שדי חמד קונטרס כללי הפוסקים קצז

יום טוב בשביעי דאהלות משנה ג' (בד"ה ובית הלל). ובפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות דין ב' שכתב הרמב"ם דטעמו ולא ממשו הוא מדברי סופרים כתב מרן דס"ל כרש"י דהוא מדרבנן וכן במה שכתב הרמב"ם שם בפרק י"ז דין ה' דטבילת כלים היא מדברי סופרים כתב הרדב"ז בתשובות החדשות סי' ל"ד שכונתו שהיא רק מדרבנן וסברי הכי שלמים וכן רבים בדעת הרמב"ם כמו שכתבתי בקונטרס הכללים במערכת הטי"ת אות ב' עי"ש ומרן כ"מ שם כתב דמה שהבין הרשב"א בדעת הרמב"ם דהוא מדאוריתא הוא משום שכתב הרמב"ם מפי השמועה למדו עי"ש ולא כתב דממה שכתב הרמב"ם מד"ס משמע ליה דהוא מדאוריתא והיינו ודאי משום דס"ל דממ"ש מד"ס אין הכרע (והרב לח"מ שם כתב דממ"ש מד"ס הוא דמשמע ליה דהוא מדאו' אבל לענ"ד דבריו צ"ע דלא נראה כן מכל הנז"ל ולפי הנראה לא ראה הרב יד מלאכי את דכרי הלח"מ) וע"ע ברמב"ם פ"ח מהלכות זכייה ה"ב ובה"ה גבי מתנת ש"מ ודברי הרב מקנה אברהם אות רפ"א דנקיט בפשיטות הפך כל הנ"ל עי"ש הם תמוהים לקוע"ד עיין מה שכתבתי בקונטרס הכללים מערכת הפ"ה אות ח' בס"ד. ובדברי הרב המגיד בפ"א מהלכות שביתת עשור שכתב בדין ה' ונקרא דברי סופרים וכו' הבין הרב מראה הפנים על הירושלמי ר"פ יוה"כ דהוא מדרבנן גמור ועיין להרב המגיה בס' משק ביתי במערכת הסמ"ך אות שב"ן שהביא מחלוקת בדעת הרמב"ם בדין הנ"ל שמעינן מכל הנז"ל דאין להחליט בזה יש שפירושו מדרבנן ויש מקומות שרצונו שפירשוהו סופרים

ט) הרמב"ם כשכותב אסור ולא סיים לומר שהוא מן התורה או לוקה או עובר עליו נחלקו הפוסקים בכונתו אם יתכן לומר שהוא מה"ת או אינו אלא מדרבנן ודעת מרן כ"מ דהוא מדרבנן עיין להרבנים יד מלאכי בכללי הרמב"ם אות יו"ד ולמרן חיד"א בשיורי ברכה ח"מ סי' ע' וביעיר אזן מערכת האל"ף אות ס"ד ולהרב קהלת יעקב בתוספת דרבנן אות י"א והגיעו כפול במע"ל ח"ב אות מ"ה וביעיר אזן הנ"ל הביא בשם הרא"ם בתוס' על סמ"ג ריש הלכות חמץ דאין לדקדק מלשון אסור דנקיט הרמב"ם דליכא אזהרת לאו לפי שמנהגו לאומרו אפי' במקום מלקות וכ"כ ביד מלאכי שם בשם רש"ל בביאור הסמ"ג ריש הלכות חמץ. ועיין למרן החבי"ף בס' כל החיים דף ב' אות ע"ט שכתב וז"ל אסור הוא מדרבנן הרא"ם פ' אמור ע"פ ומן המקדש לא יצא ע"כ והסתירה מבוארת בד"ק ממקום למקום. אך נראה דאין כונת הרא"ם לתת כלל מוחלט דכל היכא דנקיט הרמב"ם אסור הוא מדרבנן (כדמשמע ממרוצת דברי כל החיים הנ"ל) ולא לתת כלל להיפך אלא דאיכא הכי והכי והכל לפי הענין ובההיא דפ' אמור מוכחא מילתא מפני שינוי לשון הרמב"ם דבמקום אחד כתב חייב ובמקום אחר כתב אסור לכן הוכרח לומר כאן בשעת עבודה חייב כאן שלא בשעת עבודה איסור בעלמא. ומה שציין בכל החיים הנ"ל להרב נחמד למראה ח"א דף צ"ז ע"ד עיינתי שם ולא ראיתי שדבר מזה. אך בדף ק"פ ע"ב ראיתי שתפס בפשיטות דלשון אסור הוא מדרבנן עפ"י דברי מרן כ"מ שהזכירו הרבנים הנ"ל ועי"ש ע"ד סוף ד"ה איברא. וכבר כתבו שלמים וכן רבים דאין מלשון זה הכרח לומר שהוא מדרבנן כאמור וספרי דבי רב די רשים בכל החיים שם לא שכיחי גבאי והרב מקנה אברהם דף ס' ע"ג לא הזכיר מחלוקת זו כיעי"ש והוא חידוש אם נעלם ממנו

י) הרמב"ם סומך בחיבורו על מה שכבר כתב במקום אחר זה פשוט מוסכם מרוב רבני האחרונים אבל שיסמוך על מה שעתיד לכתוב במקום אחר אינו פשוט עיין להרבנים יד מלאכי בכללי הרמב"ם אות ו' ואות היא לעולם בח"א דף מ"ז ע"ב (וכתב שפעמים סומך על מה שעתיד לפי ששם הוא מקומו) ובח"ב בהשמטות לח"א עי"ש בדף ר"י ע"ד ועיין מכתב לחזקיהו בח' התשו' דף ג"ן ע"ג ועיין למרן הב"י באורח חיים סי' פר"ח (בד"ה והא דאיתא) שכתב שהריב"ה סמך על מה שכתב בסי' תקס"ו ולהרב משק ביתי בכללי הפוסקים אות ד' והרב תוספת שבת הביא דבריו הרב פתח הדביר בח"ג סי' ש"ב אות ח' כתב דמרן שם בסעיף ט' סמך על מה שכתב בסי' של"ד

ובעיקר כללין כתב הגאון נודע ביהודה במהדורא תניינא באבן העזר סי' ס"ט אין דרכו של הרמב"ם להשמיט דין מפורש בש"ס ולסמוך על דמיון מילתא למילתא וכל מילתא דמבעיא בש"ס ופשיט ליה ממקום אחר בדמיון דרכו של הרמב"ם להביא כל אחד במקומו וצריך לעיין בגוף דברי הרבנים שרשמתי למעלה אם מסכימים לזה ולא פניתי כעת

יא) הרמב"ם אם דרכו להביא בספר היד דבר שהוזכר בש"ס שהיו נוהגים בראשונה ושוב חזרו בהם מחמת סיבה או אינו מביא אלא החזרה ולא מה שהיה בתחלה עיין להרב פתח הדביר בהגהותיו לס' צפיחת בדבש סי' ל"ו דף צ' ע"ב וג' אסף איש טהור כל דברי הרמב"ם בענין זה דאיכא הכי והכי פעמים מביא ופעמים משמיט ואסברה לן כלל נכון ותורף דבריו דבכל מקום שיש לומר שכשתעבור סבת התקנה יחזור הדבר לכמות שהיה בראשונה. או שמה שהיו נוהגים בתחלה קודם התקנה הוא מצד הדין שדין תורה מחייב להיות כן אף אם לאחר התקנה לא יחזור הדבר למה שהיה בתחלה מביא מה שהיה בראשונה ואם הוא דבר שלא יחזור למה שהיה בראשונה וגם מה שהיה בראשונה לא היה מצד שדין תורה כן זה משמיט מחבורו כיון דלא נפ"מ לא לעתיד ולא לידע עיקר הדין עיש"ב. ובדבר שנשתנה הדין בזה"ז ממה שהיה בזמן הש"ס הוא כותב הדין לפי מה שהיה בזמן הש"ס אף דמודה דאין הדין כן עתה כ"כ מרן הב"י ח"מ סי' שפ"ט ס"ה והרב לחם משנה בפרק ד' מהלכות תלמוד תורה דין א' (בד"ה וכן) כתב רבינו אינו אומר הדינים הנהוגים בזמן הזה בלבד אלא הדינים שינהגו בכל זמן אפילו אחר ביאת משיחנו בע"ה ואם כן היה לו לפרש עכ"ל ועיין מה שכתבתי בקונטרס פאת השדי בחלק הכללים במערכת האלף אות ק"ב (בד"ה והנה הרב ב"ח)

יב) הרמב"ם כשאומר ורבותי הורו אינו בהכרח שיהיו שנים כן כתב הרב כנסת הגדולה בכללי הפוסקים אות ג"ן ובאות ד"ן כתב דכשכותבים הפוסקים בשם קצת מפרשים אפשר שהוא אחד ולפי הנראה דבר זה נעלם משו"ת פסקי ריקאנטי האחרונים סי' כ"ט שכתב הרב שם דכיון דהרמב"ם כתב וכן הורו רבותי הוו שלשה פוסקים עי"ש ועיין להרב שלחן גבוה בכלליו אות כ"ט

יג) הרמב"ם ורבותיו הוו שתי כחות לענין קי"ל כן נראה מסקנת מרן החבי"ב בכללי הקי"ל אות נ"ו ועי"ש בשו"ת פסקי ריקאנטי האחרונים סי' כ"ט

יד) הרמב"ם שאסר בפסקיו והתיר בתשובה או בהיפך על הפסק יש לסמוך הרדב"ז ח"א סי' י' וכ"כ הרשב"א סי' ז' כן כתב הרב מקנה אברהם דף ס' סוף ע"ב ושו"ת רדב"ז ח"א אמצ"א ובתשובת הרשב"א עיינתי ולא כתב שם דרך כלל על כל מקום שיסתור מתשו' לחי' דהחיבור עיקר (כנראה להרב מקנ"א) אלא דבההיא הכריע הרב ז"ל מהש"ס דהעיקר כמ"ש בחיבור כמו שיראה הרואה ועי"ש בתשובה הקודמת לזו וק"ל ולפי מה שהסביר מרן החבי"ב בשו"ת בעי חיי ח"מ ח"א סי' ס"א דף ה"ן סוף ע"ד בטעם לפסוק כפסקי הרא"ש היכא דסותר מתשובה לפסקים וז"ל ושמא דעת הר"י בן הרא"ש ז"ל והרב בעל הטורים דיש לנו ללכת אחר הפסקים ולא אחר התשובות מפני שכשהפוסק עוסק בתשו' שמשיב לשואליו ופוסק הלכה אינו נמנע מלבקש אחר פסקיו והלכותיו איך פסק ואם פסק בהיפך ממ"ש בתשובה או מוחק מ"ש בהלכות או חוזר בו בתשובה אבל כשאדם עוסק בחבור אינו חוזר אחר תשובותיו לראות איך פסק מפני שטורח הוא לו לבקש בתשובותיו היכן כתב דבר זה שאינן סדורות כמו