שדי חמד קונטרס כללי הפוסקים ריח

סם המות או שהכישה נחש מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות שהקשה דכיון דעל כל פנים אסורה משום סכנה למאי נפקא מינה תני דמותרת משום טריפה ודוחק לומר דאיצטריך משום מלקות שהרי הפוסקים ביו"ד סי' ס' סעיף ב' הביאו דין זה ומאי נפקא מינה לדידן ולכן המציא דנפקא מינה לקולא ולחומרא עי"ש וכתב על דבריו ידידי הגאון מליאדי יצ"ו בספר כרם חמד בח"א בנימוקיו לחולין שם וז"ל ושגה בזה דנפקותא גדולה איכא גם האידנא עיין שפתי כהן סי' ט"ז ס"ק י"ז ודוק עכ"ל. ולפי מה שכתבתי מתיישבים שפיר דברי הרב תפארת ישראל דיש לחלק בין אמרם לוקה להיכא שאומרים אינו לוקה או מותרת בדבר שעל כל פנים אסור משום סכנה כאמור ונראה שזו היא גם דעת הרב חגורת שמואל שהקשה על מה שכתב מרן ביו"ד סי' פ' סעיף ה' כל שיש ספק אם הוא חיה או בהמה חלבו אסור ואין לוקין עליו דמאי נפקא מינה לדידן והביא דבריו בכרם חמד חלק ב' בדף ח' סוף ע"ב וכתב על דבריו עיין בשפתי כהן סי' ט"ז ס"ק י"ז ודוק עכ"ל כונתו ניכרת שרצונו לומר דנפקא מינה למלקות על דרך שכ' בשפתי כהן לחלוקת לוקה ולי הדל הבדל רב בין שתי החלוקות ואין ישוב זה מספיק לחלוקת אינו לוקה כאמור (ספר חמדת שמואל אין מצוי אצלי) ולקושיית הרב תפארת ישראל נראה דיש לומר שאף שאין דרך הפוסקים בכך מ"מ בדבר שצריכים לומר הדין האמור בש"ס ניחא להו לתפוס לשון חכמים האמור בש"ס ולכן בדין זה שהוצרכו לומר דאסורה משום סכנה תפסו כמו ששנו חכמים בלשון המשנה וכמדומה לי שנמצא בסגנון זה במקומות הרבה ואין זה היפך דרכם כשר למו

ז) כשכותב מרן בשלחן ערוך איזה דין בלשון בין בין דרכו לכתוב בדרך זו ואין צריך לומר זו עיין יד מלאכי בכללי מרן אות ד' מה שציין בזה והרב פתח הדביר סימן ס"ה אות א' עמד מתמיה על הרב פרמ"ג שם שבאשל אברהם אות א' שכתבו בשם הרב סמ"ע סי' ע"ב סק"ז (כלל זה) והבין מדבריו שהוא בכל מקום ותמה עליו דאישתמיט מניה דברי הסמ"ע שם בסמוך סק"ח שכתב דאינו אלא על הרוב ולא בכל מקום עי"ש ולי הדל קשה ביתר שאת על הרב פרמ"ג במשבצות סימן שי"ח ס"ב (ד"ה אמר) שכתב שם בשם הסמ"ע דדרך מרן תמיד לכתוב בזו ואצ"ל זו וכתב כן בשם סמ"ע סק"ז וסק"ח עי"ש הרי דאף שראה דברי סמ"ע סק"ח כתב כן והוא תמוה דנהפוך הוא דשם כתב על הרוב והוא הוסיף מלת תמיד ועיין בזה בפתח הדביר ח"ג סימן ש"ח אות ב' וסי' שי"ג אות א' ועיין עוד בפרמ"ג יו"ד סימן פ"ג בשפ"ד ס"ק כ"ט ששם כתב בשם הסמ"ע דלפעמים וכו' ותימה על מרן חיד"א במחזיק ברכה שם אות ח"י שלא ידע איה מקום כבוד דברי הסמ"ע הנ"ל כיעי"ש

וכתב הרב מטה יאודה ברס"י תמ"ז דאף שדרך הפוסקים לכתוב בדרך לא זו אף זו מכל מקום דין שנשנה בש"ס בדרך זו ואצ"ל זו (כלומר שלדידן הוא זו ואין צריך לומר זו אבל לדעת בעל השמועה הוא בדרך זו אף זו) נקטי הטור ומרן כדרך שנאמר בש"ס עי"ש בדין חמץ בפסח בין במינו בין בשלב"מ במשהו

ח) מרן בשלחן ערוך כשמביא שתי סברות וסברא אחת הביא בסתם אם הלכה כסתם עיין להרבנים מג"א סי' תרפ"ט סק"ד ואשל אברהם ומחצ"ה שם חשק שלמה סי' כ"ה הגב"י אות ס"ג ובכלליו אות ס"ח יד מלאכי דף צד"ק אות טו"ב שלחן גבוה סי' ת"מ סק"ג וסק"ד שיורי ברכה שבברכי יוסף או"ח סימן שכ"ג אות ב' שיורי ברכה יו"ד סי' ה"ן אות א' ובהשמטות שם דף ס"ט ע"ב נחמד למראה ח"א ד' ק"פ ע"א וב' נשמת כל חי ח"ב דף פ"ו ע"ד חקקי לב אורח חיים סי' ח"י כל החיים דף כ"א ע"ג יד ימין דף קע"ה ע"ב חינא וחסדא ח"א דף קפ"ט ע"א בית עובד דף קע"ט אות ד' פתח הדביר סי' ע"ט אות ב' וסי' קכ"ח אות כ"ח ובח"ב דף כ"ח ע"ב ובח"ג דף מ"ו ע"א וקס"ז ע"ד ויקרא אברהם דף ק"כ ע"ד יפה ללב סי' ע"ט אות ג' אור לי דף ל"ה ע"א ד"ה אך ודף ס"ג אות י"ד ברכי יוסף ומחזיק ברכה ושיורי ברכה סי' רס"ח וברכ"י ומחב"ר סי' ש"ד (ויש להבין לפי כלל זה מה שכתב בש"ע א"ח סי' מ"ו ס"ט ונכון לחוש וכו' וכן בסי' קס"א ס"ד וראוי לנהוג כדעת הראשון עי"ש ולא ראיתי מי שהתעורר בזה ועיין לקמן אות י"ג) וממה שכתב בסי' רע"א סי"ד וראוי לחוש לדבריהם משמע דהעיקר לדינא כסברת הסתם (ועיין בסי' עט"ר ס"ב ויש מי שמתיר ולא נראו דבריו) וממה שכתב בסי' רפ"ד ס"ב והמנהג כסברא הראשונה אין לדקדק דדוקא משום מנהג נקטינן כסברא הראשונה די"ל דבא לאשמועינן דמלבד דמדינא אית לן למינקט כסברא ראשונה אף גם המנהג הוא כן ועיין מעין זה בברכ"י סי' רע"ג אות ח' ומה שכתב בסי' רצ"א ס"ה וסברא הראשונה עיקר י"ל עפ"י שיטת הסוברים דלא נאמר כלל זה כשהמחלוקת סברת רבים עיין לקמן אות י' ושם יש שלשה ויש אומרים נגד סברת הסתם והוו רבים לכן הוצרך לומר דהעיקר כסברא הראשונה וכן מה שכתב הרמ"א בסי' רצ"ט ס"א דהמנהג כסברא הראשונה לאו משום דמשמע ליה דמרן לא הכריע הוצרך לכתוב כן אלא רצה להודיענו דמלבד הדין המנהג פשוט כסברא ראשונה ואי נמי י"ל איפכא וק"ל וכן מה שכתב הרמ"א ביו"ד סי' צ"ד סעי"א וכסברא ראשונה עיקר כתב כן משום שרצה לסיים ולומר וכן נוהגין אף שהיה אפשר לכתוב ונוהגין כסברא הראשונה ניחא ליה לכתוב באגב שכן שורת הדין ועי"ש בסי' צ"ח סעיף ד' ומה שהוקשה להרב המג"א סי' רצ"ט סק"ו עי"ש לאו משום דלא שמיע ליה האי כללא בדעת מרן ז"ל אלא כונתו דכיון