שדי חמד קונטרס כללי הפוסקים רמח

מרן מוהריט"א דהיכן מצא דוגמתו שלשון איסור שייך לומר אלכתחלה ושאשתמיט מניה דברי התוס' דע"ז הנ"ל מדלא הקשה עליו מדבריהם ויפה השיב על זה הרב המחבר בדף קי"ב דאדרבא מדברי התוס' מוכח דדוקא בההיא מתני' הוא דמשמע דאסור אף דיעבד מטעם שכתב הרא"ש בקידושין דף נ"ו דדומייא דיין נסך דאסור לאחרים (ולא ראה דברי התוס' דחולין דף ד' ד"ה מותר הנ"ל) והביא דברי רש"י במתני' דבבא מציעא דף ס"ה ע"ב הבא מעות וטול את שלך אסור שכתב אסור לעשות כן דמשמע דהיינו לכתחלה וכיון שיש מקומות בש"ס אסור ומפרשים הראשונים דהוא ממדת חסידות כ"ש שנוכל לפרש דאסור היינו לכתחלה ע"כ תוד"ק. ומכולם נעלמו דברי מרן הב"י שהבאתי למעלה דפשט לשונו מורה דמשמעות לשון אסור הוא לכתחלה בין במשנה וגמרא ובין בדברי הפוסקים אלא שצריכים אנחנו לדחוק ולחלק כנז"ל כדי ליישב דב"ק

שוב ראיתי להרב גבעות עולם סי' י"ג שכתב בכונת מרן הב"י ח"מ הנ"ל דלשון פסול משמע הכי והכי ומדלא כ' הרמב"ם לשון פסול אלא אסור משמע למרן שהוא דוקא לכתחלה עי"ש ולפי דבריו יש לומר דדוקא היכא דהוה שייך למימר לשון פסול וכותב הפוסק אסור הוא דאמרינן דהוא לכתחלה אבל בדבר דלא שייך לומר לשון פסול אין לנו הכרח דלשון אסור הוא לכתחלה ואפשר דהוא דיעבד כמו שהוא על הרוב לשון זה לדעת מרן החבי"ב בכנה"ג יו"ד הנ"ל ועיין להרב פרי חדש יו"ד סי' ח"ק סק"ב דמשמע ליה דלשון אסור האמור בש"ס (ירושלמי) הוא אפי' בדיעבד והשגתי עתה ספר יקר אזן אהרן וראיתי שם באות מ"ט שלא ראה כל מה שנבוכו רבנן קדישי בענין זה כי אם מ"ש התוס' בע"ז דף ס"ב דמשמעות אסור הוא לכתחלה וזימנין מתפרש דאפי' בדיעבד וכתב שמדבריהם בחולין דף ד' ע"ב ד"ה מותר אין נראה כן ולא גילה לנו היכי משמע ליה מדבריהם שם שלא כמה שכתבו בע"ז ודבריהם נראים שפה אחת ודברים אחדים

וממה שכתב הרב פרי חדש ביו"ד סי' צ"ו סק"ד דלשון מותר בכל מקום הוא לכתחלה היה נראה לומר דלשון אסור הוא לכתחלה כי היכי דלשון מותר הוא לכתחלה אלא שאין זה כדאי לומר היפך מה שמפורש בדבריו שבסי' ח"ק שלשון אסור הוא אף בדיעבד והר"ן בהלכות בפרק קמא דחולין בסוגיא שבדף ח' ע"א כתב (בד"ה גרסינן תו בגמרא) וז"ל ודאמרינן אסור לחתוך בה בשר מתקן הוא הוא הדין דאפילו חתך בה אסור וכו' אלא משום דאמרינן ברישא מותר לשחוט דעדיפא ליה לאשמועינן כחא דהיתרא בלכתחלה נקיט סיפא נמי לישנא דלכתחלה עכ"ל הנה מפורש יוצא מדב"ק דבעלמא (כשאין הכרח בדבר) לשון אסור הוא לכתחלה ועתה נראה לי לפום ריהטא שיש לדחות דשמא דוקא כשלשון אסור קאי על הפעולה (אסור לחתוך וכיוצא) הוא דמשמעותו לכתחלה אבל בלשון אסור הנאמר על הנפעל משמעותו הוא אף דיעבד ולפי הנראה הוא חילוק נכון וצריך להתיישב בכל מה שרשמתי למעלה לראות היעמדו דברי ואין הפנאי כעת

יב) אסור אם יתכן לפרש דהוא ממדת חסידות בעלמא ולא מדינא עיין למרן חיד"א בספר יעיר אזן אות ק"ג על דברי התוס' תענית י"א שכתבו דמה שאמרו שם דאסור לשמש בשנת רעבון הוא משום חסידות שהביא שהרבנים צדה לדרך ואליאו רבה לא הונח להם לפרש מאמר הגמרא אסור שהוא חסידות ונדחקו בדברי התוס' ומני"ר כתב דנעלם מהם דברי הר"ן סוף פ"ק דע"ו ורב הנמק"י בפרק ארבע מיתות (גבי אסור לעשות שותפות עם העכומ"ז) שכתבו שהוא ממדת חסידות והביא גם דברי הריטב"א בפרק א' דמגילה בשם רבו דעבוד פרישה דוכתי טובא בש"ס כי האי גוונא עי"ש. ורמזו הרב מקנה אברהם במהדורא ב' דף כ' ע"ג (ד"ה ולענין) והרב פרי העץ דף קי"ב ע"ג ועיין בכורות דף ב' ע"ב בתוס' ד"ה שמא וכו' שציין הרב קהלת יעקב במענה לשון ח"ב אות נ"א (אחר שהביא דברי הר"ן דסופ"ק דע"ז הנ"ל) ואין משם הכרח דאפשר דר"ת מפרש דההיא דתיתי לי וכו' חולק אדשמואל דאמר אסור ואין כונתו לפרש דמה שאמרו אסור הוא מדת חסידות. ועיין בברכי יוסף א"ח סי' ב' אות ב' דשקיל וטרי בלשון תיתי לי האמור בש"ס דהוא מדת חסידות ושכן כתב הר"ן בסוף פרק קמא דע"ז והרב הנמק"י סופ"ר ד' מיתות ושוב כתב וגדולה מזו ראיתי להרב א"ר שכתב דמלשון אסור אין ראיה וכו' דהא גבי נשוי פירש מרן הב"י דהוא מדת חסידות וכן כתבו התוס' תענית י"א עי"ש שעמד בסתירת דברי הא"ר ואני הדל לא זכיתי להבין מאי גדולה מזו דקאמר ומייתי דברי הא"ר כיהודה ועוד לקרא דהלא הר"ן ורב הנמק"י שציין מתחלה תרווייהו רבנן קדישי אינהו דאמור דמה שאמרו בש"ס אסור לעשות שותפות עם עכומ"ז הוא מדת חסידות ודוחק לומר דמה שכתב גדולה מזו היינו במאי דחדית לן הרב א"ר בשם מרן הב"י דאף בלשון הפוסקים יתכן לפרש שכותבים אסור והוא ממדת חסידות

ואני ההדיוט מצאתי לרבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דמפרש לשון אסור דאמר רב בבבא מציעא ק"ז ע"א ובריש בבא בתרא אסור לעמוד בשדה חברו בשעה שעומדת בקמותיה דהוא משום חסידות עיין להרב המגיד בפרק ג' מהלכות שכנים דין ט"ז ולהרב מגדל עז שם שהביא מה שהשיב לחכמי לוניל והיא ל"ו נדפסה בס' פאר הדור סי' מ' וגם הרמב"ם גופיה זימנין כותב לשון אסור ור"ל מדת חסידות עיין להרב הדרישה בח"מ סי' ז' אות י"א ובפרישה שם. וגם בדברי מרן בש"ע מצינו דאמר רב אסור ור"ל מצד חומרא בעלמא ולא מן הדין עיין למרן חיד"א בברכ"י א"ח סימן שט"ז אות ה' וכיוצא לזה עיין להרב שלחן גבוה רס"י תע"א במחודש א' דמ"ש מרן אסור לאו דוקא אלא עצה טובה עי"ש (איברא דדברי הרב של"ג לקוע"ד קשים כמו שיראה הרואה ואכמל"ב)

ולפי כל הרשום מבואר נגלה דמה שכ' הרב פתח הדביר בח"ב דף ח"ק ע"א לדחות דברי הרב משחא דרבותא עפ"י מאי דמשמע ליה דמה שכתב מרן בסי' רל"א אסור לישן ביום מדינא קאמר ולא משום חסידות עי"ש וכ"כ באור לי סי' ע"ח ולפי האמור אינו מוכרח כיון דמצינו גם בדברי הפוסקים הרמב"ם והריב"ה ומרן ש"ע דמשתמשים בלשון אסור בדבר שאינו מן הדין כמו שכ' מרן הב"י א"ח סי' ג' על הריב"ה וכן כתב בתשו' אבקת רוכל סי' ח' דף ג' סוף ע"ד והביא דבריו מרן חיד"א בשיורי ברכה יו"ד סי' קי"ג אות ה' ומה שכ' הרמב"ם בפ"ט מהלכות מלוה דין ז' ואדם גדול חשוב אסור וכו'. אפשר דאסור לאו דוקא אלא מדת חסידות עי"ש (עיין לעיל אות א') הרי דלא נפלאת היא ולא רחוקה לפרש כן בדברי הפוסקים

ומזה יש לדקדק קצת על מרן הב"י א"ח סי' תמ"ז (סוד"ה ומ"ש רבינו בשם העיטור) וז"ל אלא שמתוך לשון רבינו שכתב סתם אסור לאכול וכו' משמע דמדינא אסר להו הרא"ש ע"כ ולפי האמור יתכן לומר דאסור לאו מדינא הוא אלא משום חומרא וכדדייק שפיר מרן ז"ל בדברי הרא"ש. ואי לאו דמסתפינא לומר מדעתי כלל זה גם בדברי רבנן בתראי דבתראי אחר הש"ע הוה אמינא דמה שכ' הרב ארחות צדיקים הביא דבריו הרב יפה ללב בסי' ג' אות כ"ב דכשיכנס אל בית הכסא יהרהר בצרכי הוצאות ביתו ובשבת דאסור להרהר גם בזה כמ"ש בסה"ח יהרהר בבניינים וכו' עי"ש אסור ממד"ח הוא דקאמר וסופו מוכיח שרמז למ"ש בספר החסידים ומתיישבת תמיהת הרב יפ"ל נר"ו מדקי"ל דהרהור מותר ובסה"ק הוא מדת חסידות ואיך כתב דאסור וכו' עי"ש אלא דלא ראיתי מי שכתב כן ע"ד האחרונים ומ"מ אינו רחוק כל כך בפרט דדבריו מוכחים קצת כנ"ל ועיין להרב חיי אדם כלל ה' אות י"א בנשמת אדם אות י"א שהביא בשם סמ"ג עשין כ"ז שכתב אסור לאכול עד שיתן לבהמתו ובעשין פ"ז משמע דאינו אלא מדת חסידות וכן בפתח הדביר ח"ג סי' ער"א אות ז' ובהשמטות דף ש"י ע"ג כתב דהסמ"ג ס"ל כהרמב"ם דאינו אלא מדת חסידות ועיין לידידי הגאון מוהרי"א נר"ו בספר עמודי אש הנד"מ בדף ז' ע"ב שהביא קצת מדוכתי הנ"ל וכתב וגדולה מזו ראיתי דדעת המגיני שלמה בפסחים דף ב' ד"ה אור דאפילו על מנהג שייך לומר לשון איסור וכ"כ מוהרש"א פסחים דף נ"ה ע"א בשם התוס' ונ"ל שכ"ד תוס' מגילה כ"ב שאין דלא תקשי קושית הפר"ח סי' תי"ז סק"א והפר"ח רמז לזה בתי' הב' ע"כ ועיין בשדי חמד ח"א בחלק הכללים מערכת האל"ף אות שפ"ב מה שכתבתי בזה: