שדי חמד קונטרס כללי הפוסקים רמו

כבן חברו ואינו חייב בשכר ועין רואה דהרבנים מבי"ט בקרית ספר ובתשו' ח"א סי' קס"ה ומוהר"י בי רב ופרישה, יו"ד סי' רמ"ה ולבוש שם ס"ד ולחם משנה בהלכות ת"ת הנ"ל נקטי בפשיטות דחייב לשכור מלמד לבן בנו כמו שכתב בשמם הרב אהל יעקב במערכת הכ"ף אות נ"ו דף ס"ו ע"א וע"ב והגם דמרן כ"מ שם כתב זה בלשון אפשר עיין להרב משנה למלך בפ"ה מהלכות מלוה הי"ב (ד"ה כתב) דהבין מדברי מרן דחייב ללמדו בשכר (ועיין לעיל אות א' בלשון אפשר שכותבים הפוסקים) אלמא מוכח דלא ניחא לרבנן קדישי הנ"ל לפרש לשון הרמב"ם בדרך נעשה ועיין להרבנים ברכ"י ושם יוסף שרשמתי באות א' הנ"ל. ושו"ת הרדב"ז שציין הרב אה"י שם שכתב בח"ב בלשונות הרמב"ם סי' קי"ד דאין חייב להשכיר מלמד לבן בנו אין מצוי אצלי לראות טעמו ונימוקו ויתכן משום דמפרש דברי הרמב"ם בנעשה ותצא דינא דלבן בנו אינו חייב בשכר

ונלע"ד ליישב לדעת רבנן קדישי הנ"ל דהגם דבעלמא הפשוט הוא לומר נעשה מרישא לסיפא מ"מ כיון דנמצא ג"כ נעשה דיוקא דסיפא כרישא עצמה וכמו שכתבתי בקונטרס הכללים במערכת הנו"ן אות ג' עי"ש ובמאי דקמן מוכח מהש"ס דחיובא דללמד לבן בנו הוא בשכר וכמו שכתבו הרב לחם משנה ודעמיה לכן ניחא להו לפרש כן בדברי הרמב"ם דדיוקא דסיפא היא כרישא עצמה וחייב ללמדו בשכר ועוד כתבתי שם דהיכא דאי נימא במשנה נעשה יוצא הדין היפך מה שאמרו בברייתא לא אמרינן נעשה עי"ש וק"ל

ועוד י"ל דאולי משמע להו דבמה שכתב הרמב"ם ברישא דחייב א וכו' לבנו נכלל גם בן בנו לפי מה שהקדים דבני בנים הרי הם כבנים ולפי שהיה סלקא דעתין שגם בבן חברו יהיה הדין כן כיון דגם תלמיד נקרא בן אהכי הוצרך להוציא מן הכלל בן חברו אבל בן בנו לא אימעיט הרי הוא בכלל בנו דתני ברישא כיון דלא מעטיה בהדייא כנ"ל ליישב בדוחק

ממוצא דבר אתה תשמע דמה שכתב הרב מקנה אברהם באות ס"ה בקרא דוהודעתם לבניך ולב"ב דאיצטריך לכתוב ב"ב אע"ג דב"ב הרי הם כבנים כדי לחלק בין בשכר לבחנם עי"ש לפי האמור נפל ברברבי ולדעת כל הרבנים הנז"ל אין בזה שום חילוק בין בנו לבן בנו והנה אמת דנראה דמיסתמיך ואזיל בסברת הרדב"ז סי' קי"ד הנז"ל שציין שם ולא ראה דכל הרבנים הנז"ל סברי בהיפך אלא דבכל זאת כיון דמרן כסף משנה דמר קעסיק ביה כתב דאפשר דגם לב"ב בשכר אף אי נימא דמשמע ליה דהוא ספק לא היה לו להחליט בהיפך ואולי סובר דמרן כ"מ מספקא ליה ונקטינן בכל כי האי גוונא כהרדב"ז דפשיטא ליה עיין לקמן אות י"ט

ויותר נכון לומר דהרב כתב שם דאיצטריך קרא דלב"ב לקדימה או לחלק בין בשכר לבחנם עי"ש וכונתו לכל מר כדאית ליה דלמ"ד דב"ב בשכר איצטריך לקדימה ולמ"ד בחנם איצטריך להא נמי וק"ל ועיין למרן החבי"ף בספר כל החיים הנד"מ בדף יו"ד ע"ד אות ח' ובדף כ"ד ע"ג מה שציין בכללין ספרי דבי רב דלא שכיחי גבאי

ועתה נדפס מחדש ס' ימי שלמה על הרמב"ם להרב כמוהר"ש קמחי נר"ו ועי"ש בהלכות ת"ת מאי דשקלו וטרו בענין זה הוא וידי"ן הרב המגיה נר"ו ע"ד הרב מקנ"א הנ"ל ולענ"ד אין לתמוה עליו אלא דהיה לו להזכיר סברת הרלח"מ ודעמיה דגם לב"ב חייב בשכר ולא לכתוב כמילתא פסיקתא די"ל בזה בין בנו לב"ב ותו ל"מ. ושם הביא ידי"ן רב המגיה נר"ו דהרב מעשה רוקם בחי' לקדושין הוכיח מסוף דברי הרמב"ם דחייב ללמד את בן בנו בשכר מדכתב דאינו חייב ללמד בן חברו בשכר ואי בבן בנו אינו חייב בשכר לישמעינן רבותא בבן בנו והוא נר"ו כתב לדחות דאי הוה נקט בסיפא בן בנו הוה אמינא דדוקא בב"ב הוא דבחנם מיהא חייב אבל בבן חברו אפילו בחנם אינו חייב וכו' אלו תוד"ק ולפום ריהטא לדידי חזי לי במחילת כתה"ר דהא לאו שינויא דלא הוה שום ס"ד לומר כן דעדיין לחלוחית הדיו קיימת שכתב הרמב"ם בדין ב' ולא בנו ובן בנו בלבד וכו' אלא אפילו בן חבירו עי"ש

ובעיקר כללין עיין להגאון יד מלאכי במערכת האל"ף אות מ"א שנראה לכאורה שסובר דבדברי הפוסקים היכא דאיכא למידק דיוקא אדיוקא לא אמרינן נעשה דיוקא דרישא כסיפא והוא ששם (בד"ה אי נמי) כתב דגם בדברי אמורא אמרינן תנא ושייר היכא דשייר תרתי וכתב על זה וז"ל ואל תשיבני ממה שכ' הרדב"ז סי' רפ"ה דלא אמרינן תנא ושייר אלא במשנה וברייתא אבל פוסק לא משייר מידי ומדלא הזכיר אלא משנה וברייתא משמע דאמורא הוא כפוסק דליתא דאדרבה דוק מסיפא מדלא סיים אבל האמורא והפוסק לא משיירו מידי משמע דאמורא הוא כמשנה וברייתא ולפי האמת כן הוא שהרי אין כונת הרדב"ז אלא לאפוקי הפוסק דביה מיירי וכו' ע"כ לעניננו ואי הוה סבר דאמרינן נעשה בדברי הפוסקים הרי אם כן דיוקא דרישא הויא כסיפא ואמורא הוא כפוסק שהרי גם בדאיכא לשון אבל שייך לומר נעשה כמו שנראה מסקנת הרב עצמו במערכת הנו"ן אות תפ"ח אלא משמע דלא ניחא ליה למימר הכי בלשונות הפוסקים אמנם אפשר לומר על פי מה שהביא שם באות תצ"א בשם הרב קול הרמ"ז דאע"ג דהמורגל הוא דאמרינן נעשה דיוקא דרישא כסיפא מ"מ איכא נמי דוכתא דאמרינן נעשה דיוקא דסיפא כרישא עי"ש וכתב עליו הנפק שמימיו מן המקדש וכו' ולכן כיון דדברי הרדב"ז מוכיחים דרק לאפוקי פוסק הוא דאתא לא דייקינן רישא כסיפא אלא דיוקא דסיפא הויא כרישא וכבר כתב שם באות תפ"ח שהרב כנסת הגדולה פירש דברי הריב"ה בנעשה אף שהסיפא כתובה בלשון אבל עי"ש:

ולפי מה שהעיד הרב יד מלאכי דהרב כנה"ג פירש דברי הטור בנעשה (ביד מלאכי כתב כן בשם כנה"ג ח"מ סימן מ"ח הגהט"ו אות ו' ועיינתי שם ולא מצאתי ולא אדע איזה ט"ס יש) יש לתמוה על מה שראיתי להרב בחלק ח"מ סי' קמ"א הגהות ב"י אות ג' שהקשה בדברי תשובת הרשב"א דיוקא אדיוקא ורצה לפרש כונתו ולא הונח לו לפי שכתב שכן דעת העיטור ואם כפי פירושו לא תהיה דעת הרב העיטור כדעתו והוצרך לידחק בכונת דברי הרשב"א כיעי"ש ומה כל החרדה והלא נוכל לפרש דברי הרשב"א בנעשה דיוקא דרישא כסיפא ויהיו דבריו כסברת הרב העיטור כאשר יראה הרואה בגוף דב"ק והרב רב דגן בנימוקיו ליו"ד סי' עש"ה (בדין אחד מהאבלים שלא היה במקום המת ובא אחר כך אם מונה עמהם) דף קע"ה ע"א הקשה בדברי הרא"ש דיוקא אדיוקא ולא אסיק אדעתיה לפרש דבריו בנעשה דיוקא דרישא כסיפא משמע שסובר שאין לפרש דברי הפוסקים בדרך זו אמנם הרב באר המים בסי' נ"א הביא דברי הרב השואל דמפרש דברי רבינו ירוחם בדרך נעשה ולפי זה יש להחמיר בנדונו והרב המחבר לא פקפק עליו בזה רק שכתב טעם להתיר בענין השאלה עי"ש מוכח קצת דגם הרב המחבר מסכים לדברי השואל לפרש דברי הרי"ו בדרך נעשה כמו שהביא בשאלה שכן כתב הרב חיד"א בברכ"י ח"מ הנ"ל ומקרוב השגתי ס' יהודה יעלה (לרב גדול משאלוניקי) וראיתי בחלק א"ח סי' ל"א (בד"ה אלא דאיכא) שנשתמש בכלל זה בפוסקים והרב המגיה יצ"ו אחר שכתב שהרב פתח הדביר בח"ג סובר דאמרינן נעשה בפוסקים וציין דבריו שבסי' רמ"ד וסי' שכ"ו הנ"ל בראש אות זו כתב שכן כתב בספר טהרת המים מערכת הפ"ה ס"ק רפ"ה ולא נשמע בינינו ספר זה

יא) אסור אי משמעות לשון זה הוא דוקא לאסור לכתחלה ראיתי לרבנן קדישי נבוכים בארש וארשום פה אשר ראו עיני בענין זה בס"ד הנה הרב ש"ך יו"ד סי' ס"ט סק"מ פירש מה שכתב הרמ"א אסור דרוצה לומר לכתחלה ומרן החבי"ב בכנה"ג) שם הגב"י אות י"ש כתב על דבריו דאינו נכון ופירש דברי הרמ"א דאסור בדיעבד עי"ש והוה משמע לי דס"ל דזה כלל גדול שכל מקום שנאמר לשון אסור הוא אפילו בדיעבד והרב יד מלאכי בכללי שאר פוסקים אות ו' כתב וז"ל ועיין ט"ז יו"ד סי' קל"ב סק"ז דאסור