שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ל שפט

לחוש למאן דסבר דשייך בל תוסיף אין מזחיחין אותו וכמו שכתב בדרכי משה על פי המנהגים והאריך לפלפל בסברת הרמב"ם שבכל המינים אם מוסיף יש בל תוסיף אלא דבהדס אם מתכוין בתוספתו משום נוי מותר ובשאר מינים דליכא נוי בתוספתו יש בו משום בל תוסיף ומסיק דשפיר כתב הדרכי משה בשם המנהגים לחוש לאותן דעות דאיכא בל תוסיף וגם דלמאן דאמר מצות אין צריכות כונה שייך בל תוסיף אף במכוין לנוי ובודאי זו היא כונת המחבר נבל עשור אמנם הרבנים הקדושים שעשו על פי המקובלים יפה עשו כהלכה על פי המוסכם מכל הפוסקים הנ"ל אלו תורף דב"ק ומקרוב נדפס ספר ארחות חיים החדש לידידי הגאבד"ק סאפינקא יצ"ו וראיתי בסי' תרנ"א אות ב' שכתב בשם שו"ת אבני צדק סי' פ"ה דעל פי הלכה מותר ליקח שלשה הדסים בכל אחד שלשה בדים ואין בזה משום בל תוסיף אבל על פי הסוד סגי בשלשה ושהאריך בזה ואין אצלי ספר זה לעיין בו דלפי הנראה אין הלשון מדוקדק במה שכתב דעל פי הסוד סגי בשלשה דבזה ודאי גם להלכה הוא כן דסגי בשלשה והיה שייך לומר אמנם על פי הסוד אין ליקח יותר משלשה (אם הדין הוא כך על פי הסוד) וכן נראה ממה שהביא שם בארחות חיים תורף דברי המנחת שי וסיים על זה ולפי מה שהבאתי משו"ת אבני צדק נכון יותר שלא ליקח יותר משלשה וכן ראיתי נוהג אדמו"ח שליט"א ורבותיו הקדושים ובספר יפה ללב ח"ב האריך בזה והעלה דהעיקר שלא להעדיף:

מז) שמעתי שאתרוג שאין המיץ שלו מתוק פסול למצוה דדרך האתרוג להיות המיץ שלו מתוק וזה שאינו מתוק מורכב הוא וליתא דהא אמרינן בפרק שמונה שרצים ד' ק"ט ע"ב ליתי אתרוגא חלייתא ופירש רש"י מתוק מכלל דאיכא אתרוג שאינו מתוק ואם כן כשר הוא למצוה כן כתב בספר משחא דרבותא לגאון מערבי בסוף סי' תרמ"ח ולי הדל בהורמנותיה דמר יש לדחות ראיתו בכמה אנפי וצריך לעיין בפוסקים וזאת זכרון:

מח) לולב שמחוברין העלין זה בזה על ידי אותו אודם והוא כמקל אינו נכון ליטלו דנענוע הלולב הוא קישקוש העלין כמו שכתב הריטב"א ובעינן טפח חוץ לאגד וכיון דמחובר הרי הוא כאגד ואין לו שיעור ולכן אין לאגוד הלולב למעלה וביום טוב אסור להפרידם האמנם שלשה עלין הראשונים יהיו מחוברים מעצמם כן כתב בספר מועד לכל חי סי' כ"ג אות פ"ד בשם ספר בכורי יעקב והנה דברי הריטב"א שרמז הם בדף ל"ח ושם הביא דעת הגאונים דפירוש נענוע הלולב אינו הקישקוש אלא הולכה והבאה ואתה תחזה מה שהבאתי בשדי חמד סי' ב' אות א' (ד"ה והנה) בשם מרן החבי"ף בספר רוח חיים סי' תרמ"ה וכתבתי דמנהג אחינו האשכנזים יצ"ו לקשקש הלולב ולא כן מנהגינו אלא אנן נקטינן כפירוש הגאונים דנענוע היינו הולכה והבאה ועיין בספר יראים השלם עם ביאור תועפות ראם לידידי הגאון דומ"ץ במינסק יצ"ו בסי' תכ"ב דף רמ"ג ע"ב אות ל"ג מה שכתב בענין נענוע הלולב ובספר תניא רבתי בהלכות לולב ד' צ"א ע"ד כתב מצאתי בשם רבינו אבן מיגאש נהגו העם לבקש לולב כפות ועומד שלא נפרדו העלין ומניחין אותן שנפרדו ואף על פי שלא ניטלה תיומתו ובמקום שאינו מצוי אלא נפרדו ולא ניטלה התיומת כשר. מט) גזול דפסול בארבעה מינים שבלולב איך הדין בגזל מדבריהם שהוא מפני דרכי שלום כגון מציאת חרש שוטה וקטן אם יש בזה משום מצוה הבאה בעבירה דאף בעבירה דרבנן חיישינן משום מצוה בעבירה ואי חשיב שלו לפי שמן הדין אינו חייב להחזיר לצאת ידי שמים לא מיקרי שלו הנה בשדי חמד מערכת המ"ם כלל ע"ז ס"ק ז' (מד"ה והגאון שער המלך והלאה) הבאתי דברי רבותינו האחרונים המדברים בזה לך נא ראה:

וכשהמצוה מסייעת לקנין כגון שנתן לו חבירו לולבו וקנהו במשיכה ובאותה משיכה נתכוון לצאת אי חשיב זה מצוה הבאה בעבירה כתבתי בשדי חמד מערכת המ"ם כלל ע"ז ס"ק כ"א:

נו"ן) נתן לחבירו הארבעה מינים במתנה והתנה עמו על מנת שלא יתננו לאחר במתנה אי הוי מתנה ויכול לצאת בו או לא השיב על זה הגאון מסלאנים בשו"ת עמק יהושע סי' י"ד דודאי דהוי מתנה וכמו שפסק הרמ"א בסי' תרנ"ט סעיף ה' שמותר לתת לו במתנה על מנת שלא יקדישנו דלא גרע ממתנה על מנת להחזיר ולאו דוקא על מנת שלא יקדישנו דהוא הדין אפילו נתן לו על מנת שלא יתננו לאחר לצאת בו וכמו שכתב הרא"ש בפרק יש נוחלין דאם פירש דבריו אפילו נתן שלא ליתן ושלא למכור ושלא להקדיש וכו' הוי מתנה וכן מתבאר מתשובת הרב מהרשד"ם שאזכיר בסמוך דבכי האי גוונא מיקרי שפיר מתנה ואם מקיים התנאי יוצא בו ועיין בספר אמרי בינה בדיני יום טוב סי' כ"א הבאתי תורף דב"ק לעיל באות ט"ל דהנותן מתנה על מנת להחזיר צריך ליזהר שיתן לו זכות להקנותו גם הוא על מנת להחזיר שאם לא כן לא מיקרי שלו ולפי הנראה הוא שלא כדברי העמק יהושע וצריך להתיישב בדברי קדשם איה"ש:

ואם עבר על תנאו ונתנו לאחר אם נתבטלה המתנה מעיקרא והוא נמי לא יצא הנה לעיל באות כ"ד הבאתי (בד"ה ובספר טהרת המים) מה שכתבו הפוסקים בשם הגאון מהרשד"ם דאם מכר לולב לחבירו על מנת שלא יטלו הקהל ונטלו הוא והקהל לא יצאו וכו' עיין שם אלמא דכל שלא קיים התנאי המכר בטל והוא הדין למתנה אם לא קיים התנאי הרי היא בטלה ועתה ראיתי שהגאון עמק יהושע שם (בסי' י"ד) עמד לבאר דין זה וצלל במים אדירים בכמה גופי הלכות כדרכו בקודש והלכה זו העלה בסוף הסימן וז"ל ואם כן בנידן דידן נמי אם נתן אתרוג לחבירו על מנת שלא יתן לאחר לצאת בו ונתן לאחר ודאי עבר על התנאי והראשון נמי לא יצא אף על גב דלא הועיל מידי בנתינתו אפילו הכי עבר על התנאי דהא מכל מקום נתן ועוד שהרי הטור בחשן משפט סי' רמ"א הביא תשובת הרא"ש שכתב אף על גב שכתוב בשטר על מנת שלא יכול אחד מהם למכור ואין כתוב על מנת שלא ימכור האי על מנת וכו' כמו לא תוכל לאכול בשעריך ועל כרחין צריך לפרש שלא ימכור ואם ימכור שתהא מתנתו בטלה ואינו יכול לפרש שלא יוכל למכור ואם ימכור יהא המכר בטל והמתנה קיימת שדבר זה אין בידו להתנות שאם המתנה קיימת יעשה בה כל מה שירצה עכ"ל וכן פסק בשלחן ערוך וכתב על זה המשנה למלך בשלישי מהלכות זכייה ומתנה דמתוך תשובה זו מוכח דבמתנה על מנת שלא תמכרנו לפלוני כל שעבר ומכר לאותו פלוני נתבטלה המתנה או המקח כיון שעבר על התנאי ואף על גב דאי אמרינן שנתבטל המקח נמצא שמה שמכר לאותו פלוני לא עשה ולא כלום דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ונמצא דאין כאן מקח מכל מקום כיון שנתנו בדרך מקח נתבטל המקח מעיקרו וכן כתב הרב המגיד בשמיני מהלכות גירושין בעל מנת שלא תנשאי לפלוני וכו' ואם כן בנדון דידן נמי שניהם לא יצאו ידי חובת המצוה דהא השני ודאי דלא יצא דהא הראשון לא היה יכול ליתן לו במתנה והראשון נמי לא יצא דכיון שנתנו לו אף שאין במתנתו כלום אפילו הכי כיון דמכל מקום עבר על תנאו ונתן נתבטלה מתנתו ולכן לא יצא עכ"ל והגאון אמרי בינה בדיני יום טוב סי' כ"א אות י"ב תלה דין זה במחלוקת התוספות והרמב"ן בריש פרק המגרש במגרש על מנת שלא תנשא לפלוני (המוזכר בעמק יהושע שם בראש הסימן) דדעת התוספות דאף כשנשאת לשני לא הוי ביטול הגט דאין הנשואין חלין אלא כשנשאת אחר מיתת המגרש אז בטל הגט אבל דעת הרמב"ן שם דהתנאי היה על שם נשואין ואם עברה ונשאת לאותו פלוני נתבטל הגט ולדעתו כמו כן יש לומר בנדון מוהרשד"ם אף דלא יצאו הצבור מכל מקום קפידתו על דרך קנין לצאת אבל להתוספות דהתנאי היה על הנשואין ממש כי האי גוונא יש לומר דהתנאי היה רק שלא יצאו בו הצבור מצות נטילה וכיון דלא יצאו ממילא לא נתבטלה המכירה והראשון יצא ושקיל וטרי בזה ולא ראיתי שהעלה דבר ברור להלכה לנדון הרב מהרשד"ם עיין שם דב"ק:

נא) בעיר אחת היו נוהגים שאחד מיחידי הקהל היה קונה מכיסו הארבעה מינים והיה יוצא בתחלה ואחר כך