שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ל שעז

עטי אשר אתי לתאר שפלות נפשם ופחיתות דרכם ורוע לבבם והסרת מסוה הבושה מעל פניהם הדומים לפני הדור בעקבא דמשיחא מה נאמר ומה נדבר האלהים מצא את עונינו להיות ללעג ולקלס בפני עצמנו ובפני אחרים מי ראה כזאת ומי שמע כאלה והן אף אם גם לא היה שום חשש בפרי קורפ"ו הנכון לאיש הישראלי לבלי לבכר פרי ארצנו הקדושה על פרי ארץ העמים איה כבודו יתברך איה כבוד התורה הקדושה שבפסוקים רבים השתבחה בשבחה של ארץ ישראל איה כבוד משה רבינו שהתחנן אעברה נא ואראה הארץ הטובה ומה שונים דרכנו מדרכי רבותינו חכמי התלמוד שלהי כתובות דר' אבא מנשק כיפי דעכו ר' חייא מגנדר בעפרה שנאמר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו ואלו האנשים מגנדרים בעפרא דארץ אחרת ומנשקים פירותיהם וישליכו פריה וטובה של ארץ הקדושה ככלי אין חפץ בו:

והנה כל זה אם היו שקולים במצוה הלזו אבל באמת הלואי תיהוי כל שמעתתא ברירא בידן כשמעתתא זו שאתרוגי קורפו פסולים לגמרי והמברך עליהם הוי ברכה לבטלה לבד שלא קיים המצוה ולהאריך בזה אך למותר דזה ידוע דכל פירות המורכבים טובים ויפים ומי ימחה ביד הקורפים שלא יעשו הרכבות בהאילנות המפוזרים בכל השדות והכרמים וכי אפשר להעמיד שומרים בכל המקומות ומי לא יראה כי ההכשרים שנותנים עליהם המה רק לסמאות את העינים וכך מקובלני מילדותי מגדולי סוחרי אתרוגים שהיו גדולים בתורה ויראה ואם נשאלם מאין אתם יודעים שאינם מורכבים הלא יבושו בעצמם והרי קיימא לן דבכל מידי דאורייתא כבשר ותכלת צריך חותם בתוך חותם ולהכיר החותם אלו הן הלכות פסוקות ועתה האפשר להיות כן בהאילנות ויותר מזה הלא אפילו לקנות מישראל כתב הרמב"ם בפרק ח' מהלכות מאכלות אסורות הלכה ז' וז"ל ואין לוקחין בשר מכל טבח אלא אם כן היה אדם כשר ומוחזק בכשרות וכו' עכ"ל וכן כתב בסוף פרק יו"ד מהלכות שחיטה ודבר זה מפורש בירושלמי סוף פרק אין מעמידין וז"ל הירושלמי אין לוקחין תכלת אלא על פי מומחה וכו' אין לוקחין גבינות בית אונייקי אלא על פי מומחה וכו' אין לוקחין בשר שאין בו סימן אלא על פי מומחה עכ"ל והארכנו בסיעתא דשמיא בדברי הרמב"ם בחיבורנו ערוך השלחן על יו"ד סי' א' מן סעיף י' עד סעיף י"ב והחבור מצוי בהרבה מקומות וכל הרוצה יכול לעיין שם:

והשתא קל וחומר הדברים דאם בשחיטה דקיימא לן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ובזמן הגמרא היה השוחט מוכר הבשר ולזה אמרו בפרק קמא דחולין הטבח צריך שיהיה לו שלשה סכינין אחד ששוחט בה ואחד שמחתך בה בשר וכו' עיין שם ועם כל זה צריך מומחה קל וחומר בן בנו של קל וחומר לאתרוגים המגודלים בשדות שאין רואה ואין משגיח מלמנוע מלהרכיבן וכל שכן באלו אינם בני ברית הקורפים וחרפה היא לדבר בכאלה לסמוך עליהם על מצות עשה של תורה ולכן כרוזא קרי בחיל בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאילתין דסלקין לעילא ודנחתין לתתא ליהוי ידעין דאלו הפירות של קורפו המכונים בשם אתרוגים פסולים לגמרי ואותם המערבים פסולי קורפו באתרוגי ארץ ישראל הרי הם כמו שמערבין דגים טמאים בטהורים ועל זה נאמר אני ה' שהקב"ה עתיך ליפרע מהם כמאמרם ז"ל ריש פרק ה' דבבא מציעא ובאתי על החתום לכבוד השם יתברך ולכבוד תורתינו הקדושה ולכבוד ארץ הקדושה נאם יחיאל מיכל הלוי עפשטיין החופ"ק נאוורדאק:

והנה במה שכתב ידידי הגאון יצ"ו לאסור אתרוגי קורפו וכו' מפני חשש מורכב זכורני שראיתי באיזה ספר בשם הגאון מקאליש בספר נפש חיה אשר אסף איש טהור למעלה ממאה רבנים שאסרו אותם מפני חשש זה וכבר כתבתי בריש ס"ק זה בשם הגאון אבד"ק שאוויל יצ"ו שהאריך לצייר הזיופים שבההכשרים הבאים משם ושלכן אין לסמוך עליהם ולא העתקתי דברים שבכתב ידידי הגאון "ים המלך" הנ"ל וכן דברי שאר הגאונים שכתבתי אלא משום דבר שנתחדש בם להחזיק לקנות דוקא משל ארץ ישראל מהטעמים שחדשו סופרים יצ"ו ואולי גם על זה דבר בקדשו בספר נפש חיה אשר כבר כתבתי שלא ראיתיו עדנה ואשרי שיאחז במצוה רבה הלזו לשמוע דברי חכמים גאוני דורנו להחזיק דוקא באתרוגי ארצנו מהטעמים האמורים בדברי קדשם ואלו דברי אלקים חיים:

