שדי חמד פאת השדה מערכת ה קלו

כבסי' ש"פ ס"ז ונראה דהוא הדין בקונים שרי כי האי גוונא כשיש חשש זה על כרחין מטעם שכתבנו מדהוי עבורי ריוח גדול ומהאי טעמא שרינן נמי התם לקנות סחורה כמשצויין עתה מוכרים בזול ולא אחר כך עכ"ל ולכאורה מילי דסברא נינהו ומזה יש להעיר על מה שכתב ידידי הגאון אבד"ק באטישאן יצ"ו בספרו הבהיר חיים של שלום בסוף סי' כ"ה על מה שנשאל בנער שמצא בערב שביעי של פסח חבית יי"ש שנפל מעגלה של נכרי והביאה לביתו ובלילה נודע לאביו ואחר הפסח נשאל הרב אם יש היתר ליי"ש זה או דינו כחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח וחזר על כל הצדדים ולא מצא היתר (עיין שם בציור השאלה ובהתשובה) וכתב שאף שיש מצדדים להתיר ביי"ש שעבר עליו הפסח (משום דהוי זיעה וכו') בהפסד מרובה מכל מקום בנדון זה שאינו סך גדול אין כאן הפסד מרובה וכו' וסיים וגדולה מזו גם אם יהיה שיווי הי"ש סכום רב אין לדון כאן הפסד מרובה דמציאה לא חשיב הפסד כמו שכתב הרא"ש בסוף מועד קטן הובא בארח חיים סי' תלק"ט עי"ש במגן אברהם סק"ט עכ"ל והנה טעם האיסור במציאה הוא משום דאין כאן הפסד מן הקרן ומניעת הריוח לא חשיב הפסד אמנם לפי מה שהסביר הרב תפארת ישראל דעבורי ריוח גדול מיקרי דבר האבד נראה שבנדון הרב יצ"ו אם היה סכום רב היה אפשר לצדד היתר ובלאו הכי נמי יש לפקפק שנדונו אינו דומה לדינו של הרא"ש דמיירי שעדיין לא באה המציאה לידו כי אם רוצה לטרוח לחפש אחריה (זה לשון מרן בשלחן ערוך שם סעיף ו' מציאה אסור לטרוח ולחפש עליו כגון נהר שהציף דגים על שפתו אסור לאספם כדי לכבשם אלא אם כן יהיו ראוים לאכול מהם במועד) אבל בנדונו שכבר החבית של יי"ש בביתו אפשר שיש לדון בה דין הפסד מן הקרן ולא מניעת ריוח בלבד ועיין בש"ס ריש פרק מי שהחשיך גבי נותן כיסו לנכרי לא שנו אלא כיסו אבל מציאה לא ולא אמרן אלא דלא אתא לידיה וכו' איכא דאמרי וכו' כיון דלא טרח בה לאו ככיסיה דמי ויש לצדד בכל זה ולא היה לו להרב יצ"ו להחליט כן בפשיטות

הן אמת דממה שכתב בתפארת ישראל פרק האשה שנתארמלה משנה ט' במאי דתנן האשה שנחבשה על ידי ממון מותרת לבעלה משום שמתירא להיות עמה שיפסיד ממון שיענישוהו בערכאות וכתב על זה וז"ל ואף דבפרק שני דעבודה זרה ד' כ"ג ע"א דלבעול תקיף יצרו אף במקום פסידא תירץ אאמ"ו דהתם רק בהפסד ריוח שתפסל לקרבן אינו כהפסד קרנא כמגן אברהם תקל"ג סק"ה וראיה לדבריו מדברי הרמ"א באבע"ז סי' ז' סעיף י"א עי"ש והרי בההיא דעבודה זרה גבי פרה אדומה הוא מניעת ריוח גדול שדמיה יקרים מאד ועיין בקידושין ד' ל"א ע"ב בחידושי הריטב"א (בד"ה תנו רבנן איזהו כיבוד) שכתב במאי דאיבעיא לן משל מי ואסיקנא משל אב וז"ל ואף על גב דאייתינן לעיל ראיה דדמה בן נתינה הפסיד בשביל כבוד אביו ששים רבוא שכר (פירש רש"י בדף ל"א ע"א ששים רבוא דינרי זהב) תירצו בתוספות דהתם דלא הפסיד משלו אלא העברת ריוח בעלמא לא חשיב דבר האבד ולא חסרון כיס וכדחזינא נמי לענין מלאכת חול המועד דהעברת ריוח לא חשיב דבר האבד ואסור למכור פרקמטיא בחולו של מועד אף על פי שלא ישתכר במכירתה לאחר המועד כמו שמשתכר עכשיו דלאו דבר האבד הוא הכא נמי לא חשיב דבר האבד אלא בביטול מלאכתו עכ"ל הרי דהפסד שכר של ששים רבוא דינרי זהב קרי ליה מניעת ריוח ולא דבר האבד ושמעת מינה דאף ריוח גדול כזה לא חשיב הפסד ומזה סעד למה שסובר הרב יצ"ו דאף מניעת ריוח גדול לא חשיב הפסד רק שיש לפקפק מפני שמציאה זו כבר היא בביתו ויש ליישב דאיסורא א ניחא ליה למיקני ולא חשיבא דאתאי לידיה) ועל סתירת דברי הרב תפארת ישראל כבר עמד ידידי הגאון אבד"ק ראגאווא יצ"ו בקובץ הארות השמש סי' ט"ז אות י"ב (ד"ה ובהך) עי"ש שדחה מה שהכריחו להגאון מר אביו לחלק בההיא דכתובות כן דמעיקרא לא קשיא לפי מה שכתבו התוספות בעבודה זרה שם (בד"ה התם יצרו תקפו) דפרה אדומה שאני כיון דדמיה יקרים עומדת לימכר לישראל וכיון שהוא ודאי מוכר הפרה וסבור הוא להעלים ואינו חושש כיון שיצרו תקפו ואם כן באשה שנחבשה שהיא בת דעת בודאי לא יוכל להעלים והוא ירא לבעול ועיין רש"י בדבור המתחיל על ידי ממון ובפני יהושע עכ"ד וקצת נראה מדבריו דניחא ליה בדברי הרב תפארת ישראל שבכללי השמחות הנ"ל דמניעת ריוח גדול הוי הפסד וכבר כתבתי דברי הריטב"א שמתבאר דאף מניעת ריוח גדול לא חשיב הפסד אלא מניעת הריוח: סימן ג'

הפסק בדבור אי בעינן כדי דבור או אפילו שתי תיבות או תיבה אחת חשיבא הפסק כתבתי בנדפס בריש מערכה זו עי"ש ונשמט משם לרשום לענין שמיעה אי הויא הפסק כשעוסק בדברים שאסור להפסיק בהם אי אמרינן דשומע הוי כעונה ממש לענין הפסק והוא לעיין במה שהבאתי בשדי חמד בחלק אסיפת דינים במערכת ה' אות י"ב ושם רשמתי לענין הפסק באמצע הברכה והפסק בין ברכה להדבר שמברכים עליו איזה מהם חמור יותר עי"ש ומדברי התוספות בברכות ד' ל"ד ד"ה לא יענה אמן שרשמתי בנדפס בריש מערכה זו מתבאר יפה דדבור דחשיב הפסק הוא בכל לשון אף בלשון הקודש מדשקלו וטרו על עניית אמן ואמירת תיבת כהנים אי חשיבי הפסק או לא מפני שהם צורך התפלה עי"ש משמע דדכוותייהו בתיבות שאינן שייכות לתפלה וכן לשאר דברים שאסור להפסיק בהן אף שהן בלשון הקודש חשיבי הפסק וכמו שכתב רבינו עובדיא בפירוש המשנה ריש פרק היה קורא שאין חילוק לענין הפסק בין דבור בשאר לשונות ללשון הקודש ודבר זה היה פשוט מאד בעיני ולא הוצרכתי לכתבו אלא לפי שראיתי לגדול בדורנו הרה"ג מוהרא"ף ספר אברהם אזכור במערכה זו אות פ"ה שציין לעיין בזה חמ"י בקריאת שמו"ת כנראה שבחמ"י מפלפל בזה ואינו מצוי אצלי ואולי רק על קריאת שמו"ת הוא שפלפל שם אבל בשאר דברים שאסור להפסיק בהם פשוט שגם בלשון הקודש אסור

ודע שמה שכתבתי בנדפס שמעיני הגאונים תבואת שור ושערי תשובה ודעמייהו שכתבו דתיבה אחת גם כן הויא הפסק ולא בעינן כדי דבור נעלמו דברי התוספות בברכות ד' ל"ד בד"ה לא יענה שמפורש כן בדבריהם ועי"ש בדברי הרא"ש שגגה היתה בידי והערני על זה אברך יקר ונחמד הבחור כמ"ר מנחם שמואל סלאנים יצ"ו שכל הרבנים שרשמתי בנדפס בענין זה הם המדברים לענין דיעבד אם חשוב הפסק וצריך לחזור או לא ומדברי התוספות הנ"ל לא למדנו אלא שלכתחלה אסור להפסיק אפילו בתיבה אחת אבל לא נשמע מדבריהם שאם עבר והפסיק בתיבה אחת שצריך לחזור והצדק אתו אבל הדין אמת שאפילו אם הפסיק בדבור אחד צריך לחזור כמו שכתבו הרבנים שהבאתי בנדפס וכן מתבאר ממה שכתב הרב שיירי כנסת הגדולה בסי' תקצ"ב הביא דבריו הרב ר' חיים ביז"ה בתשובתו שבספר לב חיים ח"ב סי' רט"ו ד' קמ"ז ע"ב (ד"ה עלה) מעיד אני ששמעתי מהרב מוהר"ש ן' וילייסיד שהרב אביו הנהיג בניקאפאל שלא לתקוע בלחש משום מעשה שהיה פעם אחת היו מתפללין בלחש והמנהג כשמגיעים לסיום הברכה אומר החזן הברכה (החתימה) בקול רם כדי שישמעו הצבור התקיעות ושמע שהרב מוהר"ר איסתירוק ן' שאנג"י ענה אמן אחר הברכה ולכן הנהיג משם והלאה שלא לתקוע בלחש עכ"ל והנה ידוע כי מנהג זה (לתקוע בתפלה שבלחש) יסודתו בהררי קודש והוזכר בדברי הראשונים ונהגו כן בהרבה מתפוצות ישראל עיין בתשובה שבספר לב חיים הנ"ל ואם דבור אחד לא חשיב הפסק בדיעבד מה כל החרדה הזאת לבטל מנהג קבוע שנהגו בו מדור דורים מפני שפעם אחת טעה אדם אחד וענה אמן והרי זה דיעבד ובדיעבד אינו הפסק ולא יצאתה שום תקלה מחמת המנהג שנצטרך לבטלו אלא ודאי מוכח שדבור אחד הוי הפסק ומפני התקלה ראה והתקין שלא לתקוע בלחש כלל וזה ברור ומה שהבאתי בנדפס בשם הגאון פרי מגדים בסי' ר"ו סק"ד דאף דבור אחד הוי הפסק הנה עתה ראיתי שביו"ד סי' י"ט במשבצות זהב סק"ד הא מילתא רפיא בידיה ומסיק בצריך עיון אם הפסק בשיחה פחות מכדי דבור הוי הפסק או לא וכתב לדחות ראיית הגאון תבואת שור מגביל לתורי שהם שתי תיבות עי"ש וכבר עמד בזה ידידי הרב מנחת יוסף בסי' י"ט ועי"ש שהביא שבהגהות רעק"א א"ח סי' ר"ו כתב דהפסק בשיחה הוא אף פחות מכדי דבור וציין לעיין בשו"ת בנין עולם ארח חיים סימן ה' ואינו מצוי אצלו: