שדי חמד קונטרס כללי הפוסקים קצב

אף אם החולק הוא רשב"ג כן כתבתי אני עני במקום אחר (ורמזתיו בשדי חמד ח"א בחלק הכללים מערכת ה"ה אות י"א עי"ש) וכן ראיתי להג' כתב סופר א"ח בסי' ו' שכתב בדעת הרי"ף דשפטו כל הראשונים דמדהביא בסתם פלוגתא דת"ק ורשב"ג דעתו כת"ק וע"ע הרא"ש פרק מי שמתו סוף סי' ד"ן וסוס"י ב' ובפ"ה דקמא סי' ה' ועתה רואה אני דאין זה פשוט עיין טור ח"מ סימן ר"ץ סי"ז שכתב וכן דעת א"א הרא"ש וכתב מרן הב"י ואיני יודע היכן פסק כן עי"ש ואי ס"ל כדכתיבנא מאז הרי מדהביא פלוגתא דת"ק ורשב"ג בסתם סתמו כפירושו דס"ל דהלכה כת"ק. גם מדברי הרב הדרישה שם מוכח דלא ס"ל הכי שכתב דכיון שהביא פלוגתא דת"ק ורשב"ג ולא אמר הלכה כרשב"ג מכלל דס"ל דהלכה כת"ק דהא כללא דרשב"ג הוא דוקא במשנה ולא בברייתא עי"ש ש"מ דבפלוגתא דת"ק ורשב"ג במשנה אין לנו הכרח דפוסקים כת"ק די"ל דסמכו אכללא דרשב"ג והרב ב"ח שם כתב כדברי רב הדרישה הנ"ל עי"ש הרי מדברי שלשה הרועים הנ"ל מתבאר דלא כמאי דכתיבנא. וגם הרב צרור החיים בפרק כ"ו מהלכות שבת (ד"ה והנה) הבאתי דבריו בקונטרס הכללים במערכת הכ"ף אות ק"ל או"ק י"ג נראה דס"ל דלא כדכתיבנא עי"ש ודו"ק ומיהו לפי מה שהעלו רבנן בתראי דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא נקטי ככללא דכל מקום ששנה רשב"ג כלל א"כ לדידהו משנה ובריתא שוו אהדדי ושפיר מצינן למימר כדמעיקרא דמסתמא דעתם לפסוק כת"ק כדאמרינן לדעת הדרישה וב"ח הנ"ל במחלוקת שבברייתא ומיסתייעא מילתין מדברי קדשם ונכון הדבר לאומרו לדעת הריב"ה לפי מה שהוכחתי מדבריו בקיצור פסקי הרא"ש בכמה דוכתי דמייתי הרא"ש פלוגתא בכה"ג פוסק איהו בק"פ כדברי ת"ק וגם בההיא דסי' צ"ר דרך בדרך זה כיעי"ש. ולכל הדברות במחלוקת שאינו עם רשב"ג אלא ת"ק ותנא אחר נראה ודאי דלכ"ע מסתמא דעתם לפסוק כת"ק ועיין למרן הב"י יו"ד סימן שצ"ג (ד"ה ומ"ש שהרי"ץ גיאת) שכתב ומדברי הרי"ף נראה שסובר כהרמב"ם ע"כ ומאין נראה כן לולא מדהביא המחלוקת דת"ק ור"י בסתם ולא כתב דהלכה כר"י כיעו"ש וכן מצאתי שכתב להדיא רבינו הטור בא"ח סוס"י תרפ"ט וא"א הרא"ש הביא המשנה כצורתה א"כ דעתו לפסוק כת"ק ועיין שם בב"י שכן נראה דעת הרי"ף

ואין להקשות ממ"ש ביבמות ד' מ' ע"א הכונס את יבמתו זכה בנכסים של אחיו ר"י אומר וכו' וכתבו שם הרי"ף והרא"ש דאין הלכה כר"י ולפי כלל הנ"ל לא הוו צריכי להכי די"ל כיון דבש"ס אמרינן דעולא ור"י נפחא סברי דהלכה כר"י אהכי אינו מן התימה אי איכפלו לאשמועינן בהדיא דאין הלכה כר"י אע"ג דלא צריך ובסוף פרק כל הנשבעין כתב הרי"ף בפירוש דנקיטינן בכל דוכתא כסברא הסתמית עי"ש בפלוגתא דת"ק ור' יוסי שבירושלמי שהביא שם ושמעינן מינה דאף בברייתא אמרי' הכי עי"ש. וע"ע בדברי מרן הב"י באה"ע סימן פ"ה (ד"ה ומ"ש וא"א הרא"ש כתב כסברא הראשונה) איני יודע היכן כ"כ וכו'. ואילו עמ"ש עוד ומדברי א"א יראה שפוסק בשניהם כחכמים לא קשיא ליה היכן כתב כן משמע דהיינו דמשמע הכי ממ"ש הרא"ש המשנה כצורתה מוכח דס"ל כת"ק אף נגד רשב"ג ואף דהרב ב"ח הכריח כמה הכרחיות ע"ז מ"מ אם גם מרן ס"ל שמפני ההכרחיות ההם הוא דמשמע הכי הוה ליה לפרש. ומה גם דלדעת הקרב"ן ע"ד הרא"ש הנ"ל אינם הכרחיות כלל עי"ש ונלע"ד דמ"ש הרב"ח ע"ד מרן הב"י דתקפה עליו משנתו נכתב בטעות אצל מ"ש ומ"ש עוד וא"א הרא"ש יראה שפוסק בשניהם כחכמים. ומקום כבוד דברים אלו הוא אצל מ"ש בתחלת הסעיף וא"א כס' הא' כי ע"ז הוא מ"ש מרן איני יודע וכו' כמבואר בדב"ק והרב קרב"ן הבין דמרן משיג על הריב"ה במ"ש דפוסק בשניהם כת"ק וע"ז הוא שכתב הרב"ח תקפה ע"מ והוא דחה דבריו ומסיק דהרא"ש פוסק כרשב"ג וכהשגת מרן עי"ש ולע"ד מרן לא השיג על ענין הפסק כלל והמעיין יבחר. ועיין בדברי הרא"ש פרק הערל סי' ב' שכתב דמדהביא הרי"ף הברייתא בסתם ולא פסק כרי"ש בנו של ריבב"ק משמע דסובר דפליגי וממילא הלכה כרבנן עכ"ל: ד) בעייא דלא איפשיטא במידי דרבנן כשדעת הרי"ף לפסוק לקולא הוא משמיט זו הבעיא כן נראה מדברי הרא"ש בפרק לולב הגזול סי' ח"י וזה לשון רבינו הטור בסימן תרמ"ח מבעיא ולא איפשיטא ודעת הרי"ף להקל ע"כ אף שהרא"ש כתב בלשון משמע שהרי"ף סובר וכו' מ"מ הריב"ה מעיד שכן דעת הרי"ף ומרן הב"י בא"ח סי' י"ב (ד"ה ומ"ש רבינו גבי כדי עניבה) כתב וז"ל אבל הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו דין זה משמע דסברי דאזלינן לקולא משום דשיעור זה אינו אלא מדרבנן ע"כ ותמיה לי עמ"ש מרן בב"י א"ח סי' תקל"א (סוף ד"ה אין מגלחין) וז"ל וכתב הנמק"י כיון דסלקא בתיקו אזלינן לחומרא ואין נראה שהוא דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שהשמיטוה ויש לתמוה למה לא פסקו לקולא ע"כ והוא היפך ממ"ש הרא"ש והוא עצמו כנז"ל וצ"ע

ועוד יש להבין דכיון דדעת הרי"ף דתיקו בדרבנן לקולא כמ"ש בהדיא בפרק במה אשה וכמ"ש הרב יד מלאכי סי' תרל"ד וכן דעת הרא"ש כיעי"ש א"כ מאי שנא דבאיזה דוכתי מייתו האבעיא דלא איפשיטא ובאיזה דוכתי לא מייתו לה דכיון שדעתם לפסוק לקולא היה להם להשוות מדותיהם להביא או שלא להביא

והנה הרב קרבן נתנאל ע"ד הרא"ש דפ' לולב הגזול הנ"ל כתב דאפ"ל דאדרבא משום דהרי"ף ס"ל להחמיר הוא דהשמיט וכו' וכ"כ הר"ן ע"כ יגעתי ולא מצאתי שכתב הר"ן שם כן אך אולי כוונתו עמ"ש הר"ן בפ' לולב הגזול במה שהביא הרי"ף (אמתני' דהדס הגזול) מאי דגרסי' בב"ק להידור מצוה עד שליש וז"ל והרי"ף מסתם לה סתומי (שלא פירש אם שליש מלבר וכו') כי היכי דנינקוט לחומרא דהכי עדיף טפי ע"כ והביאו בקרב"ן שם אות ל' עי"ש וביש"ש פ"ק דב"ק סי' כ"ד מפרש ג"כ בדעת הרי"ף בהידור מצוה דדעתו להחמיר מדהשמיט

גם בפ"ק דביצה בבעיא דתלתא גברי ותלתא מיני (בד' י"ד ע"ב) כתב הר"ן דמדהשמיט הרי"ף בעיא זו נראה דעתו לחומרא וצ"ע למה ע"כ ובים של שלמה שם סי' מ"ג מסכים שזה דעת הרי"ף וישנו בנו"ט על מה שפסק לחומרא. וגם שם כתב בקרב"ן דמדהשמיטו הרי"ף והרא"ש הך בעיא שמעינן דפוסקים לחומרא והביא טעם היש"ש הנ"ל עי"ש אלא דלענ"ד מ"ש דגם הרא"ש דעתו כן הוא תמוה דאיך נייחס לו מילתא דאיהו לא ס"ל שהרי גילה דעתו בההיא דפרק לולב הגזול דדבר השמיטה היא הנותנת להוכיח דדעת הרי"ף להקל ולפי הנראה נעלם ממנו לפי שעה דברי הרא"ש הנ"ל. וכן נעלם ממרן חיד"א במחזיק ברכה סימן תקל"א אות ג' ממה שלא העיר בזה על דברי הרב קרבן נתנאל עיין שם

ומצאתי להרב פתח הדביר ח"ג סי' ש"א דף ק"ע ע"ג שכתב על דברי הר"ן דפ"ק דביצה הנ"ל דאדרבא י"ל דכיון דדרבנן הוא השמטתו להקל כמ"ש השה"ג בפ' אין צדין בפלוגתא אי יש מוקצה לחצי שבת ומסתברא כלישנא בתרא דבדרבנן הלך אחר המקל ולכך לא הביאה הרי"ף ע"כ וכתב שגם בספר שבת של מי ד' צ"ח ע"א תמה כן ע"ד מרן והוא כתב ליישב דבעלמא מודה הר"ן להשלטי הגבורים דהוא להקל. אלא דבההיא דתלתא גברי דהרב בעל הלכות גדולות פסק לחומרא אם הרי"ף לא סבירא ליה הכי היה לו להביא דבריו ולחלוק עליו עי"ש והרואה יראה דדרך זה לא יתכן לדברי הר"ן דפ' לולב הגזול הנ"ל וק"ל והרב מלא הרועים ח"ב ד' נו"ן ע"ג אות ב' כתב דמדהשמיט הרא"ש הבעיא בפ"ק דביצה מוכח דס"ל להחמיר והקשה על הרא"ש דידיה אדידיה עפ"י הנחה זו עי"ש. ולי ההדיוט אדרבא דעת הרא"ש להקל ואהכי משמיט בעיא בדרבנן ולא קשיא דידיה אדידיה. ובספר עמודי אש הנד"מ בד' ד"ן ע"א כתב בשם ס' שלמי שמחה בכלליו סי' ט"ו דהרא"ש ס"ל בעיא דלא איפשיטא לקולא והרי"ף ס"ל לחומרא עיין בפ"ק דביצה סי' כ"ד והגאון המחבר יצ"ו כתב דדבריו תמוהים דכמו דמוכח דהרי"ף ס"ל לחומרא מדהשמיט ה"ן מוכח דעת הרא"ש עי"ש וגם הם לא ראו דברי הרא"ש והטור הנ"ל בראש אמי"ר והרב שלחן גבוה בסי' תח"ל סק"ו כתב מסברא דנפשיה דמדהשמיטו הנהו בעיי הרי"ף והרא"ש מוכח דדעתם