שדי חמד קונטרס כללי הפוסקים רנג

רבנים לומר שדעת רש"י היא שכל מקום שאמרו בש"ס מותר אינו אלא דיעבד דהא קמן מתבאר מדברי רש"י הללו דמפרש לשון מותר לכתחלה נמי ועיין שם בצל"ח מה שצדד בדברי רש"י ועל כל פנים בדברי הרא"ש ורבינו יונה בדין זה מפורש דלשון מותר הוא לכתחלה וגירסת בעל הלכות גדולות היא כגירסת הספרים מדוייקים שכתב רבינו יונה אבל אם יכול לעמוד על עצמו תפלתו תפלה והביא הרב שונה הלכות בדף י"ד שיטת הרי"ף דמותר לכתחלה וכתב שכן דעת רש"י ושגורס בש"ס אם יכול לעמוד מותר שאם היה גורס אבל אם יכול לעמוד תפלתו תפלה לא היה מפרש בדרב זביד דמותר לכתחלה

אמנם דעת הרשב"א אינה כן אלא אף דגריס בש"ס כגירסתנו אם יכול לעמוד מותר מפרש שהכונה היא לומר שאם התפלל תפלתו תפלה כמו שכתב בשמו מרן הבית יוסף בא"ח ריש סי' צ"ב ודבריו הם בתשובה בח"א סי' קל"א ומתבאר דלדעתו יתכן לפרש לשון מותר דאינו אלא בדיעבד וכדאשכחן נמי בדינא דנותן טעם לפגם ובדין זה וזה גורם דאף דאמור רבנן לשון מותר אינו אלא דיעבד וכדכתב הרב אהל יעקב הנז"ל בראש אות זו ובכל זאת אין לנו ללמוד מדבריו דלשון מותר הוא רק בדיעבד אלא בכגון דא דמצינן למימר דאיידי דבאינו יכול לעמוד תני לישנא דדיעבד דתפלתו תועבה אמר בדיכול לעמוד מותר אבל כשאין מקום לומר כן יתכן שמודה שמשמעות לשון מותר הוא לכתחלה

ולפי מה שכתבתי למעלה (בד"ה והנה דברי הרב פרי) דמאי דמשמע ליה להרב פרי חדש דלשון מותר הוא דיעבד היינו דוקא היכא דאיכא למימר דשנו חכמים בלשון מותר באיידי דאמרו אמידי אחרינא אסור דמשמעותו הוא דיעבד נראה דלפי זה אין לנו הכרח שהרמב"ם סובר שלשון מותר האמור בש"ס בכל מקום הוא בדיעבד דוקא כדמשמע ליה להרב מעשה אברהם בחלק יו"ד סי' ט"ו והוא ששם הביא מה שכתב הרמב"ם בהל' שחיטה פרק י"ד דין י"ג מותר לכסות בעפר עיר הנדחת ופירש דבריו הרב לחם משנה דעפר עיר הנדחת היינו עפר קרקעה דלא נאסר משום שנאמר תקבוץ ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר קציצה קביצה שריפה ותמה עליו הרב בעי חיי בחלק יו"ד סי' כ"ח מי דחקו לפרש כן דזו סברת זעירי אבל רבא מוקי לה באפר אפרה ממש משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ומריהטא דסוגיא מוכח דנקטינן כרבא וכן פסק רבינו ירוחם וכו' ואי מדקאמר הרמב"ם מותר לכסות בעפר עיר הנדחת ולא אמר באפר עיר הנדחת משמע ליה דהיינו עפר ממש הנה בזה יתיישבו דברי הרב לחם משנה אבל יקשה לנו על הרמב"ם עצמו למה לא כתב היתר באפר עצמו וכרבא שסובר כן אלא ודאי שאין מזה הכרח לפי שדרך הרמב"ם לתפוס לשון הגמרא ומה שנפרש בלשון הגמרא נפרש בדבריו ויש לדחות דבגמרא נקט מכסין בעפר אבל הרמב"ם אם מפרש אפרה ממש כרבא הוה ליה לפרש וכו' אלו דברי הרב כנה"ג בבעי חיי הנ"ל

ומר בריה דרב לחם משנה (הרב מוהר"ם די בוטון הובאו דבריו במעשה אברהם שם דף ס"א ע"ג ד"ה עו"ר להרב) ביאר טעמו של מר אביו שהוצרך לפרש דהרמב"ם כונתו היא על עפר קרקעה משום שסובר בעלמא בדין מצות לאו ליהנות ניתנו דאינו מותר אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור כדמוכח מדברי הרמב"ם בראשון מהלכות שופר שכתב בשופר של עולה ושלמים לא יתקע ואם תקע יצא הרי דלכתחלה לא שרינן מטעמא דלאו ליהנות ניתנו ואם כן הוא הדין באפר שריפת עיר הנדחת דשרי משום מצות לאו ליהנות ניתנו לא שרי אלא בדיעבד אבל לשון הרמב"ם הוא מותר לכסות וכו' דהיינו לכתחלה ולכן הוכרח לפרש דכונתו בעפר קרקעה וכתב על זה הרב מעשה אברהם שדבר זה אם לשון מותר הוא לכתחלה או אינו אלא דיעבד שנוי במחלוקת רש"י ותוספות בריש כתובות שהביא בכללי הכנה"ג אות י"ב והרמב"ם קאי בשיטת רש"י דלשון מותר אינו אלא דיעבד כדמוכח ממה שכתב בשביעי מהלכות עכומ"ז דין י"ט סכין של עכומ"ז ששחט בה הרי זה מותר מפני שמקלקל ומקור דין זה הוא מדאמר רב נחמן בפרק קמא דחולין דף ח' סכין של עכומ"ז מותר לשחוט בו מקלקל הוא וכתב מרן כ"מ דאף דרב נחמן נקט לשון מותר דמשמע לכתחלה מפרש רבינו שמותר לאו לכתחלה אלא דיעבד ואסור לחתוך בה בשר ואם חתך אסור בהנאה הרי שהרמב"ם מפרש לשון מותר שהוא דוקא דיעבד שלא כדברי הרב מוהר"ם די בוטון שכתב לדעת הרמב"ם דלשון מותר לכתחלה הוא

וכן תמה על הרב שרשי הים שהקשה על הרמב"ם מאי שנא דבשופר של עולה כתב דאינו מותר לתקוע בו לכתחלה מטעם מצות לאו ליהנות נתנו אלא שאם תקע יצא ואילו במודר הנאה משופר כתב דמותר לתקוע בו ומה נפשך אי סבירא ליה דטעמא דלאו ליהנות ניתנו מהני להתיר לכתחלה בשל עולה נמי לישתרי ואי לא מהני אלא לדיעבד במודד נמי לא לישתרי לכתחלה וניחא ליה (להרב שרשי הים) דהרמב"ם דייק לישנא דרבא דבשופר של עולה קאמר יצא דמשמע דיעבד דוקא ובמודר הנאה קאמר מותר לתקוע בו דמשמע לכתחלה לכן הוצרך לחלק ביניהם דעולה שאני דאסורה אכולי עלמא וכו' ותמה עליו איך כתב בפשיטות בדעת הרמב"ם דמותר לכתחלה הוא והלא מדברי הרמב"ם בהלכות עכומ"ז הנ"ל מתבאר שסובר דלשון מותר הוא דוקא בדיעבד וכדכתב מרן כ"מ הנך רואה שמחליט בדעת הרמב"ם דקאי בשיטת רש"י דכל לשון מותר אינו אלא בדיעבד ועל פי הנחה זו תמה על הרבנים מוהר"ם די בוטון ושרשי הים הנ"ל וכל חיליה הוא מדברי הרמב"ם שבהל' עכומ"ז

אמנם בהורמנותיה דמר לדידי חזי לי דאין שום הכרח לזה מדברי הרמב"ם הנ"ל דיש לומר דדוקא בההיא דסכין של עכומ"ז דמצינן לפרושי דאיידי דאמר אסור לחתוך בה בשר דהיינו דאסור אף דיעבד נקט לשון מותר בלשחוט בה אף דלא שרי אלא דיעבד אבל בעלמא לשון מותר לחודיה משמעותו הוא אף לכתחלה ומה שכתב מרן כ"מ דמפרש רבינו דמותר הוא דיעבד אין כוונתו לומר שכן מפרש בכל מקום אלא דוקא מותר האמור בדין זה הוא שמפרשו בדיעבד משום דאיכא סיומא דאסור לחתוך בה בשר היינו שאם חתך אסור בדיעבד אבל בעלמא יתכן לפרש דמותר הוא לכתחלה וההיא דהלכות שופר דמיירי בה הרב שרשי הים שפיר קאמר דלכתחלה הוא דמלבד שכן הוא משמעות לשון מותר אף גם מדאמר גבי שופר של עולה דלכתחלה לא יתקע ואילו במודר הנאה אמר מותר לתקוע בו מוכח ודאי דלכתחלה קאמר ולכל הדברות חידוש הוא בעיני שלא הזכיר הרב מעשה אברהם מדברי כל הרבנים שהבאתי למעלה המדברים בענין זה ולא ניחא להו במאי דכתב הרב כנה"ג לדעת רש"י דלשון מותר אינו אלא דיעבד וכו'

ומצאתי שהרב שונה הלכות בח"ב דף מ' ע"ב הביא מה שכתב מרן כ"מ בהלכות עכומ"ז הנ"ל שהרמב"ם מפרש דברי ר' נחמן דמותר הוא רק בדיעבד ותמה על זה דאיך יתכן לומר שהרמב"ם חולק על כל הפוסקים שסוברים דמותר לכתחלה משמע ועוד דכאשר ירדוף הקורא בדברי הרמב"ם יראה בכמה מקומות שסובר דלשון מותר שבהש"ס הוא לכתחלה וכתב בשם הרב דמשק אליעזר דף כ"ג בטעם הרמב"ם שמפני שאמר רבא פעמים שהשוחט אסור דמשמע דיעבד (דאי סבירא ליה לכתחלה נמי הכי הוה ליה למימר פעמים שאסור לשחוט) פסק כמשמעות דברי רבא ותמה עליו מה יושיענו זה שדברי רבא מורים דיעבד למה שפסק הרמב"ם כדברי רב נחמן ממש ודייקי לכתחלה והוא נקט בדיעבד אלו דברי הרב שונה הלכות ואין אצלי ספר דמשק אליעזר אבל לפי מה שכתב בשמו לא ידעתי מאי קשיא ליה דלפי הנראה שפיר קאמר וכונתו דכיון שדברי רבא מורים אדיעבד בהכרח לומר דקים ליה לרבא דמאי דאמר רב נחמן מותר אינו אלא דיעבד ופסק כן והרב שונה הלכות כתב ליישב דאף דבעלמא לשון מותר שבש"ס הוא לכתחלה מ"מ היכא דמוכחא הסוגיא דהוא דיעבד שאני בההיא דאמרינן כל פטורי שבת פטור אבל אסור בר מתלת דפטור ומותר והכי נמי לשון מותר איכא דוכתי דהוא דיעבד דוקא והכא נמי מדקיהיב רב נחמן