שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ל שצט

ללמוד דממילא אינה לקיחה ממה דמבואר ביומא ד' מ"ז ע"ב לענין בין הבינים של מלא חפניו ולקח והביא בעינן והא ליכא אלמא דמה שנכנס מאליו אינו מיקרי לקיחה אבל מה שאוחז בכח היד הויא לקיחה ועוד הוכיח מסוגיא דהוריות ד' י"ב דכזה חשיב לקיחה וכבר הבאתי דברי קדשו בזה לעיל באות א' במכתב לחזקיהו די שדר לן לך נא ראה:

עא) ממה שכתבו הפוסקים בסי' תרמ"ט סעיף ד' גנות הצעירים של עכומ"ז וכו' מותר ליטול משם לולב או שאר מינים למצוה ואפילו האילן נטוע לפני עבודה זרה כל זמן שאין עובדין האילן משמע שכל המינים שוים בזה ובשלחן ערוך הגאון מהרש"ז כתב מפורש ארבעה מינים וכן מתבאר ממה שכתבו במגן אברהם ובאר היטב בשם ספר החסידים ומיירי בערבה וזה היה פשוט בעיני שכן היא דעת כל הפוסקים אמנם ראיתי להרב בית השואבה בדיני דברים הפוסלים בארבעה מינים אות ל' שנסתפק אם דוקא באתרוג ולולב והדס הוא דמותר ליקח מאלו האילנות אף שנטועים לפני העבודה זרה ולא בערבה משום דכיון דכל עיקר טעם ההיתר הוא לפי שאין נוטעים אילן לפני עבודה זרה רק להנאת עצמם אם כן אין להתיר אלא אלו שעושים פירות וכן הדס שיש בו הנאה מהריח אבל אילן ערבה כיון דמין אילן סרק הוא על כרחין כשנוטעים אותו הוא או לנוי או לתקרובת להעבודה זרה או דילמא כיון שאין עובדין אותו אין נוטעין לכונת עבודה זרה כלל אלא להנאת עצמם ליהנות מהצל או מראיתו והביא מה שהקשה הגאון שער המלך בשמיני מהלכות לולב ד' נ"ו סוף ע"א דברי הרמ"א והרב הלבוש דסתרי בהאי עניינא מא"ח סי' תרמ"ט ליו"ד סי' קמ"ב סעיף י"ג והוא כתב ליישב דב"ק ולענין ספק הנ"ל כתב דאילני הדס וערבה הנטועים לפני עבודה זרה אם ישראל קוצץ ונוטל מהם לארבעה מינים אינו יוצא לפי שאסורים בהנאה כדין אילני סרק שאסורים משום נויי עבודה זרה אבל אם קצצן גוי ונתנם לישראל לכתחלה לא יטול דמאיסי למצוה ובדיעבד יצא דכיון שקצצן גוי הרי ביטלן וכו' אבל אילני דקל ואתרוג הנטועים לפני עבודה זרה מותר לישראל ליטלן מן האילן ולצאת בהם אף לכתחלה דאילני מאכל אף אם נטועים לפני עבודה זרה אין נטיעתם לא לתקרובת ולא לנויי עכומ"ז אלא להנאת עצמם עכ"ל וחידוש הוא שלא ראה דברי הרבנים מגן אברהם ובאר היטב בשם ספר החסידים סי' תח"ל לענין ערבה (על הדין של גנות הצעירים וכו' הנז"ל) ומכל מקום אם יש אחרים אף על פי שאין יפים כזו יקח אחרים דמוכח והרי הוא כמבואר דערבה כזו כשרה מן הדין:

עב) אם הובאו מחוץ לתחום ביום טוב על ידי ישראל זה היה מעשה באתרוג שקנה ישראל במקום פלוני בשליחות חבירו ונתעכב בדרך והביאו לו בספינה ביום טוב ונשאל הגאון שאילת שלום במהדורא תניינא סי' צ"ז והשיב דמותר לצאת בו דאי משום שהובא מחוץ לתחום הא קיימא לן בסי' תקפ"ו וסי' תרנ"ה דלא אסרו למי שהובא בשבילו אלא באכילה אבל במצוה לא אסרו דלאו ליהנות ניתנו ואי משום מצוה הבאה בעבירה שהביאו ישראל מחוץ לתחום כבר כתב הברכי יוסף בסי' תרמ"ו בשם ספר בית מועד דלולב שהובא מחוץ לתחום כשר ויש מי שאומר דאף לאותו שעבר העבירה מותר וכו' (צדד לומר דבנדון זה יש להתיר לזה שעבר העבירה יותר מאחרים לפי מה שחילקו התוספות בריש פרק לולב הגזול בין היכא דאם לא היתה העבירה לא היה יכול לעשות המצוה כגון בגזל להיכא דגם בלא העבירה היה יכול לקיים המצוה והכא נמי השליח היה יכול לקיים המצוה במקומו בלא עבירה מה שאין כן המשלח) אלא דיש סתירה לכאורה מדין הדס שהיו ענביו מרובים ומיעטן ביום טוב דכשר ולא פסלינן ליה משום העבירה וכו' ובהכרח לומר דכשהיום גורם האיסור לא אמרינן מצוה הבאה בעבירה לא כן מצוה גזולה ולכן בעבר וליקטן דהאיסור מחמת הזמן כשר וכן בנדון דידן לא מיחשיב מצוה הבאה בעבירה (בעניינים אלו כתבתי בסייעתא דשמיא באריכות במערכת המ"ם כלל ע"ז עיין שם) ובפרט בבא בספינה דרבים מתירים ליכנס בה ודעת השב יעקב סי' ט"ז דלדבר מצוה לכולי עלמא מותר ובפרט כשהספינה הולכת גם בלי בא הישראל וגם בגזול גופיה מבואר בסי' תרמ"ט דליש אומרים לאחרים מותר והיינו אף לפני יאוש כמו שביאר בדגול מרבבה שם דלא כמגן אברהם וכל שכן בנדון דידן דודאי אין לחוש כלל למצוה בעבירה אלא שיש לחוש לכאורה משום מוקצה לפי מה שביאר הרשב"א שהובא בבית יוסף סי' תקט"ו דהא דדבר שבא מחוץ לתחום מותר למי שלא הובא בשבילו היינו דוקא בפירות של הגוי דאין צריכים הכנה אבל בפירות של ישראל כיון שהיו חוץ לתחום הרי אקצי דעתיה מנייהו דשל ישראל בעי הכנה ואם כן בנדון דידן זה שהובא בשבילו והאתרוג שלו הוא שזיכהו לו השליח וכיון שהיה חוץ לתחום הקצהו מדעתו ואסור אף בטילטול כבמגן אברהם סוף סי' תקפ"ו אך יש לומר דבעל האתרוג היה דעתו עליו בבין השמשות דסבור שנתעכב השליח והוא בתוך התחום והיכא דהיה דעתו עליו מאתמול מותר אף בבא מחוץ לתחום וכדעת הרמ"א בסי' תקט"ו דלא כמגן אברהם שם וגם בעיקר דינו של הרשב"א הנ"ל שפסקו הרמ"א בסוף סי' תקט"ו כתב הטורי זהב שם ובסוף סי' תקי"ח דלא קיימא לן הכי וגם יש כמה פוסקים דאין מוקצה ביום טוב לכן במקום צורך מצוה יש לסמוך על כל זה אלו תורף דב"ק ולמאי דסליק אדעתיה לאסור משום מוקצה ולא אמר רב דאסור נמי משום שאין בו היתר אכילה עיין במה שכתבתי למעלה באות ד' בעניינים אלו:

עג) שיעור לולב מבואר בש"ס ופוסקים שהוא ארבעה טפחים כדי שיצא לולב מהדס טפח ומפרש בש"ס ד' ל"ב ע"ב דמאי דתנן לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו היינו שלשה טפחים וכדי לנענע בו חידש בזה הגאון מהר"א תאומים בשו"ת חסד לאברהם מהדורא תניינא סוף סי' ע"ו דנראה לו ברור דאם אין לו לולב רק באורך שלשה טפחים דיוצא בזה בדיעבד (כלומר בשעת הדחק כזה) ומברך עליו לפי מה שמתבאר מדברי הראשונים דניענוע אינו מעכב ולא הוי אלא שיורי מצוה כדאמרינן בש"ס דמדאגבהיה נפיק ביה וכיון דטפח הרביעי אינו אלא משום ניענוע אינו מעכב וגם מאי דבעי טפח כדי לנענע הוא משום דמה שהוא אגוד עם ההדס אינו יכול לנענע בו ולכסכס העלין וכיון דקיימא לן לולב אין צריך אגד רק משום זה אלי ואנוהו ואם לא אגדו כשר אם כן שפיר לקחתו בלי אגד ויוצא בו ידי חובתו אלו תורף דב"ק ולפי הנראה לא היה אצלו ספר ברכי יוסף עיין שם בסוף סי' תרמ"ט שכתב בשם רבינו ישעיה הראשון בתשובה כתיבת יד סי' ר"ב דיכול לברך על לולב שאין בו אלא שלשה טפחים כשאין לו אחר ובשו"ת בנין ציון מהדורא קמא סי' ל"ג שרשמתי במערכת ראש השנה סי' ב' אות יו"ד (אשר נדפסה בשדי חמד חלק י"ב) צדד לומר שדעת ר"י הראשון היא כשיטת הפוסקים שיכול לברך על כל הפסולים היכא דליכא כשר ולפי זה למאי דפסקו השלחן ערוך והרמ"א שלא לברך על כל הפסולים אין נפקותא לדידן בדין זה אך שוב נשא ונתן אם שיעור טפח הרביעי שבלולב הוא מהלכה למשה מסיני או אינו אלא מדרבנן והעלה דאינו אלא מדרבנן דרק השלשה טפחים הוא מהלכה אבל הטפח הרביעי שהוא כדי לנענע אינו אלא מדרבנן והניענוע עצמו אינו מן התורה מדאמרינן בדף מ"ב והא מדאגבהיה נפיק ביה ואי נענוע מן התורה הא אכתי טריד במצוה וכן כתבו התוספות בדף ט"ל דניענוע הוא רק מכשירי מצוה ולא מעכב וכו' ולכן פסק רבינו ישעיה אתי שפיר אף למאי דנקטינן דעל כל הפסולים לא יברך מכל מקום על לולב של שלשה טפחים יכול לברך אבל על לולב פחות משלשה טפחים לא יברך כיון דמדאורייתא פסול אלו תורף דב"ק וכנראה שגם מרן חיד"א בברכי יוסף הבין בדעת רבינו ישעיה שדינו הנ"ל הוא אליבא דכולי עלמא שאם לא כן לא היה לו לסתום אלא לפרש דלדידן אין נפקא מינה בדין זה אלא ודאי סתמו כפירושו דגם לדידן הדין כן שאם אין לו אחר יכול לברך עליו והנה אמת דבמערכת ראש השנה הנ"ל כתבתי דמה שהחליט הגאון בנין ציון לברך על שופר פחות מטפח כשאין לו אחר הוא משום שהיה פשוט בעיניו דשיעור שופר הוא רק מדרבנן אבל לדידן