דקידוש גריע מהבדלה לענין זה היה לו להביא סברת הרב מוהריק"ו בסי' ער"א גבי קידוש וכמו שכתב הרב מחצית השקל שם ועיין בסי' רי"ו סי"ד מברך וי"א וכו' ולכן נכון שלא להריח בו ובחידושי על הטוש"ע א"ח סי' תמ"ז נשאתי ונתתי קצת בכלל זה. והבאתי דברי הרבנים שכנה"ג א"ח סי' ש"ז כנה"ג יו"ד סי' י"ט אות ו' וסי' ה"ן (עתה אמצ"א ס' הנ"ל) ושלחן גבוה בכללים אות י"ז וי"ח ובסי' תב"ע ס"ק ז"ך ובתשו' אהל יוסף סי' י' דף ז' ע"א וברכ"י סי' ש"ז וסי' מש"ה ומחב"ר שם וסי' קנ"ג ויו"ד סי' ה"ן ומראה הנוגה דף ע"א ע"א ונחמד למראה ח"ב דף רל"א ע"ב וע"ע להרבנים מאמר מרדכי סי' של"ד סק"ג יד דוד סי' פ"א הגב"י אות כ"ד לב חיים ח"ב דף קל"ז ע"ב פתח הדביר ח"ג סי' מש"ה אות ג' חלקת מחוקק סי' א' סקי"א והג' ש"ך ביו"ד סי' פ"ד סקי"ב וסי' קע"ז ס"ק ל"ח נקיט נמי דסברת הסתם עיקר וקצת יש לדקדק על מה שכתב ביו"ד סי' י"ט סק"ז ובנקה"כ שם דלא העלה על דל שפתיו שכהסכמת הפוסקים היא ג"כ דעת מרן מדסתם בתחלה עי"ש ועיין ש"ך בכללי ההוראה אות ה' ועיין ש"ע אה"ע סי' ט"ו סכ"ד והבין הרב צ"ץ סי' מ' שדעתו לפסוק כסברת המחלוקת שהביא באחרונה ובשו"ת עבודת הגרשוני סי' קי"ד בין הרב השואל ובן הרב המחבר סברי מרנן דסברת הסתם עיקר וכ"כ הרב שם אריה א"ח סוס"י ט' ומרן מוהרמב"ח בגט פשוט סי' קכ"ז ס"ק כ"ה אחר שהביא אמבוהא דספרי שכתבו כלל זה בדרך כלל על כל פוסק שמביא סברא אחת בסתם והשנית בלשון י"א או יש מי שאומר וכיוצא שדעתו כסברת הסתם כתב בפרטות בשם רבינו מוהרימ"ט בח"א סי' א' דזו היא דעת מרן בש"ע ושכ"כ בספר הזכרונות ובכנה"ג וכו' עי"ש ובסי' קכ"ט ס"ק מ"ט ובספר שמחה לאיש להרב הגדול ישא ברכה יצ"ו בחא"ח סי' ג' בדברי הרב הגדול מוהרי"ץ מפראג יצ"ו בדף ה' ע"ב ובמה שכתבתי למעלה שגם דעת הרב ש"ך שסברא שמביא מרן בסתם היא עיקר לדעתו ראיתי עתה בספר חדש מגדים חדשים לידידי הרה"ג אבד"ק טעלעפין יצ"ו בכללים שבסוף ספרו בדף ז' אות ג' שספק עלינו את הדבר הזה לפי שממה שכתב בש"ך סי' ע' ס"ק י"ט ובסי' צ"ד סק"ג משמע דדוקא כשמביא סברת המחלוקת בלשון יחיד (יש מי שאומר יש מי שאוסר) הוא שדעתו לפסוק כסברת הסתם אבל כשכותבה בלשון יש אומרים יש לומר דלא ברירא ליה כסברא הסתמית והצריך עיון דכל הפוסקים האחרונים נקטי תמיד כסברת הסתם בלא חילוק וכן כתב הש"ך עצמו בהנהגת האיסור והיתר וכו' עי"ש והאמת שכן הוא משמעות דקדוק לשונו אבל יש לנו לתפוס מה שמפורש בדבריו שמסכים לדעת כל האחרונים גם בחידושי מוהרש"א שעל דברי הפרי מגדים בהקדמתו ליו"ד בכללים להוראת איסור והיתר כתב בשם הרבנים