ועל מה שיש מי שפקפק לומר שיותר טוב לקנות אתרוגים של חוץ לארץ מפני חשש ערלה דספק ערלה בארץ ישראל אסורה ובחוץ לארץ מותרת השיב על זה כהלכה ידידי הרב בכורי שלמה יצ"ו בתשובתו הנז"ל (עיין שם בסי' כ"ה אות קפ"ה) דאין לחוש על זה מכמה טעמים והביא דברי הגאון תנא ירושלמאה בספר אמרי בינה אשר העיד בגדלו דאילני האתרוגים אינם נושאים פירות ראוים עד חמשה וששה שנים אף אם בחוץ לארץ נושאים פירות קודם לכן בארץ הקדושה לא כן הוא וכתב בשמו שלחוש לזה הוא צחוק ומפני זה לא הוצרך הרב המחבר יצ"ו להאריך עוד בזה ועל כל פנים לא פטר נפשיה בלא כלום והביא מה שכתבו הפוסקים ביו"ד סי' רצ"ד בשם הרב באר שבע להתיר יין מכרמים של גוים בארץ ישראל שיש בהם ודאי ערלה משום דקודם שני ערלה אף אם יעשו פירות הם דקים וחלושים שאין ראוים לעשות מהן יין והרמב"ן בפרשת קדושים כתב אין הפירות תוך שלש שנים ראוים להקריבן לפני השם הנכבד לפי שהוא מיעוט ואין האילן נותן בפריו טעם וריח ורובן הן רקובין ורובן אין מוציאין פירות עד השנה הרביעית ואם כן הוה מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן לה כלל ועוד שכבר כתבו הגאונים בארעא דרבנן סי' שכ"א ופרי האדמה בהלכות ברכות דבזמן הזה דבטלה קדושת הארץ ספק ערלה בזמן הזה מותר וכן מצא בתשובות הרדב"ז ח"א סי' תק"ף שנשאל על ספק ערלה בארץ ישראל והשיב דיפה עשו חכמי ארץ ישראל שחין חוששין לזה וכן עשיתי אני כשישבתי בירושלים לא נמנעתי מלאכול את פירותיה וכן ראיתי זקני הדור ההוא נוהגים ולא היו נזהרים בזה עם רוב חסידותם ודקדוקם במצות כללא דמילתא כל דפריש משום ספק זה חוטא על הנפש והיכא דלא איתחזק איסורא לא תבעי לך והיכא דאיתחזק לא תקנה מהכרם דאיתחזק אלא מהנמכר בשוק ואין כאן בית מיחוש ולא תהרהר אחר מנהגם של ישראל כי תורה היא אלו תורף דברי הגאון הרדב"ז שהביא שם:

גם אשו"ר בשו"ת בית יצחק לידידי הגאון אבד"ק לבוב יצ"ו בחלק יו"ד ח"ב סי' קל"ו שנשאל בדבר האתרוגים הבאים מארץ ישראל אם יש בהם חשש ערלה והשיב כבר כתב הרדב"ז ח"א סי' תק"ף דאין בהם חשש ערלה וכו' ועיקר ההיתר דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ועד כאן לא אסרו ספק ערלה בארץ ישראל אלא בכרם של ערלה וכרם אחר סמוך לו וענבים נמכרים חוצה כדאמרינן בירושלמי ואין לפקפק בהיתר זה דנימא אוקמא אחזקת קטנות כמו שכתבו התוספות ביבמות ד' ס"ח גבי ספק בן תשעה וכו' דכבר כתב המהרי"ט דחזקה העשויה להשתנות לא הויא חזקה לכן אין שייך לאוקומא אחזקת איסור כל שכן כאן דיש חזקת היתר מכח רוב עוד כתב הרדב"ז דרוב וקרוב הלך אחר הרוב עוד כתב דספק ספיקא אפילו בדאוריתא מותר וכאן יש ספק ספיקא שמא באו מגן שאין בו ערלה ואם תמצא לומר מגן שיש בו ערלה באו שמא האתרוגים הם מנטיעות אלו שאינם ערלה וכו' (ביאר דאין לחוש משום ספק ספיקא משם אחד) עוד כתב הרדב"ז דמתירין משום כל דפריש מרובא פריש על כן דברי הרדב"ז שרירין וקיימין ועל מה שכתב הרב השואל דלא שייך כל דפריש הואיל דבעלי הגנות לוקחין ממקום קבוע השיב דלחוש שישראל לקח מערלה אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ואף לחוש שמא נטל הנכרי בפני ישראל גם כן לא חיישינן דישראל אם ידע מהקביעות לא יקח ממנו ואם לא ידע מהקביעות לא איכפת לן ומה שנמצא ביד העכו"ם מותר משום כל דפריש ומה שכתב דהוי דבר שבמנין ולא בטיל הא ליתא דאנן לא מטעם ביטול מתירין רק משום כל דפריש ומה שכתב דבערלה לא מהני ספק ספיקא ועיקר דמהני ספק ספיקא הוא משום דספיקא