שדי חמד פאת השדה מערכת ה קנ

וגזבר לא כן הפקר דמקנה איכא קונה ליכא בההיא שעתא אין לדמותו למקח וממכר ואפשר שלא אסרוהו רבנן

שוב מצא שהגאון עבודת הגרשוני בסי' כ"ה פשיטא ליה דמותר להפקיר בשבת וחיליה מדאמרינן בפרק מפנין ד' קכ"ז דמאי הא לא חזי ליה ומשני מיגו דאי בעי מפקר נכסיה וחזי ליה השתא נמי חזי ליה ודחה ראיתו דהתם לאו דבעינן דליהוי חזי ליה בו ביום אלא כיון דהוי מידי דחזי ליה אף דהשתא לא חזי מצי לטלטלו ואעיקרא התם לא בעינן דליהוי חזי ליה כלל דבמאי דחזי לעניים לחוד סגי כדאמרינן בתרומה טהורה דמותר לטלטלה כיון דחזיא לכהן וכדכתבו התוספות והרשב"א שם והתוספות בסוכה ד' ל"ה ועוד דאף אם נאמר דהפקר בשבת אסור כיון דאינו אסור אלא מדרבנן אמרינן מיגו וראיה מפרק ואלו נערות ד' מ' אההיא דבושת ופגם דפרכינן ואימא לדידה ומשנינן מיגו דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין והא הכא איכא איסורא לקדש את בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה אלא ודאי כיון דאינו אלא איסור דרבנן אמרינן מיגו וביאר קצת במה שחלוקים בזה הרמב"ם והטור עם התוספות והר"ן והרשב"א והריטב"א בחידושיהם וכתב שיש לו בזה באורך במקום אחר ומצא שהריטב"א בח"א סי' אלף קל"א ומה ששאל ממך הנער בענין אי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין איך יתיישב עם מה שאמרו אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל וכו' ותירצת שההיתר בדין התורה יפה אמרת וכדין השבת עכ"ל דמתבאר שסובר דכיון דמותר מן התורה אף דאסור מדרבנן אמרינן מיגו במקום איסורא והכא נמי כיון דמדאוריתא מותר להפקיר אלא דרבנן הוא דאסרוה שפיר מצינן למימר מיגו במקום איסורא

וסבר הרב לומר דמההיא דפרק כל כתבי ד' ק"ך ואומר לאחרים בואו והצילו לכם וכו' ואמרינן בגמרא מהיפקרא קזכו ופירש רש"י דהצילו לכם קאמר להו דמשמע דאמירת בואו והצילו לכם חשוב הפקר אם כן מוכח דשרי להפקיר בשבת ואף שהר"ן כתב שאין זה הפקר דבלאו הכי הרי הוא מופקר מידי דהוה אמציל מזוטו של ים וכו' כבר קיימו הפוסקים סברת רש"י עיין מגן אברהם סי' של"ד ס"ק י"א ודחה זה על פי מה שאמרו בירושלמי אהך דוהצילו לכם שכן דרכן להזמין אורחים בשבת שנראה שהירושלמי נרגש היכי מצי למימר בואו והצילו והרי זהו כהפקר ואסור להפקיר בשבת אהכי קאמר שכן דרכן להזמין אורחים וכלומר דאין זה מפקיר אלא כמזמין אורחים בשבת ומאכילן ואם כן אדרבא ממתניתין הלזו לפי מה שאמרו בירושלמי יש להוכיח דהפקר אסור בשבת לולא דהכא הוי כמזמין אורחים וכו' וכתב דיש לדחות דאין הכי נמי דהפקר בלבד דהיינו שמוציא הדבר מרשותו ואומר דבר זה הפקר מישרא שרי אלא דהכא דמקנה נמי לאחרים שפיר קשיא ליה להירושלמי ואיצטריך לטעמא שכן דרכן להזמין אורחין וסיים דלית לן ראיה מפורשת מהש"ס בדין זה אם מותר להפקיר בשבת ונחלקו האחרונים הרב עבודת הגרשוני סובר דמותר והרב פרי חדש בסי' תמ"ד סעיף ב' ובסימן תל"ד סובר דאסור ומסיק למה שנשאל דודאי ההפקר חל ומה שעשה עשוי וכההיא דאמרינן בירושלמי וכולן שעשו בין שוגגין בין מזידין מה שעשו עשו ופסקו כן הפוסקים בסי' של"ט ואם כן אף אם נאמר דאסור להפקיר בשבת מכל מקום מה שעשה עשוי

ועל השאלה השנית אם יכולים אחרים לזכות מן ההפקר השיב כבר הביא ראיה הרב עבודת הגרשוני בסי' כ"ה דמותר לזכות מן ההפקר מההיא דבואו והצילו לכם ועושה עמהם חשבון אחר השבת ופריך תלמודא חשבון מאי עבידתיה מהפקירא קא זכו דמשמע להדיא דמותר לזכות מן ההפקר והיא ראיה שאין עליה תשובה וכן מתבאר מדברי הטור בסי' רמ"ו בענין הפקר בהמתו במה שכתב בשם רבינו פרץ עי"ש וכן מפורש יוצא מדבריו שבסי' שכ"א בענין חזקת רשות שכתב דאף משתחשך מהני והטעם דכיון דסברי בית הלל דביטול רשות איסתלוקי רשותא הוא אם כן כשמחזיק הוי כזוכה מההפקר וכמו שכתב שם הרב בית חדש ואף שכתב דלכתחלה אין להחזיק אלא מבעוד יום אנו אין לנו אלא דברי מרן הבית יוסף שסתם בשלחנו הטהור בדברי רש"י ומה גם כי נצר משרשיו הרב טורי זהב שם יישב דבריו ואם כן מותר לזכות מן ההפקר בשבת ואחר חתימת הסימן כתב ששוב נדפס ספר מגילת ספר וראה שבחלק לאוין ד' קכ"ז הוכיח מדברי הירושלמי דפסחים דמותר להפקיר בשבת ולא פנה לעיין בדבריו וששוב נדפס ספר שער המלך נראה שבהלכות לולב ד' צ"ז שהביא דברי הריטב"א שסובר דאסור להפקיר וכתב הרב (חיים לעולם) שהריטב"א בשיטת רביה דרביה אמרה שכן דעת הרמב"ן בליקוטיו לריש מסכת פסחים והביא דבריו שם בדף י"א ע"א ולעומת זה ראה בספר מגן אבות לרבינו המאירי בכתיבת יד שהשיב על דברי הרמב"ן וז"ל והרביעית שההפקר נראה להרב שאסור בשבת מדאמרינן אין מקדישין ואין מעריכין וכו' תמה אני היאך פה קדוש אמרה והלא אמרו בפרק מפנין וכו' ומפרש טעמא מיגו דאי בעי מפקיר נכסיה וחזי ליה והרי אתה למד מפורש שמפקירין בשבת ואף הסברא נותנת כן שזאת שאסרו בהקדשות וכו' אלו כעין מכר הן שמקנה אותם לאחרים וכעין מה שאמרו מה לי מכר להדיוט מה לי מכר לשמים אבל הפקר אין בו הקנאה לשום אדם והרי זה כביטול רשות שנעשה אף בשבת וכן כתב בשיטתו למסכת שבת באופן כי דבר זה במחלוקת שנוי בין הראשונים אלו תורף דברי הגאון חיים לעולם (והרב המגיה שם ציין לעיין בספר חקת הפסח סי' תל"ד ובשמחת יהודה אליעזר סי' ו' פאת ים בליקוטים אות ו' שבת של מי בקונטריס יוסף לחק שלשה הראשונים אינם אצלי וקונטריס יוסף לחק אין בשבת של מי שבידי כי סיום הספר הוא בדף רנ"ג ואחריו קונטריס מוצאי שבת עד דף רס"ב ואין עוד)

מכלל הדברים אתה תשמע שהרב חיים לעולם לא הכריע בדין זה אם מותר להפקיר בשבת ויום טוב או לא ומפורש יוצא מפה קדשו דדין זה במחלוקת הוא שנוי וזה שלא כמו שכתב בשמו הרה"ג אברהם אזכור דמותר להפקיר ולמדנו דלזכות מן ההפקר קיל מלהפקיר דבלזכות מן ההפקר שכתב הרב עבודת הגרשוני להוכיח מההיא דאומר לאחרים בואו והצילו לכם דמותר כתב על דבריו שהיא ראיה מהימנא שאין עליה תשובה ואילו להפקיר תלייא באשלי רברבי ולא הכריע ושם בדף ק' הובאה הערה מרב גדול מוהר"ר דוד בכמוהר"ר שמואל הלוי להשיג על הרבה דברים שכתב הרב המחבר ובכלל הדברים הוא שכתב (בסוף ד"ה אך את זה) שם בסוף ע"ד הרי הצגנו לפניך משפט כתוב שהדין עם הרב עבודת הגרשוני ואם לא ידעתיהו מכותלי ביתו ניכר שאדם גדול הוא והרב פרי חדש שאריה ליה מאריה שלא העמיק עיונו הזך בפרט זה וממקומו הוא מוכרע לאשמועינן (כנראה צריך להיות לישמועינן) אין מפקירין וכל שכן הנך אחרנייתא אלא שאין זה כדאי להכריע דתנא נקט אלו הן משום מצוה מכל מקום מדלא תנייא במתניתין אין לך אלא מה ששנו חכמים וכו' עכ"ל הרי מבוארת דעת הרב הלוי דמותר להפקיר בשבת ויום טוב והרב המחבר לא כתב שום דבר על השגותיו ומזה אפשר שהבין הרב אברהם אזכור שכן גם דעת הרב המחבר דשתיקה כהודאה אבל אין זה מוכרח דיש לומר דלא איסתייעא ליה לחזור על לימוד והביא מה שהעיר עליו הרב הגדול מוהר"ר הלוי שכן שורת דרך ארץ כדי שלא יאמר אותו צדיק שלא חש לדבריו כלל והניח הדבר להמעיין שישפוט כפי שכלו אבל לא מפני שהודה לדבריו הוא ובפרט שבדבריו שבדף י"א (שכתב אחר ההערות שהעירו על דבריו שני רבנים מעיהק"ו ירושלים מוהרח"א סורנאגה ומוהר"א צבי) כתב מפורש שדבר זה במחלוקת שנויה בין גדולי הראשונים וכתב שהיה חפץ לחזור על לימודו ולהשתעשע בדברי רבנן קדישי המערערים על דבריו ולא איסתייע ליה

ועל הספק השני אם מותר לזכות מן ההפקר כתב הרב מוהר"ר הלוי הנ"ל שראית הרב עבודת הגרשוני אינה כמו שהבין הרב המחבר (חיים לעולם) דמה ראיה זו הא איכא למימר דמאי דאמרינן חשבון מאי עבידתייהו מהפקירא קא כו לאו משום דשרי לזכות מן ההפקר אלא הכי קאמרינן כיון דזכו מההפקר אף על גב דעבדי איסורא מכל מקום הא קא זכו ולמה להו חשבון אבל הראיה היא משינויא דמשני דמשום מדת חסידות שנו כאן או בירא שמים עסקינן כדאיתא התם וטפי הוה ליה למימר דהאי גברא לא בעי למיזכי באיסורא ובעי למיעבד בהדיה חשבון דמעיקרא לאו בתורת זכיה מההפקר נקטינהו אלא ודאי דליכא איסורא עכ"ל ועל כל פנים גם הוא מסכים דמותר לזכות מן ההפקר ודמוכח הכי מסוגיא דפרק כל כתבי חשבון מאי עבידתייהו מהפקירא קא זכו: