שדי חמד קונטרס כללי הפוסקים רנד

טעמא משום דמקלקל הוא ואם כן גמרינן משבת דכל המקלקלין פטורים והיינו פטור אבל אסור והכא נמי איכא איסורא וא"כ מותר דאמר רב נחמן היינו דיעבד דמטעמא דיהיב למילתיה שמעינן הכי אלו תורף דב"ק

עיניך הרואות דהרבה פתחים ליישב דברי הרמב"ם שבהלכות עכומ"ז הנ"ל שלא להכריח מדבריו שסובר שבכל מקום האמור בש"ס לשון מותר אינו אלא דיעבד כדמשמע ליה להרב מעשה אברהם והרב שונה הלכות מעיד בגדלו שמתבאר מדברי הרמב"ם בכמה מקומות שסובר שלשון מותר שבש"ס הוא אף לכתחלה וכל זה נעלם מהרב מעשה אברהם והוא חידוש לפי דרכו זריז ונזכר חופש כל חדרי כל רז לא אניס ליה

ב] ולשון מותר בדברי הפוסקים אם יתכן לפרש דהוא בדיעבד הנה הרב אגורה באהלך בדף ל' מר קעסיק להוכיח מדברי הפוסקים גבי חמש סלעים של פדיון הבן דלכתחלה אסור ליתן לכהן במתנה על מנת להחזיר אלא שאם נתן ע"מ להחזיר בדיעבד בנו פדוי ותמה מזה על מה שכתב הרשב"א בסי' קצ"ח סי' תשנ"ח מותר להתנות עמו ולומר הילך חמשה סלעים בפדיון בני על מנת שתחזירם לי דמשמע דמותר לכתחלה לעשות כן היפך המתבאר מדברי הפוסקים וכתב דצריך לומר דלאו דוקא אלא רוצה לומר דבנו פדוי לאפוקי ממה שכתב אחר כך באומר ואתה תחזירם לי דאין בנו פדוי וכו' וסיים שהוא דוחק עי"ש ונראה שאף שדעת הרשב"א היא שיתכן לפרש לשון מותר שאינו אלא בדיעבד כמו שכתבתי למעלה (בד"ה אמנם דעת הרשב"א) מכל מקום בלשון הפוסקים שדרכם לפרש הוא דוחק לומר שישתמשו בלשון המורה לכתחלה בדין שאינו אלא בדיעבד וזה שלא כדברי הרב המגיה לספר טל אורות שהבאתי למעלה (בד"ה כן יש לתמוה) דמשמע ליה שכן דרך הפוסקים לכתוב מותר בדבר שאינו מותר אלא בדיעבד

טו) פטור כשכותבים הפוסקים לשון זה אם הוא פטור אבל אסור או פטור ומותר עיין להרב יד מלאכי בסוף סי' תקכ"ו שהביא מחלוקת בזה (בדברי הרמב"ם) והרב דרכי שלום דף קכ"ח ע"א כתב שהרב קהלת יעקב דף קל"ד כתב בשם הרב מגלת אסתר דשכתב הרמב"ם פטור רוצה לומר לגמרי ולא פטור אבל אסור ובזה פירש מה שכתב הרמב"ם בפרק כ"ו מהלכות סנהדרין דמקלל את המת פטור הוא דמותר דלא כהרב בגדי כהונה עי"ש שלא זכר שאינו פשוט לומר כן ומה שכתב בשם הרב קהלת יעקב חפשתי בתוספת דרבנן ובמענה לשון במערכת הפ"ה ואצא לחפשי חנם בקשתיהו ולא מצאתיהו (ספר קהלת יעקב שבידי הוא דפוס אשכנז ואי אפשר לכוין הדפים עם של דפוס ישן) ועיין בדברי הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות ע"ז הי"א כתב ולא רשם פטור וכתב שם הרב מוהר"ן טריויטש בקובץ על יד בשם הרב משנת חכמים דפטור ומותר הוא וחלק עליו והרב פחד יצחק במערכת הפ"ה האריך בזה ונראה שסובר דעל הרוב מסתמא אית לן למימר דפטור האמור בלשון הפוסקים הוא פטור אבל אסור אף אי לא נימא הכי בש"ס משום דדרך הפוסקים לפרש זולת בקצת דוכתי היכא דמוכח מתוך הענין עי"ש באורך בדף י"ז והלאה בדפוס חדש ובמה שכתב הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות דהאוכל אוכל שהסריח וכו' פטור הבינו מדבריו הרבנים מנחת כהן ופרי חדש ריש סי' ק"ג דפטור ואסור (אלא שנחלקו בצד האיסור) ועי"ש להרב פרי תואר וספרי דבי רב די רשים הרב יד דוד שם בענין הנ"ל לא שכיחי גבאי אולי מדבריהם יתברר לדאתן עלה לך נא ראה

טז) תנא ושייר לא אמרינן בדברי הפוסקים כן כתב הרב מקנה אברהם תוך אות תנ"ד במהדורא ב' דף צ"ד ע"ג בשם הרדב"ז ח"א סי' פר"ה וכן כתב בשמו הרב יד מלאכי בכללי האל"ף אות מ"א וכן כתב הרב פתח הדביר ח"ג דף קל"ז ע"ד בשם רדב"ז ח"ב סי' עז"ר ובשם מרן החבי"ב בכנה"ג ושיירי כנה"ג עי"ש

