שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ל שסו

לכן אין ספק דלא קנה ובקהלת יעקב אלגאזי אות מ' מביא בשם מוצל מאש דאפילו במקום מצוה העמידו דבריהם ולא הביא דברי מוהרי"ל ואין לפני ספר הנ"ל עכ"ל וכונתו מבוארת להקשות על המוצל מאש מהא דמוהרי"ל דבמקום מצוה העמידו אדין תורה והנני להעתיק דברי הקהלת עקב (והם בתוספות דרבנן כלל קמ"ג) משיכה דרבנן כתב בספר מולל מאש ח"ב סי' מ"ב דאפילו במקום מצוה העמידו דבריהם מדאמרינן בשילהי פרק חלון דנותן אדם מעות לנחתום כדי שיזכה לו בעירוב דלרבנן דקיימא לן כוותיהו לא זכו לו מעותיו מטעם דעד דלא משך לא קנה וחזינא להרמב"ם בהלכות עירוב שפסקו אפילו לענין עירובי תחומין והרי עירובי תחומין אין מערבין אלא לדבר מצוה עיין בטור סי' תט"ו אלמא דאפילו במקום מצוה העמידו דבריהם עכ"ל הקהלת יעקב ולפי מה שכתב הוא עצמו יצ"ו לחלק בין שאר דברים לעירוב כנז"ל וכן למה שכתב שם קודם לכן לחלק בין עירוב דאין הבעלים עצמם עושים שום דבר כי אם החנוני יש לחוש שמא ישכח ולא מערב לא כן כשהבעלים עצמם עושים המצוה כגון קידוש ואתרוג עיין שם מובן דאין סתירה לדברי הרב מוצל מאש מדברי מהרי"ל ושפיר עביד שהודיענו שאין הספר לפניו:

ובעיקר דין קניית אתרוג אם יש לדמותו לארבעה פרקים הנה ממה שכתב בשו"ת מחנה חיים ח"ב בא"ח סי' ל"א בגוף השאלה בשם גדול אחד בישראל בבעל הבית שקנה אתרוג במעות ואחר נתינת המעות עשה משיכה על ידי גוי שפסק דמהני שליחות גוי אחר נתינת המעות נראה לכאורה דאם לא היתה משיכה כלל לא היה מועיל הקנין כסף לחוד לקנות ואינו דומה לארבעה פרקים אלא שיש לומר דהמעשה היה זמן הרבה קודם יום טוב ולכן לא היה מועיל קנין כסף לחוד אלא בצירוף המשיכה בשליחות על ידי גוי וכתב הגאון המחבר דיש לחלק בדין זה בין בעל הבית הקונה אתרוג לעצמו לצאת בו ידי המצוה דאז דומה לארבעה פרקים ולמה שכתב מהרי"ל שהובא בחשן משפט סי' קצ"ט דמי שנתן מעות על יין לקידוש מעות קונות ובין קונה אתרוגים הרבה לסחורה להרויח בהם דאז דינו כקונה תפוחים:

והוה עובדא באחד שקנה ארגז של אתרוגים סתום ובו חמשים אתרוגים ונתן את הכסף ואחר כך שלח את משרתו גוי אצל המוכר להביא לו הארגז והמוכר מסר הארגז ביד המשרת גוי להוליכו אל אדונו וטרם שהגיע המשרת אצל אדונו רץ המוכר אחריו ולקחו מידו כי חזר בו מהמקח ועמדו לדין וטען המוכר כיון שלא היה אלא קנין כסף אין לו עליו אלא מי שפרע והרי הוא מקבל מי שפרע והקונה טען שכבר היה גם משיכה והלה טוען אין שליחות לנכרי ואין כאן אלא כסף ודינו במי שפרע נשאל על זה הגאון מחנה חיים שם והשיב דאין זכות להקונה מדין ארבעה פרקים דקונים בכסף לבד דיש לחלק בין קונה לצורך מצוה לקונה לסחורה וכו' (כמו שכתבתי לעיל בשמו) שוב כתב דבמשיכה בשליחות על ידי גוי אי מהני נחלקו אבות העולם הרז"ה והרמב"ן במלחמות בסוגיא דמשיכה וכו' (הביא דברי הרז"ה והרמב"ן והאריך לפלפל בדב"ק וכתב בסוף דף מ"ג ד"ה תמצית הדברים) דלהרז"ה מהני משיכה אפילו על ידי גוי כיון שהלוקח הוציא החפץ מרשות מוכר דלא שייך עוד חשש שיאמר לו נשרפו חטיך נשאר קנין כסף דהא לא עקרו שכסף לא יקנה לא תקנו משיכה שיהא צריך במשיכה כונת הקנין אלא שיהיה מעשה משיכה אפילו על ידי גוי שאינו בר שליחות אז המעות קונות והרמב"ן ורוב הראשונים חולקים על הרז"ה בזה (אמר המחבר עיין בפאת השדה מערכת האל"ף (הוא שדי חמד חלק עשירי) כלל ע"ח בד"ה ועל מה שכתבתי בנדפס וכו' שהבאתי מחלוקת רבני האחרונים אי מהניא משיכה על ידי שליחות גוי) וכתב דאפשר דעד כאן לא נחלקו אלא במשיכה לחודה אבל במשיכה שאחר קנין כסף אפשר דיודו דמהני אפילו על ידי גוי וקטן וחזר לפלפל בדין משיכה שתקנו חכמים אם כונתם היתה לעקור קנין כסף לגמרי ותקנו שיהיה הקנין במשיכה ואז צריכה המשיכה כונה לקנין ויש לומר דעל ידי שליחות לגוי לא מהניא וכן על ידי קטן או לא עקרו הקנין כסף אלא אמרו שהכסף לא יגמור פעולת הקנין אלא אחר המשיכה בין שתהיה בכונת קנין בין בלא כונה וכן משיכה לשם קנין בלא מעות קונה וסיים ובנדון דידן שהמשיכה היתה על ידי גוי שמשך האתרוגים לרשות הלוקח מי יוכל להוציא האתרוגים מרשות המוכר הלא רוב הראשונים חולקים על הרז"ה וסוברים דחכמים עקרו לגמרי הקנין מעות אמנם יש זכות תולה להקונה על פי מה שחידש הגאון מחנה אפרים בהלכות שלוחין סי' י"א דבפועל נכרי דידו כיד הבעל הבית לא אמרינן אין שליחות לגוי והגאון מוהרי"ט אלגאזי בהלכות בכורות פרק ד' אות ג' האריך מאד וכו' וכו' (פלפל קצת בזה ואמר שהענין עמוק ואין כאן מקומו כי יש לתרץ דברי מחנה אפרים ואבאר במקום אחר ואנכי ההדיוט הארכתי קצת בסיעתא דשמיא בסברת הגאון מחנה אפרים בשדי חמד ח"א במערכת האל"ף כלל קמ"ז ובפאת השדה במערכת האל"ף כלל ע"ח וסיים במחנה חיים) היוצא מזה דבנדון דידן איכא תרתי למעליותא לזכות הלוקח א) אולי כדעת הרז"ה ודעימיה דקנין מעות לא נעקר לגמרי ונגמר על ידי משיכה אף שלא בכונת קנין כגון על ידי נכרי ב) אם תמצא לומר כדעת הרמב"ן דילמא שאני פועל דידו כיד רבו והועילה המשיכה שעל יד משרת הלוקח והגם שאין ספק ספיקא גמור להוציא מיד התופס האתרוגים (אמר המחבר לפי הנראה כונתו לומר דאין ספק ספיקא מועיל להוציא מיד המוחזק וכמו שכתבו הפוסקים שרשמתי במערכת הסמ"ך כלל פ"ו ויתכן דבמקום גמור צריך להיות גומר וק"ל) יש לומר דכיון דעד שעת החזרה היו האתרוגים ברשות לוקח והשתא נולד הספק ספיקא על המוכר להביא ראיה אם מועיל מי שפרע וכל שלא יברר דמועיל לו מי שפרע הם בחזקת הלוקח ולכל הפחות אין אדם יוצא באתרוגים הנ"ל עד שישתוו המוכר והלוקח אבל קרוב בעיני שעל פי דין תורה הדין עם הלוקח אלו תורף דב"ק:

