שדי חמד פאת השדה מערכת ה קנה

ספק ולמאן דאמר התראת ספק לא שמה התראה לא משכחת חיוב ואפשר שהרב לא תירץ כן אלא למ"ד התראת ספק שמה התראה ותו דהכי קי"ל עכ"ל ולפי דרכנו למדנו דגם הרב פר"ח הוא משלנו דנקטינן כמאן דאמר התראת ספק שמה התראה וכמו שכתבתי בפנים בס"ד

ובעיקר דין זה אי קים לן כמאן דאמר התראת ספק הוי התראה שהארכתי בזה בנדפס אות פ"ג כתב לי ידידי הרב המאוה"ג מוהר"ר טוביה סגאל יצ"ו מעיר לאדז וז"ל ראיתי בספרו אות פ"ג דלהרמב"ם בעי התראה בשעת מעשה ובאות נ"ג הביא בשם הרב יבין שמועה דהל' כר"ל דלא הוי התראה וכן מוכיח מהרבה ספרים ואחרי זה סיים העולה מכל מה שכתבנו דדעת הפוסקים לפסוק כר"י וגם הרמב"ן סבר לי' הכי לא אביא כל הדעות וכל הספרים כי למה לי להרבות עליו אף בקריאת מכתבי אך מעט מזער אביא אשר יסוד דבריו עליהם ואגיד לו את אשר עם לבבי ויקוים בו תן לחכם ויחכם עוד ובפרט כי ספרו אתו ומהמעט ידע כי בדברי יתורץ אף הספרים אשר קמצתי מלהביאן

אחד מראיותיו הם המה בשאגת אריה כתב דהזהרת שחיטה על חמץ הוא אפילו בחמץ שאינו עובר עליו דאם לא כן לר"י שכ' התוס' בשמו דמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר אם כן היכי משכחת מלקות על שחיטת פסח על חמץ הא יכול לומר שדעתו היה לבערו ואי אפשר לעדים להכחישו דהוי דברים שבלב וגרע מהת"ס דאיכא מאן דאמר התם דהוי התראה אבל הכא אי אפשר להתברר אם דעתו לבערו או לא ע"כ

עוד הביא בשם פתח הדביר שכתב בשם הפנ"י שהקשה עמ"ש הרמב"ם דהקונה חמץ או חמצו לוקה דאמאי דילמא ביטלו קודם שיתחמץ ובקנה חמץ שמא הפקירו קודם שזכה וגמ"ד סגי ומה בכך שמשך ותי' דכיון שקבל ההתראה מודה שלא הפקיר וכן בפסחים בשוחט פסח על חמץ לוקה ושם פליגי] ר"י ור"ל ואמאי הא מצי אמר שבטלו כבר

עוד חזיתי שהביא את השו"מ שהק' לר' שמעון דס"ל בפסחים דשוחט הפסח על החמץ שלא לשמו פטור איך חייב בלשמו הא יכול לומר שלא לשמו שחטתי והקשה עליו הא קיימא לן התראת ספק שמה התראה וכו' עי"ש ועוד פעם יביא את הספר שו"מ ומפלפל בדבריו ואחרון הכביד כי סיום דבריו העולה מכל מה שכתבנו בדעת הפוסקים הרמב"ן והרשב"א והרמ"ה כר"י דהתראת ספק הוי התראה אלא דקשה לכאורה דכיון דרבא ס"ל דהתראת ספק לאו שמה התראה אמאי לא פסקי' כרבא דבתרא הוא ולאידך גיסא פריך על רבא גופי' הוא מארי' דהאי כללא דהלכה כר"י לגבי ר"ל ואיך יסבור בזה כר"ל ואי הכי ארבע הוו

אך בעזר ה' נ"ל בחדא מחתא לתרץ כל אלה בהקדם דברי רבינו הגדול הרמב"ם ובביאור דבריו יתורץ הכל הנה רבינו משה בהלכות שבועות פסק (פ"ה) דהתראת ספק לא שמי' התראה אלא א"כ לאו שבו מפורש בתורה והכ"מ כתב שם איני יודע ביאור דבריו וביאור דבריו (עיין במפרשי הים דהיכי דמשכחת לה לפעמים שיעבור על הלאו מבלי שיהיה התראת ספק כלל כגון שבועת שוא דמשכחת לה ודאי כגון שנשבע על עץ שהוא אבן וכדומה לכך כשנשבע שאחרים יעשו כן שפיר הוה התראת ספק שאפשר שאחרים יעשו כן ואין לוקין על לאו זה מה שאין כן בסנהדרין (פ' י"ו) בבטלו ולא בטלו שפיר כתב דאם עבר על לאו שניתק לעשה והתרו בו ואמרו לו אל תעשה דבר זה שאם תעשה ולא תקיים העשה שבו תלקה ועבר ולא קיים העשה הרי זה לוקה אף על פי שהתראה בספק הוא שאם יקיים יפטר התראת ספק התראה היא והיינו משום דשם אי אפשר לאשכוחי שיהיה התראה ודאי בלא זה ולכך דייק רבינו הגדול בצחות לשונו אלא אם כן היה לאו שלו מפורש בתורה כמו שבארנו בהלכות סנהדרין אמנם הוא הדבר דכיון דכתב שם בלאו הניתק לעשה שהיא התראה אם כן ממילא מבואר החילוק הנ"ל וז"ב ומעתה ניחא גם כן כל הקושיות מהספרים אשר הביא לפי כלל זה וגם רבינו הגדול הרמב"ן כמו כן סבירא ליה האי חילוק עיין שם אקצר כעת כי אסמוך על שכלו החד ועל עינו הבדולח אשר ידע לברר ולהבחין להוציא אמת לאמתו עד כאן דבריו יצ"ו ובקונטריס הערות לחלקי הכללים בסי' ק"ד הבאתי עוד הערה בענין זה עי"ש: סימן סימן טז

הקריבהו נא לפחתיך כתבתי בנדפס במערכה זו אות ק"י ח"י דינים בדבר שסרוח מטבעו אם יש בזה משום הקריבהו וכו' ובדבר סרוח שנתקן ואין בו עתה שום סרחון ובדבר המאוס משום דררא דאיסורא ואין בגוף הדבר שום מיאוס לולא אריא דאיסורא אי שייך הא דהקריבהו לפחתיך עי"ש ונשמט משם לענין דבר מאוס לאחרים ואינו מאוס למקיים המצוה אם יש בזה משום הקריבהו וכן בהיפך אם מאוס לו ואין מאוס לאחרים. הנה הרב פרמ"ג בסי' קנ"ד בחלק א"ח ס"ק י"ט כתב בשם הרב א"ר גבי הדלקה בבהכ"ן בשמן שנפל בו עכבר ונמאס השמן שפסק מרן שם בסי"ב שאסור להדליקו דאם מאוס לדידיה אסור להדליקו ואם אין מאוס לדידיה אף שמאוס לאחרים שרי להדליק וסיים ונכון הוא דלא כדמשמע לכאורה מא"ז ויראה דלכל נר מצוה נר חנוכה ונר שבת וכדומה אסור אם הוא מאוס עכ"ל ונראה שהוא מסכים לדעת הרב א"ר דבדידיה תליא מילתא אם מאוס לו אסור ואם מאוס לאחרים ואינו מאוס לדידיה מותר והשוה כל נרות מצוה לנר בהכ"נ ובכולם הדין כנז"ל אמנם שם במשבצות סק"י רפיא בידיה אם יש להשוות נר בהכ"נ ונר שבת וחנוכה אהדדי שכתב וז"ל ועדיין צ"ע דאפשר לבהכ"נ כל שמאוס לאחרים הקריבהו לפחתיך ודוקא לביתו נר שבת וחנוכה ויא"ץ שרי כל שאינו מאוס לדידיה עכ"ל הרי דלא פשיטא ליה דבנר בהכ"נ יהיה מותר משום שאינו מאוס לדידיה וס' א"ר אינו מצוי אצלי ומשמעות הדברים הוא דכי שרינן כשאינו מאוס לדידיה אף שמאוס לאחרים (לדעת הרב א"ר גם בנר בהכ"נ ולדעת הרב פרמ"ג בנר ביתו שבת חנוכה ויא"ץ) היינו אף אם מאוס לכל העולם כל שאינו מאוס לדידיה שרי ולא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם ולפי זה נראה דסברי דלא כדעת הרב פר"ח שהבאתי בנדפס במערכת הבי"ת אות ע"ט דדבר מאוס לכל העולם אף שאינו מאוס לדידיה איכא משום בל תשקצו דבטלה דעתו אצל כל אדם דא"כ גם לגבי מצוה הוה לן למימר דבטלה דעתו ואיכא משום הקריבהו וכו' וכ"ש שסברתם היא דלא כהרב כנה"ג שהבאתי שם דס"ל דכל שמאוס לרוב העולם אף דלא מאיס לדידיה וגם איכא מיעוטא דלא מאיס להו איכא משום לא תשקצו דבטלה דעתו אצל רוב כל אדם וזהו שציינתי בנדפס לעיין בפרמ"ג הנ"ל שנראה שדעתו ודעת הרב א"ר דבדידיה תלי ולא משגחינן ברוב או כל בני אדם אמנם עתה נראה דאין סברא לומר כן ולכן נכון לפרש בכונתם דמ"ש דכשמאוס לאחרים ואין מאוס לדידיה שרי היינו דוקא כשאינו מאיס לכל העולם. ועכ"פ מתבאר מדבריו שבמשבצות דבמצוה שהיא לאדם בביתו ואין שום שייכות לאחרים בה אם הדבר מאוס לרוב העולם ואינו מאוס לדידיה אין בזה משום הקריבהו וכו' ותמיה לי על הגאון כתב סופר בחא"ח סי' פ"ח שהביא מה שכתב הר"א מגארמיזא בשק של קמח שישבו עציו התרנגולים דאינו מחמיץ ומיהו ירקד הבצק הנדבק לחוץ והשאר מותר ושנחלקו בטעם דבעי ריקוד שהרב ב"ח כתב שהוא משום מיאוס והרב ט"ז כתב דמאי דבעי ריקוד הוא משום כיון שעושה בו מצות אכילת מצה וסעודת יו"ט אן ראוי לנהוג בזיון דאיכא משום הקריבהו לפחתיך וכתב ע"ז בכת"ס ולצאת בו י"ח יש נפ"מ בין טעם הב"ח לטעם הט"ז והוא עפ"י מ"ש בפר"ח יו"ד סי' ס"ד וכללא כייל לנו דבר המאיס לרוב העולם ולא מאיס לדידיה ליכא משום בל תשקצו דלא אמרינן בדבר זה בטלה דעתו אצל כל אדם חוץ אם מאוס לכ"ע ואי מאיס לדידיה לחוד נמי איכא משום בל תשקצו וע' פרמ"ג א"ח סס"י קנ"ד במשבצות שהעלה לענין מצוה גם אם לדידיה לא מימאיס אי מאיס לאחרים איכא משום הקריבהו לפחתיך דבר שנמאס לבני אדם עי"ש ומילתא דמסתברא הוא לפי"ז לשיטת הב"ח דמשום דמאיס ואיכא בל תשקצו אם אינו מאוס לדידיה ומאוס לרוב העולם ליכא משום ב"ת ומותר לאכול אכילת רשות ומצוה אבל לטעמא דט"ז גם אם לא מאיס לדידיה ומותר לאכילת רשות מ"מ למצוה איכא משום הקריבהו כיון דמאיס לאחרים עכ"ל והנה מלבד שהרב פרמ"ג לא החליט לומר דבמאוס לאחרים ולא מאיס לדידיה שיש בהו משום הקריבהו ולפי הנראה לא ראה