא דוקא לכתחילה אסור אבל בדיעבד אין עליו שום איסור או דאף בדיעבד ג"כ עבר האיסור. ולכאורה יש להוכיח דאף בדיעבד יש ג"כ איסור דאם נאמר דרק לכתחילה אסור אבל בדיעבד אין עליו שום איסור וא"כ לפי מה שמבואר בב"י דלכתחילה אסור להפסיק בגביל לתורא רק בדיעבד אמרינן דלא הוי הפסק וכיון דעיקר הדבר דלבדיעבד איירינן ואם נאמר דבדיעבד אם אכל קודם לבהמתו אין לו עליו שום איסור א"כ הוי הפסק א"ו דאף בדיעבד יש איסור אם אכל קודם לבהמתו ודו"ק

ולכאורה יש להוכיח מכאן דאיסור אכילה קודם לבהמתו הוה איסור דאורייתא דאם נאמר דהוי רק איסור דרבנן וכמו שקבע בה מסמורת הגאון הרש"ז ז"ל א"כ למה אמרינן דגביל לתורא לא הוי הפסק הא באיסור הפסק בנטילה לברכת המוציא לא גזרו רבנן איסור שיהא אסור לאכול קודם לבהמתו א"ו דהוי איסור דאורייתא לכן אמרינן שפיר דגביל לתורא לא הוי הפסק וכן מטין דברי הט"ז ס"ק ט'

ועפי"ז יש ליישב הסתירה מרב אדרב דרב יסבור דאיסור אכילה קודם לבהמתו הוי מדרבנן ורבנן באיסור לא גזרו ולכן סובר שפיר דגביל לתורא הוי הפסק דכיון דאסור לו להפסיק אין לו עליו שום איסור אכילה קודם לבהמתו ור"ש יסבור דרבנן גזרו אף באיסור הפסק ולכן סובר דגביל לתורא לא הוי הפסק או נאמר דרב יסבור דרק לכתחילה גזרו אבל בדיעבד אין לו שום איסור ורב ששת סבור דאף בדיעבד יש עליו איסור אכילה דקודם לבהמתו או אפשר לאמר דר"ש יסבור דהויא איסור דאורייתא ולכן אף בדיעבד ג"כ איסור ולפי"ז סובר שפיר דגביל לתורא לא הוי הפסק. ועפי"ז יש לתרץ הקושיא מעל הח"ס דע"כ לא חידש הח"ס ז"ל דינו רק אם נאמר דהאיסור לא הוי רק מדרבנן. ולכן מסתברא לאמר דוקא היכא שאוכל על שלחן עצמו גזרו דאסור לאכול קודם לבהמתו אבל היכא שאוכל על שלחן אחרים לא גזרו משום דהוי מילתא דלא שכיחא וכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ולכן מתורץ שפיר מגיטין ס"א דגניבא יסבור דהוי איסור מדאורייתא ולכן אין נ"מ בין אוכל על שולחן עצמו ובין אוכל על שולחן אחרים ולכך שפיר אמר גניבא דאסור לטעום ודוק. אולם יש לסתור כל הנ"ל דהא עיקר ההוכחה שהוכחנו דהוה איסור דאורייתא הוא דאם נאמר דהוין איסור דרבנן א"כ למה אמרינן דגביל לתורא לא הוי הפסק הא באיסור הפסק בנטילה לברכת המוציא לא גזרו רבנן איסור שיהא אסור לאכול קודם לבהמתו א"ו דהוי איסור דאורייתא ז"א קשה כלל דהא איסור הפסק בין נטילת ידים להמוציא הוי רק מדרבנן ולכן הם אמרו והם אמרו שיהא אסור לאכול ולא קשה כלל ודו"ק

ועוד יש לתרץ בע"ה באופן אחר דברי הח"ס הנ"ל דלק"מ כל הקושיות שהקשו עליו לפי מה דהביא הגאון אדמו"ר בספרו הבהיר שדי חמד בשם הרב"ד בס' כללי הש"ס אות א' מערכת אכילה דיש נ"מ דאכילה אסור מדאוריתא אבל טעימה אסורה רק מדרבנן א"כ שפיר יש לתרץ דע"כ לא חידש הח"ס דינו דבאוכל על שולחן אחרים מותר לו לאכול קודם לבהמתו דוקא אם נאמר דהוי איסור דאורייתא ובדאורייתא שפיר יש לחלק חילוק הנ"ל אבל אם נאמר דהוי רק איסור מדרבנן. אין לחלק משום לא פלוג ולפי"ז בגיטין ס"א דאמר גניבא דאסור לטעום היינו דהאיסור לאו הויא רק מדרבנן ולכן אין לחלק ועפי"ז יש לתרץ סתירת הגמרות ברכות וגיטין הנ"ל דלכן בגיטין נאמר לטעום משום דאיירי לענין איסור מדרבנן אבל בברכות מיירי לענין איסור דאורייתא לכן נזכר דאסור לאכול ודו"ק: