שדי חמד פאת השדה מערכת א קיט

ולהפסיד מכיסו. ואילי אף למ"ד שאסור ליהנות ממעשי נסים מ"מ להפסיד מכיסו בזה לא אמרו ופלוגתתם בברכות שם בהנך לישני י"ל דפליגי בפלוגתת רב יוסף ואביי בשבת (נ"ג ב') דלר"י שאמר שם כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה אמרו שפיר שנעשה לו נס והדר חלא וכו' ולאביי שאמר שם כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית ע"כ אמרו כאן דאייקר חלא ואין זה נס וצא מגדר הטבע ולא נשתנו לו סדרי בראשית [ויתכן עוד מ"ש בשבת שם שנשתנו לו סדרי בראשית ולא שנשתנה בשבילו משום דנס שנעשה בפירסום בשביל רבים ונתקדש ש"ש עי"ז אין מנכין הם מזכיותיהם דיצא ההפסד בשכר שנתקדש ש"ש עי"ז משא"כ נס שנעשה ליחיד בביתו שאין בזה פירסום כ"כ מנכין לו מזכיותיו וע"כ אמר אביי כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדב"ר לו לבדו דבזה מנכין לו מזכיותיו וגם בההיא דברכות אף דאמרינן בב"מ (פ"ג א') ד' מאות דנא תקיפי קלא אית לי' למילתא מ"מ הוי הנס רק ליחיד ואין בזה פרסום וקדוש ש"ש כ"כ ע"כ אמרו א"ד דאייקר חלא וכו' וכמ"ש] עכ"ד יצ"ו

והרי הוא כמבואר דלרב פשיטא ליה דלמאן דאמר אין נהנים ממעשה נסים איסורא נמי איכא וזה שלא כמו שכתבתי בנדפס דמשמע מדברי מרן חיד"א שבמדבר קדמות שאינו אלא מדת חסידות מדקרי לה פרקא דחסידי וכו' עי"ש והרב הנ"ל יצ"ו נקיט כמשמעות לשון רש"י בתענית דף כ"ד ע"א דאיכא איסורא ולא מדת חסידות בעלמא וכן משמע ליה להגאון מוהרש"ק כמו שכתב בשמו הרב מוהר"י יוסקאויץ הנז"ל יצ"ו וקצת נראה כן מדברי מרן חיד"א במחזיק ברכה סוף סי' תרע"ז שרמזתי דבריו בנדפס בסוף ות ש"פ והוא שהביא חקירת רב אחד בדורו בדין שמן הנותר בשמיני של חנוכה דנקיטינן שעושה לו מדורה ושורפו משום שהוקצה מצותו מה יהא הדין באם נעשה נס ושרתה ברכה בשמן הנותר והבעל הבית הרגיש בזה והיה ממלא כלים מכלים שונים (והעיד בגדלו מה שראה בילדותו שהיה מעשה כזה בעיר קדשנו ירושלים תוב"ב) אם נאסר כל השמן הנוסף מן הברכה העליונה כיון שבא מכח השמן הנותר שהוא מוקצה שאם היה הכלי ריקן לא היתה שורה בו ברכה או לא נאסר ואחר שביאר מרן חיד"א שהשמן המתברך לא נאסר וכו' סיים ואל תשיבני דהא קיימא לן אין נהנין ממעשה נסים דע שכבר כתבו המפרשים דהוא ובני ביתו אין נהנין אבל לאחרים מותר עכ"ל משמע שסובר שמן הדין אסור ולא ממדת חסידות שאם סובר שהוא מדת חסידות מה היה להשיב מהא דאין נהנין וכו' הלא כל מה שנשא ונתן בזה הוא מצד הדין כאשר יראה המעיין בדברי קדשו ולא היה מקום לסתור דבריו הקודמים שהם בנוים על יסוד הדין מהא דאין נהנין ממעשה נסים ויש לדחות שכונתו לומר דאף דמן הדין מותר מכל מקום משום מדת חסידות הה מקום לדון שיש למנוע מליהנות ואמר מר דגם לזה אין לחוש שכבר כתבו המפרשים וכו' כן אפשר לדחוק אבל יותר נראה דדינא קאמר שאסור ליהנות הוא עצמו ואחרים יכולים ליהנות ואין בזה חשש משום שהוקצה למצותו

ולפי מה שכתב ידידי הרה"ג מוהר"י יוסקאויץ הנ"ל יצ"ו בשם הגאון מוהרש"ק שאומרים במעשה נסים קמא קמא בטיל וכן כתב ידידי הגאון עמודי אש יצ"ו בחידושיו על הירושלמי למסכת ומא פרק קמא בדף י"א ע"ד בשם ס' שנות חיים (כמדומה לי שמחברו הוא הגאון מוהרש"ק) דבמעשה נסים אמרינן קמא קמא בטיל ובזה כתב ליישב מאי דאמרינן ביומא ד' ט"ל ע"ב בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירות וכשהרוח נושבת נושרין פירותיהן ומהן היה פרנסה לכהונה שהקשה הרב תפארת ישראל בשלישי דמסכת תמיד דאין נהנין ממעשה נסים ומר הוא דאמר ליישב שיש לומר שהוא נטע מעט ואחר כך נתגדלו וקמא קמא בטיל עי"ש הנה לפי זה יש לומר גם בנדון שבמחזיק ברכה כיון שיש בכלי משמן הנותר מחנוכה כל מה שיתרבה אחר כך על ידי הברכה קמא קמא בטיל ומותר גם בעל הנס ליהנות ממנו וכן ראיתי עתה בספר טהרת המים (לרב גדול משאלוניקי) במערכת הה' אות י"ג שכתב וז"ל הנאה דאסור ליהנות ממעשה נסים היינו דוקא בדבר שאין לו עיקר דנתרבה בכלי הכל מן הנס בלא עיקר אבל אם היה לו עיקר ועליו נתרבה אינו אסור אלא ממשנת חסידים הרב משב"י (לא ידעתי איזה ספר הוא) סדר וירא דף ב"ך ע"ד ועיין במחזיק ברכה סי' תרע"ח (צריך להיות תרע"ז) עכ"ל. מחשבתו ניכרת שרצונו לומר שגם בנדון שבמחזיק ברכה מותר משום שכבר היה בכלי שמן שלא על פי הנס וצריך לעיין בגוף הספר היכי משכחת שיהיה הכל כאשר לכל מהנס למינהו והרי אמרו בזוהר הקדוש פרשת יתרו ד' פ"ז ע"ב דברכתא לא שריא באתר רקניא וכמו שכתב במחזיק ברכה שם

פ"ח) אינו צריך משמעות הלשון הוא מיצרך הוא דלא צריך ואי בעי עביד ואם יתכן לפרשו דאיכא איסורא כתבתי בזה בנדפס במערכה זו אות פ"ג וידידי הגאון מוהר"ר מרדכי אליהו ראבינוויץ אבד"ק וואשילקאווא יצ"ו כתב לי בזה וז"ל באות פ"ג לענין מקום שאמרו אין צריך דמשמע מצרך הוא דלא צריך הא אי בעי עביד או דלפעמים יתכן לפרש דאסור האריך בזה הדר"ג. ויש להעיר מיומא (פ"ג ב') לימא תנאי היא דתנא מי שנשכו נחש וכו' וא"ץ לעשר דברי רבי ראבר"ש אומר לא יאכל עד שיעשר נימא ראב"ש ולא לרבנן והמהרש"א הקשה אימא דמיירי בלא אפשר ופליגי בפלוגתת רבנן וב"ת לעיל יעי"ש וקושיתו תמוה לכאורה דא"כ איך אמר ר' דא"ץ לעשר אי ס"ל כת"ק דמאכילין טבל ולא תרומה א"כ אינו רשאי לעשר ולאכול אח"כ התרומה כמבואר בדברי הת"ק אכן א"נ דיתכן לפעמים לומר אין צריך אף במקום דאי בעי למעבד לא מצי עביד יתכן ליישב דבריו קצת ולפמ"ש המפרשים דמה דאמרינן לעיל דלא אפשר בחולין כו' הכונה שאין הבעלים שם דאל"כ יפריש ויבטל התרומה בחולין המתוקנים וגם כשלא יפריש יאכל באיסור כמה זיתים וגם תרומה אפשר בחטה אחת (מיהו לזה י"ל בתרומת מעשר) וכבר האריכו בזה המחברים א"כ לפי"ז בלא"ה לק"מ קושיא המהרש"א (ואולי נתכון לזה במ"ש וי"ל) עכ"ד יצ"ו: א

אמר המחבר המעיין במה שכתבתי בנדפס עיניו תחזנה שגם אני הדל הבאתי איזה מקומות שפירוש אינו צריך היינו אינו יכול וכתבתי שמסתמא ימצא עוד כיוצא לאלו אך מעטים הם ועתה ראיתי שלא זו בלבד בדברי התנאים ואמוראים ימצא לשון זה ומשמעותיו אינו יכול אלא גם בלשונות הפוסקים נוכל לפרש בסיגנון זה ולמדתי כן מדברי רבינו מנוח שהביא מרן כסף משנה בשלישי מהלכות חמץ דין ז' שכפי הנראה לא היתה גירסתו בדברי הרמב"ם כמו שהיא לפנינו (אבל אם בדק מתחלת שעה ששית ולמעלה אינו יכול לבטל וכו') אלא היה גורס אבל אם בדק מתחלת שעה ששית ולמעלה אינו צריך לבטל וכתב על זה וז"ל אבל אם בדק מתחלת שעה ששית אינו צריך לבטל כלומר אינו יכול לבטל ודכוותה אין השליח האחרון צריך לומר בפני נכתב וכו' הרי דלשון אינו צריך שבדברי הרמב"ם מפרש אינו יכול ומביא דוגמא מלשון המשנה ולא שאני ליה לחלק בין לישנא דבש"ס ללשון הפוסקים אלא שיש לדחות דשאני הכא דלשון הרמב"ם סופו מוכיח על תחילתו דאינו יכול קאמר שהרי סיים ואמר שהרי אינו ברשותו שכבר נאסר בהנאה וכיון שכתב שאינו ברשותו וכו' מובן שמה שכתב ואינו צריך לבטל (ולפי גירסת רבינו מנוח בדברי הרמב"ם) ודאי אינו יכול קאמר בל בעלמא כשאין הלשון מוכיח מתוכו יש לומר דאין לפרש אינו צריך שבדברי הפוסקים אינו רשאי אבל על כל פנים בדברי הש"ס ודאי נוכל לפרש כן כדמוכח מלשון המשנה שרמז רבינו מנוח והיא בפרק כל הגט ד' כ"ט ע"ב המביא גט ממדינת הים וחלה עושה שליח בבית דין ואומר לפניהם בפני נכתב וכו' ואין שליח אחרון צריך שיאמר בפני נכתב אלא אומר שליח בית דין אני והא ודאי שליח אחרון אינו יכול לומר בפני נכתב שהרי לא בפניו נכתב ותני אינו צריך ופירושו אינו רשאי

ומה שכתבתי שנראה מדברי רבינו מנוח שלא היתה גירסתו בדברי הרמב"ם אינו יכול לבטל אלא אינו צריך לבטל הנה השגתי ספר המנוחה לרבינו מנוח וראיתי שכן הוא האמת ואעתיק דב"ק (בפרק ג' מהלכות חמץ) וזהו כתב הרב אבל אם בדק מתחלת שעה ששית וכו' שכבר נאסר בהנאה משום דרבנן עשו