שדי חמד קונטרס כללי הפוסקים קצח

בחבור שהוא סדור ומוכן לפניו וכל זמן שהוא רוצה לראות מה דעתו בחבו' פותח המסכתא שבה דין זה מוזכר ומ"ש הר"י בן הרא"ש והרב בעל הטורים מפני שהן אחרונים ה"ק מוכרח לומר דכשהוא סותר את עצמו מתשובותיו לפסקיו הפסקים הם אחרונים דאי התשובה היתה אחרונה למה לא בדק בחבורו להגיהו כדברי התשובה אלא ודאי הפסק היה אחרון ולא חזר אחר התשובה להגיהה בפסקיו מהטעם שכתבתי עכ"ד נראה דכן הוא ג"כ בסתירת דברי הרמב"ם מחבורו לתשובה גם לפי הטעם שכ' מרן החבי"ף בס' כל החיים דף כ"א אות ז"ן לחלק דהגם דגבי הרא"ש הפסקים עיקר לגבי מרן הב"י אמרינן דהתשובה עיקר וז"ל והנראה לומר כי יש לחלק דוקא בהרא"ש שיש לו פסקים ותשובות הוא דאיכא מרבוותא דסברי כשסותר מתשובה לפסקים דהפסקים עיקר יען ספר הפסקים הם כולו אורייתא דיליה שחיברו בכונה מכוונת לברר הדינים לפי מה שהוא הלכה פסוקה אז עדיף כחו יותר מתשובות שהיה לפרקים משא"כ בחיבור הב"י שהוא בא להביא כל הסברות ובדרך שקלא וטריא והוא חיבור אז התשובה עדיף ולפי טעמו גם ברמב"ם אית לן למימר דהחיבור עיקר. אלא דכל זה הוא לשיטת הסוברים בהרא"ש דהפסקים עיקר אך יש חולקים בזה כידוע עיין לקמן סי' י"א אות ח'

אחר זמן רב השגתי שו"ת הרדב"ז ח"א ועיינתי בסי' יו"ד בקשתי ולא מצאתי מה שכתב בשמו הרב מקנה אברהם הנ"ל ואדרבא מצאתי בס' דברי דוד להרדב"ז (הוא חלק ז' מתשובת הרדב"ז שנדפסו עתה בווארשא) בסי' כ"ה (סוף ד"ה עוד למדנו) שכתב וז"ל והוי יודע שאפי' תרצה לומר שהתשו' ההיא חלוקה על הפסק. על התשו' יש לנו לסמוך שהיא הלכה למעשה עכ"ל. והרב המגיה כתב שם ללמוד מזה להרא"ש דהתשובות עיקר נגד הפסקים והזכיר הסוברים בהיפך לגבי הרא"ש וסיים דמוהר"ש ן' וילייסיד הובא בפ"מ ח"א סי' י"ב דף ז"ך ע"ב קאי בשיטת הרדב"ז ועיין לקמן בסי' יו"ד אות ב'

ואם ידוע שבתשובה חזר בו ממה שכתב בחיבורו נראה דנקטינן כמו שכתב בתשובה כמו שכתב הרב כנסת הגדולה בחלק ח"מ סי' ע"ב הגהט"ו סוף אות ס"ט בשם הרב מוהראנ"ח לגבי הרא"ש וכתב על דבריו שהוא פשוט

טו) הרמב"ם לפעמים תופס איזו דרשה שנאמרה בש"ס אליבא דמאן דלא קימא לן כוותיה אף שיש במשמעות לשון הדרשה ההיא להוציא דין אחר היפך ממאי דפסקינן אליבא דהלכתא מ"מ תופס אותה דרשה דאתיא ככולי עלמא דכולהו מודו בדין זה מכח הדרשה אף דלגבי דידן בלא הדרשה גם כן היה הדין כן עיין למרן כסף משנה בפרק א' מהלכות חמץ דין ב' ובמה שכתבתי בקונטרס הכללים במערכת הכ"ף אות פ"ח (בד"ה ולי הדל) וזימנין מייתי דרשה דאידחייא בש"ס או אף מקרא דלא הוזכר בש"ס כלל עי"ש

טז) אם משמיט בעיא דלא אפשיטא בדרבנן אם דעתו להחמיר או להקל עיין מה שרשמתי לעיל בסי' ג' אות ד'

יז) אם כותב חייב בדבר שאין בו אלא איסור בעלמא עיין במה שכתבתי בקונטרס הכללים מערכת החי"ת אות ז"ך

ואם הלכה כהרמב"ם נגד הראב"ד או בהיפך רשמתי בסי' ו' אות ד'

יח) הרמב"ם בשלשה מקומות הביא בשם בראשית רבה מה שנמצא אצלינו בש"ס בבלי ככתבם וכלשונם כ"כ הגאון מוהר"ץ חיות באגרת בקורת דף ו' ע"ב והובא בכנסת הגדולה החדש בח"ד צד 91 אות כ"ח ואתה תחזה במאמר יאיר נתיב על העלם דבר (שבכנה"ג הנ"ל) מאת רב גדול כהנא רבה יצ"ו בצד 105 אות ג' שהוכיח מכמה מקומות שהרמב"ם רגיל לכנות אגדות חז"ל שנמצאות בש"ס דילן בשם הב"ר וכן מצא שבדרך זה נשתמשו רבינו יונה והתוס' וישנו בנותן טעם לשבח שהקדמונים אחזו בזה דרך בעלי התלמוד שיותר מבורר להם להביא ממקור היותר מוקדם כמ"ש התוס' בכמה מקומות שאינו רוצה לפשוט מדברי האמוראים אלא ממשנה או ברייתא כן דרכי הקדמונים בעניני אגדה שכולם דברי קבלה להביא מן המדרשות גם הנאמר בש"ס יען שהמדרש נסדר לפני חכמי התלמוד וכו' עי"ש דברים טובים ונכוחים

יט) הרמב"ם בפירוש המשנה וכן רבינו עובדיה דרכם תמיד לכתוב פסק ההלכה (הלכה כפלוני או אין הלכה כפלוני) אף במחלוקת יחיד ורבים ואינם סומכים על הכלל שבידינו יחיד ורבים הלכה כרבים לפי שיש במקומות רבים שפוסק הש"ס כיחיד נגד רבים משום דמסתבר טעמיה או דאיכא מאן דמיפך סברת יחיד לרבים ודרבים ליחיד וכיוצא עוד מאיזה טעם שיהיה נמצא לרוב שפוסק הש"ס דלא כרבים והקורא במשנה בלא הגמרא יסתפק תמיד אם זו מן ההלכות שהלכה כיחיד נגד רבים לכן נאותה להם לבאר בכל ענין הלכה כדברי מי כן נראה לדעתי העניה פשוט ולא הוצרכתי לכתבו אלא לפי שראיתי בספר חדש שכתב שתמיד הוא מתמה על הרע"ב שכותב והלכה כחכמים וכו' פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים כדמקשינן בש"ס וכו' והיה לו לתמוה גם על הרמב"ם בפירושו ולי הדל אין זו מן התימה כלל

כ) מה שכותב הרמב"ם בהקדמתו פלוני קבל מפלוני כונתו שקבל ממנו והוא רבו מובהק ואם אינו רבו מובהק לא חשיב ליה ומפני זה לא כתב דרב קבל מרבי חנינא משום דרבי חנינא לא היה רבו מובהק כן מתבאר מדברי ידידי כהנא רבה בספר הבהיר לב שומע במערכת הרי"ש אות י"ט

כא) בספר המצות להרמב"ם בהקדמתו מזכיר את ספר המצות המפורסם ולא הוה ידעינן מי הוא זה בעל הספר מצות שקדמו להרמב"ם והרב המעלות לשלמה בדף ע"ו אות ט"ו נפק דק ואשכח שבאגרות הרמב"ם באגרת ששלח לתלמידו ר' יוסף ב"ר יהודה בדף ט"ו ע"א מזכיר ספר המצות לרב חפץ וכתב שנוכל לומר שעליו היתה כונת הרמב"ם בהקדמתו לספר המצות

כב) אם ראה הרמב"ם את ספר הזהר ומביא דינים ממנו הנה ראיתי בס' יד אלעזר להגאון אבד"ק ווין בריש סי' ל"ב שכתב שהגאון מוהר"ץ הירש חיות בספרו אגרת בקורת כתב לתמוה על הרמב"ם שכתב בראשון מהלכות תלמוד תורה ובפרק שני מהלכות דעות אמרו רז"ל כל הכועס כאילו עובד עכו"ם (וכן הוא במוסר שבחק לישראל יום א' פרשת ויצא) ובגמרא דשבת ריש פרק האורג דף ק"ה ע"ב לא נזכר רק כועס ושובר כלי בחמתו אז הוי כעובד עבודה זרה ומנין לרבינו זאת בכועס סתם (וכן הקשה בגהותיו למסכת שבת שם) והשיב על זה הרב יד אלעזר הגם שלא נמצא זאת בתלמוד מ"מ מפורש כן בזהר פרשת תצוה דף קכ"ב על פסוק חדלו לכם מן האדם וז"ל וכד ברא קודשא בריך הוא לבר נש וכו' עד ודא איהו טורף נפשו באפו באפו איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה ואשרי בגויה אל זר ועל דא כתיב חדלו לכם מן האדם כי במה נחשב הוא עבודה זרה איתחשב האי בר נש עכ"ל הרי דאפילו בכעס סתם הוי כעובד עכו"ם עכ"ד הרב יד אלעזר הנך רואה דפשיטא ליה דהרמב"ם ראה את ספר הזהר ומביא בספרו מה שכתוב בו ובמחילת כבודו הרם אין דעתי העניה נוחה בזה דמלבד דקשה דכיון דבש"ס הרי הוא כמבואר דאינו כעובד עבודה זרה אלא אם משבר כלים בחמתו כדכתב הרב מוהרצה"ח וגם הרב מודה לו בזה אם כן היה לו לתפוס כדבר האמור בש"ס דילן דהכי נקטינן במידי דפליגי תלמוד דידן והזהר כמו שכתבו הפוסקים ואף דבמידי דהזהר מחמיר נכון לכל אדם לחוש ולהחמיר לעצמו מ"מ להורות לרבים אין לנו אלא מה שאמרו בש"ס דילן (עיין מה שהבאתי בסי' ב' אות י"ב) ואם כן הרמב"ם אשר מורה הוראות וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל ראוי היה לו לכתוב כמו שאמרו בגמרא ומה גם דסיגנון לשון