יז) אין בכך כלום אי משמעותו דשרי לכתחלה עיין מה שרשמתי בשדי חמד ח"א בחלק הכללים מערכת האל"ף אות קכ"ו. ועיין עוד במה שכתבתי במערכת הוי"ו אות כ"ו ס"ק ל"א על מה שכתב רש"י בפרשת דברים (א' ט') על פסוק לא אוכל לבדי שאת אתכם

יח) פסול אי משמעותו הוא לכתחלה או אף בדיעבד כתוב אצלי בקונטרס הכללים מערכת הפ"ה ועתה מפני סבה ראיתי להעתיקו פה. וזהו פסול לשון זה אי משמעותו לכתחלה או אפילו דיעבד הנה מרן הב"י בח"מ סי' ז' (גבי דיין אוהב ושונא) דקדק מדכתב הרמב"ם אסור לדיין וכו' ולא כתב בלשון פסול דדוקא לכתחלה הוא דאינו יכול לדון ואם דן דינו דין והרבנים מוהר"א ששון ומורש"ך השיגוהו שלא ראה דברי הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות עדות האוהב והשונא כשר לעדות אעפ"י שפסול לדון עיין להרב כנה"ג בהגב"י אות ו'. גם הרב מוהריט"ץ בסי' רל"ז שנשא ונתן בדברי מרן הב"י הללו תמה עליו בסוף הסימן על מה שחלק את השוין (שכתב שהרמב"ם חולק על מה שכתב הטור בדין אוהב ושונא שאם דנו אין דיניהם דין והרמב"ם שלא כתב לשון פיסול סובר שבדיעבד דיניהם דין) שנעלם ממנו דברי הרמב"ם בסוף פרק ט"ז מהלכות עדות כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון האוהב והשונא וכו' ולשון אינו כשר פירושו שהוא פסול הרי שדעת הרמב"ם באוהב ושונא דפסול עי"ש. (ולי הדל אין במשמעות אינו כשר הכרח שרוצה לומר פסול דשפיר נוכל לפרש דאינו כשר לכתחלה קאמר אלא שהרב הכריח כן מדכייל הרמב"ם אוהב ושונא בהדי גר ומשוחרר עי"ש ולא היה צריך לכל זה אם היה רואה דברי הרמב"ם בסוף פרק י"ג מהלכות עדות שכתב מפורש דאוהב ושונא פסולים לדיינות ועי"ש בסימן רל"ח בתשובת הרב מוהר"ם גאליקו בזה ודאתאן עלה) מוכח שגם הם מודים לדברי מרן דלשון פסול הוא אפילו דיעבד ותמיהני שלא זכרו שרים דברי הרשב"א בח"ב סי' ס"ד והביא דבריו הרב קהלת יעקב במענה לשון בח"ב סי' אמ"ת עלה דאמרינן בפרק ב' דזבחים מה ליושב שכן פסול לעדות שיש מן הראשונים שסוברים דאף בדיעבד אין עדותן עדות דלשון פסול אף בדיעבד משמע והרמב"ן חולק ובדיעבד עדותן עדות ודאמרינן בזבחים פסול סתם לכתחלה קאמר עכ"ל והרב הביא עוד שכתב המרדכי בפרק לולב הגזול גבי נקטם ראש ההדס פסול דלכתחלה קאמר עי"ש הרי דפלוגתא דקמאי היא אם משמעות פסול הוא לכתחלה או אף בדיעבד ואיך פשיטא להו לרבנן קדישי הנז"ל דלשון פסול הוא אפילו בדיעבד ולומר דדוקא בלשון הש"ס הוא דפליגי אבל בדברי הפוסקים כ"ע מודו דמשמעותו אפילו בדיעבד הא ודאי דוחק גדול דמנא לן לחלק כן ומסתמא גם בדברי הפוסקים יתפרש הלשון כמו בדברי הש"ס ויש להרגיש על הרב קהלת יעקב שהביא מתשובת הרשב"א הנ"ל ולא זכר מדברי התוס' בזבחים דף ט"ז ע"א ד"ה מה ליושב שכתבו צריך ליזהר שלא לדון עפ"י עדות דמיושב ושמא דיעבד אין לחוש דאמרינן בירושלמי וכו' עי"ש ולפי דרכנו למדנו שגם התוס' לא ברירא להו דלשון פסול הוא דיעבד היפך הרבנים הנ"ל והיותר תימה שמרן הב"י עצמו בח"מ סי' י"ז הביא מחלוקת זו בעדות דמיושב ומתבאר מדבריו דהרשב"א והרא"ש והר"ן והמרדכי סוברים דבדיעבד עדותו עדות ושלזה הסכימו גדולי הגאונים וכתב שכן נראה מדברי הרמב"ם וגם כתב שכן כתב הרשב"א בתשובה ונראים הדברים שהיא התשובה שהביא הרב קהלת יעקב (שו"ת הרשב"א ח"ב אין מצוי אצלי) וכן פסקו הריב"ה ומרן עי"ש וצריך לומר דהרבנים הנ"ל סברי מרבן דלשון פסול ודאי משמעותו מסתמא אפי' דיעבד וההיא דעדות מיושב לולא ההכרחיות שהכריחו הראשונים מדת"ח מעיד מיושב וכו' וכו' היינו מפרשים דפסול אפי' בדיעבד והיכא דמוכח שאני אבל בעלמא ודאי סתם פסול הוא אפילו דיעבד וכמו שכתב הראב"ד בהשגות בריש פרק ח' מהלכות לולב וכ"מ שאמרו פסול אפי' דיעבד עכ"ל ולא