שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ל שצח

לכאן ולכאן ומהני ליה בין לקנותו ובין לצאת ידי חובתו דומיא דגטו וידו באים כאחד ועוד כתב קצת ראיה לדין זה מסוכה ד' מ"ג ע"ב דאמרינן דאין אדם יוצא ידי ערבה בערבה שבלולב ואי אגבהיה והדר אגבהיה לית לן בה ולא הוזכר שצריך להניח מידו ולחזור וליטלו לשם מצות ערבה ומוכח דמה שחוזר ומגביה לשם ערבה יוצא בזה אף שכבר מונח בידו מתחילה (ולפי שראיות אלו אינן מוכרחות סיים) ופוק חזי מאי עמא דבר כשנותנים הלולב במתנה על מנת להחזיר שבלקיחה זו יוצאין ידי חובתם גם למצות נטילת לולב ואין מצריכים נטילה אחרת לשם מצות לולב אלו תורף דבריו הנחמדים:

וכפי הנראה איירי דטריד בגירסיה טובא בהויות דאביי ורבא לא יצא לחפש"י בספרן של צדיקים רבני האחרונים ולכן לא ראה דברי מי שגדול תנא ירושלמאה בספר הנורא אמרי בינה בהלכות יום טוב סי' כ"א דף ע"ב אות טו"ב שכתב שהרב קול אליהו בסי' כ"ה כתב לדון במתנה על מנת להחזיר אי סגי בנטילה אחת לשתיהן לזכות במתנה וגם לקיים המצוה או אינה עולה אותה נטילה רק לזכות וצריך שישאר בידו שיעור זכיה ושיעור נטילה וההמון נוטלים בידם רגע כמימריה ומברכים אפשר דאינה עולה נטילה אחת לשני דברים גם נסתפק אי שפיר דמי לברך קודם שזכה בו דהא לאו שלו הוא עדיין ואפשר דהברכה צריכה על שלו ואם הזכיה הויא הפסק (ולא הביא מסקנתו) וכתב על זה דלכאורה יש ראיה דלא סגי שיהא הקנין והמצוה ביחד ממה שכתבו התוספות בדף ל"א דמאי דאמר רבא בלולב של עכומ"ז אם נטל יצא איירי ביום טוב שני דלא בעינן לכם ולא נתכוין לזכות דאם נתכוין לזכות וביום ראשון דבעינן לכם מיכתת שיעוריה דהוי עכומ"ז של ישראל ואמאי לא נימא דמיירי ביום ראשון וכיון לזכות ומכל מקום מה שאין לו ביטול הוא אחר כך כשזוכה והוא יצא מיד קודם שאין לה ביטול ודחה דמה שיוצא הוא על ידי שזכה וכשזכה אין לה ביטול ומצא שעמד בזה בספר בית אפרים והוסיף דיש לומר דיצא מיד כשנטל ולענין כתותי לא נוכל לומר רק אחר כדי דבור דכדבור דמי יכול לחזור ואם אינו חוזר למפרע הוי שלו וכבר יצא דמכל מקום לא שייך כתותי כיון דיכול לחזור מזכייתו אולם באמת סברת התוספות דמכל מקום כיון דלמפרע הוא של ישראל מיד דאגבהיה שוב הוי כתותי נמי דכיון דלא חזר הוי שלו למפרע ובפרט להסוברים דהא דיכול לחזור תוך כדי דבור הוא רק מדרבנן ודאי דהוי מן התורה כתותי מיד דאגבהיה לזכות וכנראה דכיון דכתיב ולקחתם לכם משמע דסגי בנטילה אחת לזכות ולצאת אולם לברך קודם שנתן לו משמע דלא אריך הכי שהרי כתבו הפוסקים דלא מיסתבר שיברך עליו כשמונח בכלי דכל זמן שאין המצוה מזומנת בידו לעשות לא מסתבר לברך וטוב לברך משיתחיל ליטול הלולב כל שכן דלא מסתבר שיברך קודם שזכה בדבר שצריך שיהיה שלו דאין מזומנת לו כלל וכל שכן לדעת הסוברים דעיקר הברכה נתקנה על העבר ובארחות חיים הלכות לולב כתב כי מה שרצו חכמים שיטלנו תחילה והוצרכו לתקן הברכה בלשון העבר ולא חששו לברך בלמ"ד ויברך עליו קודם שיטלנו שתהא הברכה עובר לעשייה כשאר מצות לפי שחששו שמא יבא לברך לבטלה אם יברך קודם שיטלנו כגון שיקדמנו אחר ויטלנו לעצמו ואין לומר שיטלנו הפוך מלמעלה למטה בשביל חששא זו ויברך קודם שיחזירנו כהלכתו דאין זה נוי למצוה אלא זילזול עכ"ל אם כן מהאי טעמא ודאי אין לברך קודם שיזכה בו דאף הסוברים שיכול לברך קודם שנטלו כיון שמזומן לפניו היינו כשהוא כבר שלו על כל פנים ובידו ליקח אבל כשעדיין לא זכה ודאי לכולי עלמא אין לברך קודם שיזכה בו אלו תורף דב"ק מכלל הדברים מובן דתרווייהו רבנן קדישי קול אליהו ואמרי בינה סברי מרנן דלכשתמצא לומר דנטילה אחת אינה עולה לכאן ולכאן אין צריך להניחם מידו (אחר שנטלם כדי לזכות) ולחזור וליטלם כדי לצאת ידי המצוה אלא די לו במה שישהם בידו עוד רגע ואז יכוון לצאת בהם ושפיר דמי דלא כמו שנראה מדברי הגאון בנין שלמה דלצד זה צריך לעיכובא שתי נטילות:

וספר קול אליהו השגתיו פה עיהק"ו ודבריו הם בהחלק שני סי' כ"ה וראיתי שפשט ספקו הראשון דסגי בנטילה אחת מדברי הר"ן ריש פרק לולב הגזול דמאי דפסלינן לולב הגזול משום דהוי מצוה בעבירה היינו דוקא כשקנהו בשעה שיוצא בו דהוי ממש מצוה בעבירה אבל היכא דקנהו קודם אין כאן איסור וכתב הרב מדבריו למדנו דאדם יכול לעשות שתיהן כאחת לזכות ולצאת בו דאי לאו הכי כיון דמתניתין מיירי שקנהו בשעה שיוצא בו למה לי טעמא דמצוה בעבירה תיפוק לי' משום שאינו שלו דעדיין לא זכה בו אלא עכשיו רוצה לצאת (אולי צריך להיות לזכות) בו ולקיים המצוה כאחת ויבואו שניהם ורחמנא אמר לכם אלא ודאי דבשעה אחת יכול לזכות בו ולצאת ידי חובתו לולא הטעם דמצוה בעבירה אלו תורף דב"ק ולפום ריהטא איני מבין סיגנון ראייתו דהא טעמא דמצוה בעבירה אתמר בש"ס על פיסול גזול ביום שני דהכי אמרינן בריש הפרק קפסיק ותני לא שנא יום טוב ראשון ולא שנא יום טוב שני וכו' בשלמא יום טוב ראשון לכם משלכם אלא יו"ט ב' אמאי ומשנינן משום מצוה הבאה בעבירה ואם כן מאי קאמר הרב דלמה לי טעמא דעבירה תיפוק לי' שאינו לכם על כל פנים ראינו שדעת הרב קול אליהו מסכמת דמהני לזכות ולצאת ידי חובתו כאחת:

ובשו"ת משיב דבר להגאון נצי"ב בסימן מ' עמד מר בריה ידידי הגאון מוהר"ח יצ"ו בחקירה זו והוא שבתחילה הוכיח דבמידי דכתיב ביה לקיחה אם היה בידו מקודם ושוב רוצה לקיים מצות הלקיחה לא מהני מה שאוחז בידו מכבר אלא צריך שבשעת נטילה יגביה אותו לקיים מצות לקיחה והוכחתו היא על פי דברי התוספות ביומא ד' מ"ט ע"א בבעיא דחפן חבירו ונתן למלא חפניו של כהן גדול מלא חפניו בעינן והא איכא או דלמא ולקח והביא בעינן והא ליכא שכתבו דהבעיא היא אי בעינן ולקח והביא בחד או די שהאחד יקח והאחד יביא דמוכח דלקיחה לא הוי רק שיעשה מעשה הגבהה דאי סלקא דעתך דמה שהוא בידו מיקרי לקיחה מאי מבעיא ליה פשיטא דאף שאחר חופן יצא שהרי מה שהכהן גדול נושא בחפניו מיקרי לקיחה ולפי זה הקשה בנותן לולב לחבירו על מנת להחזיר דקיימא לן דניטלו ויוצא בו היאך יוצא הא קודם שהגביהו אינו שלו עד שיקנה אותו בהגבהה ואז אינו מגביהו עוד רק שהוא מחזיקו בידו וזה לא מיקרי לקיחה ולקיחה אחרת אינו עושה ואיך יוצא ועוד הוכיח מזבחים ד' י"ד ע"א דולקח משמע שהוא בעצמו יקח ואי אתי קוף ורמי ליה בידיה לא מהני עיין שם ומר ניהו מותיב ומפרק לה דבשעה שהאחד נותן לידו הוא מסייע בפתיחת ידו ואחר כך סותמו לכן בנותן מתנה לחבירו יצא דעושה מעשה בפתיחת ידו והקנין ומה שיוצא בו באים כאחד וכתב שכן יישב גם בתוספת בכורים שבספר בכורי יעקב ומזה דן דין חדש שאם היתה ידו פתוחה קצת וחבירו תחב לו הלולב לא יצא והגאון המחבר כתב שאין דעתו נוחה בזה שהרי כתבו הפוסקים שכדי שתהיה הברכה עובר לעשייה יכוין בשעת הגבהה שלא לשם מצוה ויברך והלא לדבריהם אינו מקיים שום מצוה במה שאוחז בידו ואיך יוצא בו אחר כך כשמכוין לצאת אחר שאחזו מכבר אלא כן צריך לומר דבמה שאוחזו בכח ידו הוא מיקרי לקיחה מה שאין כן כשנותן לחפניו אינו עושה אלא מעשה כלי בעלמא וזה אינה לקיחה וכתב שבשו"ת דברי מרדכי (פרידבורג) העמיק הרחיב בענין זה וכו' (הביא תורף דבריו בקיצור וסיים) וכל מה שהאריך בדעת התוספות אינו אלא לחדודי דאורייתא והגאון רא"ם אב"ד פינסק שם התאמץ להוכיח דהאחיזה ממילא מיקרי גם כן לקיחה וכו' (השיב על דבריו וסיים) היוצא לנו מזה שאם בא לידו ממילא והוא אינו עושה מאומה כי אם מעשה כלי בעלמא (כגון שהיתה ידו פתוחה וחבירו תחב לו הלולב או דרמי ליה קוף אידיה) אין זו לקיחה אלא באופן שכח ידו אוחזת בדבר הוא מיקרי לקיחה אף שאחר נתנו לידו או הגביה קודם שנתחייב בדבר כמו קודם עלות השחר וכיוצא ובהכרח לומר דמה שאוחז בידו מיקרי לקיחה דאי לא תימא הכי אלא תחילת ההגבהה דוקא מיקרי לקיחה אם כן אין שום מצוה לאחוז הלולב יותר מדאגבהיה וידוע שאינו כן אלא ודאי האחיזה בכח היד הויא לקיחה כמו שביארנו וכו' (שקיל וטרי בסוגיא דזבחים ד' י"ד דאי אתי קוף ורמי ליה אידיה וכו' וסיים) אולם בעיקר הראיה מסוגיות הללו דמה שבא ממילא לאו לקיחה אינה כלום דשאני הני דבעינן שיקח מכלי שרת ואי יהיב אחר הא לא לקח מכלי שרת אך יש