שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ל שפב

והגאון בית מאיר בסוף סי' תרמ"ט כתב בשם כפות תמרים שהרב מוהרשד"ם מתיר בשל טבל על פי סברת הרמב"ן ושחלק עליו ויפה פליג כיון שרש"י ותוספות והר"ן חולקים הוי יחיד נגד רבים ואין להקל אך מה שהקשה עוד איך יתיר הרמב"ן אתרוג של טבל והא טבל הוא מוקצה ואסור לטלטלו וכו' הן דברי תימה דאם מותר לצאת בו והוא אתרוג של מצוה מה מוקצה שייך בו והרי לולב אין תורת כלי עליו ומכל מקום מותר בטילטול אף לנשים מדחזי לאנשים למצותן כל שכן אתרוג של מצוה שאין בו משום מוקצה אף דאסור באכילה משום טבל עוד כתב שבכפות תמרים הביא בשם הרשד"ם להתיר האתרוג הנקצר רק למצוה ולא לאכילה ודיליף הכי מדברי הרמב"ם בפרק שני מהלכות מעשר דבעינן גומר פירותיו לאכלן דמשמע דממעט כשקוצר רק למצוה וכו' ושהשיג עליו ומר ניהו כתב ליישב דברי הרשד"ם ומסקנתו בצריך עיון ועיין בספר מנחת ברוך סי' צ"ו וסי' צ"ח פלפול ארוך בדינים אלו והרב בית השואבה בדיני דברים הפוסלים בארבעה מינים אות ט"ל אף הוא היה מתכוין ליישב הוכחת הרב מהרשד"ם מדברי הרמב"ם וכתב שמה שדחה הרב מהר"ם בן חביב הוכחה זו אין דחיותיו דחיות כלל אמנם כתב דאעיקרא ראיית הרב מהרשד"ם מלשון הרמב"ם אינו מכיר חדא שהרי גם כאן הוא גומרן למצוה וגם לאכילה שכונתו לקיים בו מצותו ואחר כך לאכלו ועוד דאפילו באינו גומרן כלל לאכילה אלא למכרן לא קאמר הרמב"ם דאינו חייב אלא מן התורה אבל מדרבנן מיהא חייב ואם כן אכתי של טבל מדבריהם הוא ולאו לכם הוא דבר תורה כיון שאסור בו מדרבנן משום טבל ולכן העלה דלענין דינא נראה עיקר כרבינו בצלאל בסימן כ' דאין נכון לעשות כן. לה) לקח מחבירו במתנה על מנת להחזיר ולא החזיר אם ביום טוב ראשון פשיטא דלא יצא כמבואר בפוסקים בסי' תרח"ן אבל בשאר הימים יש לדון דהא הטעם דלא יצא כשלא החזיר הוא משום דאיגלאי מילתא דגזל הוא בידו כמו שכתב רש"י בדף מ"א ע"ב ובגזול בשאר ימים יש מחלוקת בסי' תרמ"ט דלמרן כשר ולהרמ"א פסול אלא שיש חילוק דביום ראשון פסול משום שאינו לכם ובשאר ימים פסול משום מצוה הבאה בעבירה והתוספות בדף ל' ע"א אסברו לן דליכא משום מצוה בעבירה בשל אשירה ועיר הנדחת וכיוצא אלא בגזל דמחמת העבירה שגזל הלולב באה המצוה וזה שייך דוקא בסתם גזל אבל בנדון דידן שקבל במתנה ולא החזירו לא שייך לומר שעל ידי הגזל נעשית המצוה שהרי אם החזירו גם כן היה יוצא בו אלא שהרמב"ם בפירוש המשנה סובר שלא כדעת התוספות אלא גם באשירה שייך משום מצוה בעבירה ואם כן לכאורה גם בנדון דידן פסול בשאר הימים משום מצוה בעבירה אך באמת יש לומר דכשר בשאר הימים שהרי דעת הרמב"ם דבשאר ימים גזול כשר ואם כן ממה נפשך כשר אם לדעת התוספות אף אם גזול פסול בשאר הימים הרי לפי חילוקם אין שייך בנדון דידן לפסול משום מצוה בעבירה דבמתנה בא לידו ואם לדעת הרמב"ם דגם בכי האי גוונא איכא משום מצוה בעבירה הרי לדידיה גזול כשר בשאר הימים דבדרבנן לא חיישינן למצוה בעבירה אלו תורף דברי הגאון בנין ציון במהדורא קמא סי' מ"א ובעיקר מאי דכיילו לן התוספות הנ"ל כתבתי בסיעתא דשמיא במערכת המ"ם ריש כלל ע"ז:

ונותן אתרוג לחבירו במתנה שיהא קנוי לו רק לצאת בו ידי חובתו אי מהני האריך בזה הגאבד"ק קריניק יצ"ו בספר מנחת ברוך סי' צ"ב וכן בנותן אתרוג במתנה על מנת להחזיר אי זה הוי מתנה לשעה או הויא מתנה עולמית על תנאי עיין שם בסי' צ"ד ובשו"ת הרי בשמים המוזכר להלן (בד"ה ובעיקר) הביא פלוגתת הקדמונים דמהר"א כ"ץ ומוהר"ם בר ברוך סברי דהמתנה חוזרת ממילא להנותן ולא בעי חזרת הקנאה ושכן נראה דעת הר"ן בנדרים דף מ"ח במה שהקשה אמאי דאמרינן התם קני על מנת להקנות לא קני דמאי שנא ממתנה על מנת להחזיר וכו' ודעת הרא"ש בתוכה ד' דמתנה על מנת להחזיר היא קנין עולמית להמקבל מתנה רק שמתנה עמו תנאי דחזרה כמי שמתנה על מנת שתתן לי מנה וכן דעת הריטב"א שם ובקידושין ד' ו' והאריך בזה בקצות החשן סי' אמ"ר ובאבני מילואים סי' כ"ח ס"ק ג"ן ומר ניהו הגאון המחבר כתב להביא ראיה על דרך פילפול לדעת הרא"ש והאריך לפלפל פלפלא חריפא עיין שם דברים נחמדים ועיין במה שהבאתי בשדי חמד סי' ג' אות ז"ך מתשובת שואל ומשיב בדין האומר יהא שלך לצאת בו בלבד ולא יותר שכתב בשם סידור הגאון מליסא דאם אמר יהא שלך לצאת ולא יותר לא יצא משום דאין בו דין ממון ומקור דינו הוא בספרו נחלת יעקב בחידושיו לסוכה ד' ל"ה שנסתפק באם אין לו דין ממון ולאחר יש לו דמים אם מועיל ושהכריח מסברת הרשב"א בתשובה ועל פי דבריו שבחידושיו למסכת סוכה וכו' והשיגו שחידושי סוכה אינם מהרשב"א אלא מהריטב"א וכו' וידידי הרב המופלג מהר"ר שלמה ליב מלאדז יצ"ו כתב לי שכן השיגו בשו"ת הגאון מהריא"ז ענזיל בריש סי' ג' כי מה שכתוב בחידושי סוכה הם דברי הריטב"א וכו' וכבר כתבתי בקונטרס כללי הפוסקים סי' יו"ד אות ו' שכמה רבנים גדולים במחילת כתה"ר טעו בזה עיין שם ובעיקר דינו של הגאון בסידור דרך חיים עיין לקמן אות ט"ל:

ואם נותן במתנה גמורה אך רק לשעה ושאחר כך תופקע המתנה אי יוצא ידי חובתו במנחת ברוך הנ"ל בסי' פ"ט:

ובעיקר דין מתנה על מנת להחזיר דמהני ונוטל ומברך ראיתי חקירה אחת הובאה בשו"ת הרי בשמים מהדורא תניינא להגאון אבד"ק סטרי יצ"ו בשם מחבר אחד דלפי מה שכתבו הפוסקים דכשיש ספק בקיום המצוה אין לברך ואם כן איך יברך בנוטל במתנה על מנת להחזיר הא אמרינן בפרק קמא דנדרים ד' י"ד גבי קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דאסור לישן היום שמא יישן למחר דבתנאה לא מיזדהר איניש והכא נמי ניחוש שמא לא יחזירנו דבתנאה לא מיזדהר ונמצא שבירך לבטלה ומר ניהו הרב המחבר האריך לבאר דמשום הא לא קשיא וכו' (כתב טעמו ונימוקו בפילפול חריף וסיים) כל זה כתבתי רק לרוות צמאונך אבל גוף קושית המחבר הזה הבל היא דמה ענין בתנאה לא מיזדהר לכאן אם נחוש שמא לא ירצה להחזיר הרי גזל יהיה בידו ואף שהוא בשב ואל תעשה מכל מקום איסורא הוי ולא תנאה דאם כן תיקשי בכל המצות דמברכינן עובר לעשייתן היאך מברך דילמא ימלך ולא יעשה המצוה (אמר המחבר עיין במה שכתבתי בפאת השדה מערכת הבי"ת והוא שדי חמד חלק י"א בכלל נ"ו בזה) ומה שכתב באר היטב ביו"ד סי' ח"י סק"ו דמה שאין מברכים על בדיקת סכין קודם השחיטה באמת דברי תימה הם וגם הלא ענין בתנאה לא מזדהר לא שייך אלא בתנאי שאדם מתנה על עצמו במה שאינו נוגע לאחרים רק לעצמו אבל במה שתלוי בדעת חבירו ולזכותו מה לנו אם הוא לא מיזדהר הרי חבירו יכפהו בבית דין לקיים התנאי ולהחזיר לו את שלו אמנם מה שיש לעמוד הוא לפי מה שכתב הרא"ש בסוכה ד' מ"א בשם בעל העיטור דבמתנה על מנת להחזיר אם נאנס בידו לא נתקיים התנאי והוי גזל בידו למפרע ובמשנה למלך פרק ג' מהלכות זכיה צדד לומר דגם לדעת הרשב"ם ורבינו ישעיה דסברי דפטור מאונסין מכל מקום אם נאנס נתבטלה המתנה ואם כן קשה איך יברך דילמא יאנס מידו ולא תתקיים המצוה וזה אינו בידו שלא תארע לו אונס וכו' (האריך קצת בזה וסיים) ונראה דכיון דבשעה שנוטל לולב לצאת בו בדעתו להחזירו לכן שפיר יכול לברך ואף אם נמלך אחר כך ואינו רוצה להחזיר לא הוי ברכתו לבטלה כדמצינו בחידושי הריטב"א לחולין ד' ק"ו במי שנטל ידיו לאכילה ובירך על נטילת ידים ואחר כך נמלך ולא אכל עכשיו אין בכך כלום ואין מחייבים אותו לאכול כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה כיון שבשעה שנטל היה בידו לאכול וכתב שכן הורה לו מורו וכיוצא בזה כתב הרא"ש בפרק קמא דתענית סוף סי' י"ז דכשבשעה שהתפלל היה בדעתו להתענות אף אם אחר כך אכל לא מיקרי שקרן בתפלתו והכא נמי כיון שבשעה שברך היה בדעתו לקיים התנאי וגם היה בידו לקיים התנאי אף אם אחר כך נאנס לא הויא ברכתו לבטלה ולא דמי למה שכתבו