שדי חמד פאת השדה מערכת ה קפח

אשתו (אף שאינו עושה איסור למפרע) היינו משום מעלה בעלמא ולא קימא לן בזה כר' יהודה ולפי זה נראה ודאי דבמקום שיש לחוש למיתה אין חילוק בין זמן רב למועט שלא כדברי האחרונים הנ"ל והוקשה לו מדברי הרמב"ם בריש יומא (בפירוש המשנה) שכתב וענין אמרם מיתה לא שכיח רוצה לומר שהמיתה בפתע פתאום אינה נמצאת אלא לעתים רחוקות ואין הלכה כר' יהודה עכ"ל שנראה מזה שסובר כדעת רבני האחרונים לחלק בין זמן מועט לזמן רב ואם כן מוכח שפוסק כרבי מאיר דלא חייש למיתה והוא היפך ממה שפסק בפרק ט' מהלכות תרומות ובפרק א' מהלכות נזירות כרבי יהודה דחייש למיתה וליישב דבריו כתב דסבירא ליה להרמב"ם דכשאינו עושה איסור למפרע יש לחלק בין זמן רב למעט דבזמן מועט לא שכיח ולא גזרו רבנן אבל בכשעושה איסור למפרע אסרו אף בזמן מועט אף דלא שכיח ועל דרך זה יש ליישב דברי כל הראשונים שפוסקים כתנא קמא דר' יהודה (בההיא דריש יומא) אף דרבי מאיר הוא ואנן קימא לן בעלמא כר' יהודה משום דלא דמו אהדדי כאמור ותמה על הרב פני משה ח"ב סי' כ"ד שמבואר שסובר שהלכה כר' יהודה דחייש שמא תמות אשתו והא כל הראשונים פסקו כתנא קמא וכו'

והביא ראיה שיש לחלק בזמן מועט בין כשעושה איסור למפרע לכשאינו עושה איסור למפרע ושבזמן רב אף כשאינו עושה איסור למפרע חיישינן מדביומא דף ה"ן פריך הש"ס ומי חייש שמא ימות והתנן וכו' ואילו בדף ס"ה אאידך ברייתא דר' יהודה לא מקשינן ומי חייש וכו' והיינו משום דבההיא דדף ה"ן גבי קיני חובה דהוי זמן מועט ואינו עושה איסור למפרע אליבא דכולי עלמא לית לן למיחש ולכן פריך ומי חייש וכו' מה שאין כן בההיא דדף ס"ה דאפשר המציאות שאבדו פר ושעיר זמן רב קודם כיפור שפיר חיישינן למיתה וכתב שבהכרח לומר שכן דעת הראב"ד בשלישי דמעשר שני דין ח' דמה שמחלק בין זמן רב לזמן מועט הוא משום שאינו עושה איסור למפרע שאם לא כן דבריו קשים וכו' ושזו דעת הרמב"ם שם ומאי דחייש למיתה שם הוא בפקדון דפירות שאפשר להשרות שלשים יום דהוי זמן רב

ועל פי האמור כתב דמה שהקשה הגאון חכם צבי בסי' ק"ו על רבינו התרומת הדשן שהתיר להמתין לברך ברכת הלבנה דאמאי הא קיימא לן דחיישינן למיתה אף בזמן מועט לא קשיא מידי משום דכיון דאינו עושה איסור למפרע לא חיישינן למיתה בזמן מועט ותמה על מה שכתב הרב מגן אברהם סי' תקס"ח ס"ק י"ג דלזמן מועט לא חיישינן כדכתב הרא"ש וכו' דזהו דוקא למאן דלא חייש למיתה אבל למאן דחייש גם לזמן מועט חייש וכן תמה על הרב שער המלך ברביעי מהלכות סוכה שכתב בלשון אפשר דסבירא ליה דקיימא לן כמאן דחייש לזמן מועט שהרי מפורש בדברי הרא"ש בקידושין דף מ"ה דקיימא לן כר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון נגד ר' מאיר והרי הוא כמבואר דקיימא לן דאף לזמן מועט חיישינן וכתב דמה שהרב מוהר"י אדרבי סי' שמ"ח העלה דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן הוא משום דמיירי במידי שאינו איסור למפרע

ומענין לענין עמד בחקירת הגאון מוהראנ"ח בגט על תנאי איך התירו לה לינשא קודם קיום התנאי כשהתנאי הוא דבר שבידה לקיימו או כשהתנאי הוא בשב ואל תעשה וקשה הא קיימא לן דחיישינן למיתה בכל איסורי דעלמא וכל שכן באיסור ערוה החמורה ואם כן ניחוש שמא תמות ולא תקיים התנאי ונמצאת אשת איש קודם קיום התנאי וכתב ליישב דבגיטין דף כ"ח דאסיק הש"ס שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן פירש רש"י דשמא מת לא חיישינן משום דמוקמינן אחזקתו שהיה חי ולשמא ימות חיישינן דלא מרע לה לחזקה בהכי וכתב להסתפק בכל מגרש על תנאי אם קודם קיום התנאי בחזקת מגורשת קיימא או בחזקת אשת איש כל שלא נתקיים התנאי או דילמא דגם החזקה מיתלה תלי וקאי אי קיימה התנאי למפרע היתה בחזקת מגורשת ואם לא קיימה עומדת בחזקת אשת איש למפרע ובמאי דביני ביני בספק חזקה קיימא וכמאן דליתא דמי וכתב דממאי דאמר רב הונא בגיטין דף ע"ד דהמגרש על מנת שתתן לי מאתים זוז רב הונא אמר והיא תתן ואם נתקרע הגט או נאבד אינה צריכה גט שני וקיימא לן כרב הונא נראה דבחזקת מגורשת קיימא וכן ממה שהתירו הראשונים לינשא בגט על תנאי קודם קיום התנאי בתנאי שבידה או בשב ואל תעשה ואף המחמירים יש לדון מדבריהם דאינו אלא חשש מדבריהם לבד ואי אינה בחזקת מגורשת והרי קיום התנאי שלא נתקיים עדין הרי בספק גמור הוי אם יתקיים או לא ואיך יתירו ספק ערוה ובאיתחזק איסורא דלכולי עלמא ספקו להחמיר מן התורה אלא ודאי דכל שהגיע הגט לידה על דעת לקיים התנאי (דאם דעתם שלא לקיים לא היה מגרש להבל וריק) הרי זו בחזקת מגורשת וקיום התנאי חוב בעלמא הוא לקיימו והרי קיימא כל ספק אוקי אחזקתיה ועל כן מדינא התירו בתנאי שבידה לקיימו ואף שיש לצדד עוד בחקירה זאת וכו' מכל מקום צד זה נראה יותר וכיון שיש לומר במגרש על תנאי לא חיישינן למיתה דאף דלא מרע לחזקת חי מכל מקום מרע לה לחזקת מגורשת ואם כן חזר הדין דחשש מיתה במגרש על תנאי הוה כחשש דשמא מת דלא חיישינן משום דהוי הספק נגד החזקה ואם כן לא קשיא דניחוש שמא תמות ולא תקיים התנאי והאריך ליישב מה שהרבה להקשות הגאון דברי אמת בקונטריסים דף ב' על הרב מוהראנ"ח בענין זה

וחזר לאותו ענין (אם יש לחוש למיתה בזמן מועט) והביא מה שכתב הגאון חכם צבי בסימן מ"א להכריח דקיימא לן דחיישינן למיתה מדברי רש"י גבי חמש נשים שאינן מעידות וחד מנייהו יבמה שפירש רש"י דמסקא אדעתא דילמא מיית בעלה אלמא דחיישינן למיתה והקשה מדקיימא לן כרבנן דרבי יהודה בריש יומא דלא חיישינן למיתה ושוב הביא דברי התוספות ביבמות דף י"ח דלזמן מועט לא חיישינן ולזמן רב חיישינן ושוב הקשה מדקיימא לן כחנניה בכתובות דף ע"ט דלא חייש למיתה ותירץ דלעולם לא חיישינן למיתה אפילו דחד ואף לזמן מרובה ומה שכתבו התוספות בריש פרק ארבעה אחים דף כ"ו דחיה בעלמא הוא דאנן קיימא לן יש זיקה והתוספות לסלקא דעתין לבד כתבו כן אלו תורף דברי הגאון חכם צבי וכתב שדברי תימה הם שהרי בגיטין דף כ"ח אסיק הש"ס דפליגי ר' מאיר עם ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון וקיימא לן כוותייהו דחיישי למיתה ולבקיעת הנוד אף לזמן מועט והתוספות שחילקו בין זמן רב למועט הוא דוקא אליבא דר' מאיר אבל לר' יהודה בזמן מועט נמי חיישינן כמבואר בדבריהם ביבמות דף ח"י ובגטין דף כ"ח ומה שצדד שהתוספות כתבו כן רק לסלקא דעתין וכו' תימה שנעלם ממנו שהתוספות בקידושין דף מ"ה וכל הראשונים שם פסקו כר' יהודה דחיישי למיתה אף בזמן מועט וכן מבואר בנדרים דף ג' דקיימא לן כמאן דחייש ומאי דקשיא ליה מההיא דחנניה התם הוי חשש דתרי ובתרי לא חיישינן כדאיתא בריש פרק ארבעה אחים אף שיש לצדד גם בזה וכו' ועוד הקשה עליו מה שהעלה בסי' ק"ז דלזמן מועט לא חיישינן שלא ראה דברי התוספות והראשונים בקידושין דף מ"ה הנ"ל שפסקו דאף לזמן מועט חיישינן למיתה ושקיל וטרי קצת אם בכשאינו עושה איסור למפרע מחלקינן בין זמן מועט דלא חיישינן לזמן מרובה דחיישינן

ומסיק ומכל מקום לענין הלכה נראה עיקר (דבאינו עושה איסור למפרע) אי הוי לזמן רב חיישינן אך לזמן מועט אין ספק לכולי עלמא לא חיישינן למיתה (כשאינו עושה איסור למפרע) ומכאן תשובה למה שכתב טורי זהב בסי' תקנ"א ס"ק י"ז להתיר לברך שהחיינו בין המצרים מחשש שמא ימות והוא תימה שהרי כל הראשונים כתבו בסוגיא דקידושין דף מ"ה דלא חיישינן למיתה בזמן מועט כשאינו עושה איסור למפרע והרי אם ימות ולא יברך אין כאן איסור למפרע והראיה שהביא מתוספות במועד קטן דף ח"י דחיישינן למיתה לא מכרעא דבמידי דתלי' באנשים רבים חיישינן שמא ימות אחד מהם וציין לעיין במה שכתב לקמיה בסי' קכ"ו בענין זה

ואחר כל אלה הדברים הביא דברי הרב מעם לועז שהבאתי למעלה (בד"ה ועתה) וכתב על דבריו ואני אומר הנח להם לישראל דבני נביאים הם ואין לחוש כלל לזה לפי מה שנתבאר דכל שאינו עושה איסור למפרע דעת כל הראשונים דלא חיישינן למיתה בזמן מועט וכל שכן לחשש מיתה ברגע כמימריה והראיה