ואם לא היה אלא קנין כסף בלבד שהמוכר אם יחזור בו אין צריך אלא לקבל מי שפרע כתב בשו"ת בית יצחק הנ"ל בא"ח סי' ק"ז אות ה' דאין המוכר בעצמו יוצא בו דהוי מצוה הבאה בעבירה כיון שצריך לקבל מי שפרע והלכה כרבה דמילט לייטינן ליה ואף בעבירה דרבנן איתיה לדין מצוה הבאה בעבירה כמו שכתב רש"י בפסחים ל"ז ועיין הר הכרמל סי' ל"ו דהעובר על מי שפרע פסול לעדות ופשיטא דהוי מצוה הבאה בעבירה ואף להחולקים הוי מצוה בעבירה ומיהו במכרו לאחר יוצא בו דלאחרים לא הוי מצוה בעבירה כמו שכתב מגן אברהם סי' תרמ"ט סק"ג ואף להפוסקים דלפני יאוש אף אחר אינו יוצא אף בשאר ימים היינו משום שאינו שלו ובכל רגע הוי גזלה חדשה מה שאין כן כשהוא של המוכר רק שעבר על מי שפרע לכולי עלמא אחרים יוצאים אך המוכר אינו יוצא אלו תורף דב"ק:

כה) על חקירת מרן מוהריט"א שהבאתי במערכת ארבעה מינים סי' ג' אות י"א (אמאי דתנן יום טוב ראשון שחל להיות בשבת מוליכין לולביהן מערב שבת וכו' ומלמדין אותם לומר כל מי שיגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה דלמה הוצרכו לתקן שיאמרו כן כל העם והיה די בשנים או שלשה שיאמרו כן ומהני לכלם מטעם ספק ספיקא שמא שלו הגיעו ושמא הוא מאותם שאמרו כל מי שמגיע לולבי וכו' עיין שם כתב לי ידידי הגאון מהר"ר דוד אורטינבארג מחבר ספר תהלה לדוד יצ"ו וז"ל קושית הרב מוהריט"א לא הבנתי ושני הספקות הם כנגד הרוב ואם קושיתו שהרוב יאמרו היינו מלמדין את הרוב דרובו ככולו עכ"ד יצ"ו ובודאי לא ניתן להאמר שקושיתו היא שהרוב יאמרו שהרי כתב מפורש שהיה די שיאמרו כן שנים או שלשה ולמה להו ללמד לכל העם ובספר ווי העמודים ביאור על ספר היראים (להגאון ספרדי מח"ס ערך השלחן) בסי' קכ"ד אות ז' (בד"ה בר"פ לולב) הביא קושית מרן מוהריט"א וכתב דלא קשיא מידי דהא אינו מותר מאותם שהתנו לכל אחד מהם אלא מכח ספק ספיקא דשמא שלו בא לידו או של חבירו שהתנה ואם כן היכי שרינן בשאר העם מכח ספק שמא בא לידם מאותם שהתנו והוי דומיא דשני בני אדם שבאו לישאל בבת אחת דאוסרים להם ועיין בשפתי כהן סי' קי"א י"ט ועל מה שכתב מרן מוהריט"א דליכא למימר דאזלינן בתר רובא וכל דפריש מרובא פריש דקיימא לן כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי