שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ל שסט

בודאי חייב לפי שיוויו אף על גב דהשיווי בא מחמת חשיבות האדם כמו ברב כהנא בקידושין ד' ח' דשקיל סודרא בפדיון הבן אף על גב דלא שוה חמש סלעים כיון דרב כהנא גברא רבה הוה ולא אזיל בלא סודרא מיקרי שוה לדידיה ובין אם השיווי הוא על ידי המצוה וכיוצא בזה ועיין לקמן באות ס"ה:

ובסימן ש"ל כתב (מהר"ם שיק) שנסתפק הרב השואל לדעת המהר"ם מינץ דמצי פטר נפשיה באתרוג הכשר אף שאינו מהודר אם הדין כן גם בקיבל מחברו הלולב במתנה על מנת להחזיר ומחזיר לו כשר אחר שאינו מהודר והשיבו דאינו מקיים התנאי בזה דכבר כתב התרומת הדשן בסי' שמ"ה והובא בנתיבות ובקצות החשן סי' רמ"א דכל זמן שהחפץ בעין אינו מקיים התנאי בהחזרת דמים אפילו בשאר דברים וכמו כן באתרוג דעל מנת שתחזירהו לי משמע החפץ עצמו כל זמן שהוא בעין דאף דקיימא לן דהחזרת דמים מהני היינו דוקא כשאין החפץ בעין דאמדינן דעתיה דבעל החפץ דכיון שאין החפץ בעולם ואינו מפסיד על ידי זה שנותן לו הדמים לכך אמרינן דמהני החזרת דמים מצד אומדן דעת מה שאין כן כשהחפץ בעין וכו' (האריך קצת בזה) עיין שם ועיין בשו"ת דבר אליהו סי' י"ט המובא להלן אות ס"ה שכתב לחלק בין גזלן לשואל לולב מחבירו לצאת בו:

עוד נסתפק שם (במשבצות הנ"ל) בגוזל אתרוג ששוה הרבה בחג ומחזירו לו אחר החג אי מצי פטר נפשיה לומר לו הרי שלך לפניך כגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך וכל שכן זה שעל כל פנים שוה קצת גם אחר החג ודעתו נוטה דלא מצי פטר נפשיה בהשבה זו דאטו הגוזל סחורה ביומא דשוקא דשוה אלף זוז ואחר השוק אינו שוה אלא מעט מי נימא דמחזיר לו סחורתו ומסיק דצריך עיון כעת ועיין בנדפס בסימן ג' אות ז' שהבאתי דברי רבני האחרונים בזה והערני ידידי הרב הנ"ל יצ"ו לעיין בפתחי תשובה חלק חשן משפט סימן שס"ג אות א' ושם ראיתי שהביא דברי הפרי מגדים ותשובת הבית שמואל אחרון שהבאתי בנדפס ושקיל וטרי בזה עיין שם. שוב נדפס ספר ארחות חיים לידידי הרב הנ"ל יצ"ו וראיתי בריש סי' תרמ"ט (ד"ה וע' בספר) שהביא מה שכתבתי בשדי חמד בדין זה והביא בשם שו"ת ספר יהושע בפסקים סי' קמ"א שנסתפק בזה וציין לספר בשמים ראש החדש סי' י"ט ושני ספרים אלו לא ראיתים מעולם ועיין שם בארחות חיים כמה חידושי דינים העניינים אלו ובשו"ת דבר אליהו סי' י"ט שהבאתי לקמן אות ס"ה כתב דלא אמר הרב מגן אברהם בסי' ת"מ דאף בפסח אומר לו הרי שלך לפניך אלא גבי נכרי שאינו אסור לו בהנאה וכו' ולא לישראל וכן גבי לולב בשאל מחבירו לצורך מצוה ונפסל בידו עיין שם:

כט) תלה אתרוג לנויי סוכה ובחול המועד בא אחד מבני הכפר והגיד שלא השיגו אתרוג ואי אפשר לבני הכפר לבא לעיר כי בין הגתות שנו הבאתי במערכת ארבעה מינים סי' א' אות ה' שהגאון חתם סופר התיר ליתן לו האתרוג הזה וכו' עיין שם וידידי הרה"ג מוהר"ר יחיאל אהרן לערנער אבד"ק אוקנא יצ"ו כתב לי בסוף אלול תרנ"ח שבשו"ת נחלת אבות להגאון בעל שערי משפט סי' ג' אוסר ואין אצלי ספר זה לראות אם ראה דברי החתם סופר וחלק עליו או שהורה מעצמו כן למי ששאלו על זה ונפקא מינה לדינא כמובן ומי שנמצא אצלו ישכיל על דבר שוב מצאתי שדברי הנחלת אבות הביאם הגאון אמרי בינה בהלכות יום טוב סי' כ"א אות ט"ז והוא שנשאל אם צריך לאתרוג לצאת בו ואין לו רק מה שתלה בסוכתו לנוי דהעלה לאסור מטעם דאין בו היתר אכילה הוה הוקצה למצותו והוי כשל ערלה ואין לחלק דשאני של ערלה דאסור לעולם לא כן זה שאחר החג מותר באכילה זה אינו דהא המודר הנאה מלולב אינו יוצא בו כמו שכתב הרמ"א ולא חילק בין הדירו לעולם להדירו לזמן והגאון אמרי בינה כתב על דבריו ולא נהירא דהא מתבאר מסוגיא דפסחים ד' מ"ח במאי דבעינן שיהא מן המותר לישראל דאף שגם אם מה שאינו מותר לישראל הוא מחמת איסור דרבנן הוי אינו מותר לישראל מכל מקום יש חילוק בין איסור דאורייתא לדרבנן דגבי איסור תורה בין אם איסורו מחמת גופו ובין אם איסורו מחמת הזמן (שיש לו היתר אחר זמן) הוי אינו מותר לישראל אבל אם הוא איסור דרבנן יש חילוק דדוקא דבר שאיסורו מחמת גופו הוא דלא הוי מותר לישראל אבל איסור דרבנן שאינו מחמת גופו אלא שדבר אחר גרם לו איסורו כגון מוקצה מיקרי שפיר מותר לפיך ואם כן גבי אתרוג דבעינן שיהיה בו היתר אכילה מוקצה דהוא איסור דרבנן שאין איסורו מחמת גופו אלא מחמת דבר אחר דהיינו הזמן מיקרי יש בו היתר אכילה לא כן במודר דאיסור גופו הוא וסיים שוב ראיתי שהעלה כן בספר בשמים ראש עכ"ל ולא הראה מקומו ולפי הנראה כונתו היא לתשובתו שבסימן צ"ב באתרוג שקצצו גוי ביום טוב שצדד לאסרו משום כיון שאסור באכילה בו ביום מיקרי אין בו היתר אכילה והוכיח שאף מה שאסור משום איסור דרבנן חשיב אין בו היתר אכילה דהא תרומת פירות דרבנן ואפילו הכי אמרינן בדמאי טעמא דאי בעי מפקר נכסיה הא לאו הכי לא הוה מיקרי לכם ושוב דחה דאין לחוש לזה כיון שהוא איסור דרבנן שאין איסורו מחמת גופו אלא יומא הוא דקגרים חשיב יש בו היתר אכילה והוכיח כן מסוגיא דפסחים הנ"ל עיין שם ובדין זה (בלולב וכיוצא שקצץ הגוי ביום טוב) הארכתי קצת בס"ד לעיל באות ד' עיין שם (מד"ה ובעיקר דין) ועל כל פנים לא נתברר לי אם הוזכרו דברי הגאון חתם סופר בספר נחלת אבות הנ"ל או לא:

ל) אתרוג שנאסר מחמת שבלע איסור הבאתי במערכת ארבעה מינים דף ו' ע"ד מחלוקת הפוסקים אם פסול משום שאינו ראוי לאכילה ושמסקנת הרב בית השואבה בדיני דברים הפוסלים בארבעה מינים אות מ"ב להחמיר גם בשאר הימים ועתה ראיתי בספר מועד לכל חי סי' כ"ג אות נ"א שציין לעיין בזה בפרי מגדים ובכורי יעקב ועיינתי בפרי מגדים על דברי מגן אברהם סק"כ ולא ראיתי שום הכרע לאחד משתי הסברות כי הוא שם נשא ונתן בזה רק דרך ביאור דברי מרן המגן אברהם ולא הכריע לדינא אי נקטינן כוותיה או כהשלטי הגבורים וספר בכורי יעקב לא ראיתי מעודי ובספר הבהיר ארחות חיים החדש להגאבד"ק סאפינקא יצ"ו אשר מאסף לכל המתנות עיינתי בסי' תרמ"ט וראיתי באות יו"ד דף קס"א ע"ד שבשפלנו זכר לנו מה שהבאתי בשדה חמדתי ותו לא מידי עיין שם והמעיין בגוף דברי הרבנים שבשו"ת עולת יצחק סי' ה"ן שהבאתי לקמן אות ל"א ישר יחזה דמתבאר דסברי דאף מה שאין איסורו מחמת עצמו אלא מחמת דבר איסור אחר לא מיקרי לכם ורק כשהאיסור מחשש סכנה אף דקיימא לן דחמירא סכנתא מאיסורא מכל מקום לכם מיקרי אבל כשהוא מחמת איסור אף שאינו איסור בעצם לא מיקרי לכם עיין שם:

לא) אתרוג שהיה מונח תחת הקאנ"פע (המטה) שהיו ישנים עליה הנה בשו"ת בנין עולם להגאון מהרי"ץ מסובלאק נשאל מאיש ירא שמים שנזהר מאוכלין ומשקין שתחת המטה ונסתפק כיון שאינו ראוי לאכילה לא קרינן ביה לכם ודומה לאתרוג של טבל גם משום הקריבהו לפחתך והביא ספקו טהור בשו"ת עולת יצחק להגאון מהרי"ץ ציוני יצ"ו בסי' ה"ן וכתב שנראה שנעלם ממנו שו"ת שבות יעקב והובא בפתחי תשובה סי' קט"ז דפשוט (לענין אכילה) שהוא אזהרה לכתחלה אבל בדיעבד אין קפידא כלל גם לא הוזכר בשום פוסק שאסור בדיעבד עכ"ד השבות יעקב וכן כתב רע"א שמותר בדיעבד ולפי מה שנראה משבות יעקב דגם בזמן הש"ס היה מותר בדיעבד נראה דאף מטעם הקריבהו וכו' אין להחמיר דלא דמי ליין מגולה דאין מקדשין בו כמבואר בסי' ער"ב דההוא היה אסור גם בזמן הש"ס ונראה שהבנין עולם לא ראה דברי השבות יעקב גם בן המחבר נוטה להקל גם יש לצדד דאף לכתחלה אין להחמיר אלא באוכל מבושל שהרמב"ם בהלכות רוצח פרק י"ב הלכה ה' לא כתב אלא תבשיל (והגר"א החמיר אף באוכלין חיין) וממה שכתב הרמב"ם ולא יתן תבשיל תחת המטה שמא יפול בו דבר המזיק והוא אינו רואה