שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ל שסג

יעו"ש. ואם כן מצות אתרוג דהוי דאורייתא ביום טוב ראשון בוודאי העמידו חכמים דבריהם על דין תורה דכסף יהיה קונה ואם כן באתרוג שוב הוי קנין כסף וממילא משיכה לחוד אינו קונה מן התורה ונסתר תירוצו של הגאון נפש חיה (אמר המחבר עיין בענין זה בגוף דברי האמרי בינה שרשמתי לקמן (בד"ה גם אשור לתנא) בדיני יום טוב סי' כ"א אות יו"ד):

וכעת נראה לפי עניות דעתי לתרץ השגתי על פי מה שתירץ הרב ברכי יוסף קושיית המגן אברהם שם דכל הסברא דמה דאוקמא בארבעה פרקים על דין תורה שיקנה כסף שהלוקח רוצה לקנות לכבוד יום טוב וכן יין לקידוש לשבת והוא אין בידו כי אם לתת מעות למוכר אמטו להכי העמידו דבריהם על דין תורה שיקנו לו מעותיו מאחר דהלוקח לא אפשר ליה למיעבד מידי. אך בהא דעירוב פליגי רבנן ור"א דר"א מדמה לה לארבעה פרקים דהכא נמי מצוה היא ורבנן סברי דלא דמי להתם דהכא בידו לקנות ככר ולתת לו שיערב לו או לעשות שליח וכיוצא דיש בידו לעשות ולא עשה איהו דאפסיד אנפשיה ואינו ראוי להעמיד דינו אדין תורה יעויין שם לפי זה אתי שפיר באתרוג היכי דיש להקונה כסף רק דאין ביד המוכר כעת האתרוג אז אוקמוה אדין תורה דכסף לחוד קונה. אולם אם אין להקונה כעת כסף ואתרוג יש ביד המוכר לתת לו תיכף אז הפקיעו הקנין כסף וממילא משיכה לחוד קונה מדאורייתא כדי שיוכל הקונה לקיים מצות אתרוג אף שאין לו כסף לפני סוכות וזה ברור וצדקו דברי הרב נפש חיה. והשגה הנ"ל בלאו הכי לא היה קשה על דברי הרב שם אריה שהביא כבוד גאונו:

אולם קשיא לי על דברי הרב שם אריה והקצות החושן בסימן ר"ד שהביא כבוד גאונו ועל הרב נפש חיה איך נפרנס סוגית הש"ס בקידושין (דף כ"ו) לשיטתם דאמרו שם במשנה נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה ומקשה מנלן דכתיב כי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד ופריך ולרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות מאי איכא למימר ומתרץ הש"ס תנא תקנתא דרבנן תני יעו"ש ולפי שיטת הקצות החשן עדיפא מניה היה יכול לתרץ דמיירי שקנה במלוה דאז משיכה קונה מדאוריתא ולהרב שם אריה היה יכול לתרץ דמיירי במוכר בהקפה דבזה משיכה קונה מן התורה. וכל שכן דקשה להרב נפש חיה דלדידיה בכל ענין כיון דהפקיעו חכמים קנין כסף משיכה קונה מן התורה וצ"ע:

ובלאו הכי יקשה על האחרונים הנ"ל דמה יתרצו לשיטת הרמב"ן בעבודה זרה שם הובא גם כן באסיפת זקנים בבבא מציעא (דף מ"ז) שחולק על דברי התוספות דעבודה זרה הנ"ל והעלה דאף במתנה משיכה אינו קונה מן התורה רק חליפין ואגב יעו"ש וכן כתב הריטב"א בעבודה זרה (דף ע"א) יעו"ש אם כן הדרא קושיית המחנה אפרים לדוכתא (אמר המחבר סברת הרמב"ן בזה אינה מבוררת עיין מה שהבאתי בשדי חמד מערכת המ"ם כלל פ"א):

ומה שהביא כבוד גאונו אם איסור דרבנן מהני לדאורייתא בקיאות גדול בזה ובחיבורי בכורי שלמה מהדורא תניינא דברתי גם כן מזה הרבה. ויעויין במשנה למלך ריש פרק ז' מתרומות ובשער המלך הלכות לולב (פרק עשירי הלכה יו"ד) ובטעם המלך הלכות אישות (פרק ה' הלכה ב') ויעויין בספר טיב גיטין (בגיטין דף נ"ה) שהעיד להסוברים דהפקר בית דין הוי רק הפקר ולא קנין הרי כיון שבא לרשות קונה קונהו אחר כך כדין זוכה מההפקר ותירץ דאינו הפקר לכל אדם ולא הוי הפקר אלא מכח תקנת חכמים ולא הוי קנין יעו"ש אולם לפי עניות דעתי יש להעיר על תירוצו לפי מה שכתב הנודע ביהודה (מהדורא תניינא חלק יורה דעה סימן קנ"ד) דדוקא מפקיר לרבים צריך הפקר לכל כשמיטה אבל המפקיר לאדם נוכח הוי הפקר והביא ראיות לדבריו יעויין שם לפי זה יש לומר דגם בקנין דרבנן דהוי הפקר בית דין לגבי זה הקונה במשיכה דהוי כמו הפקר ליחיד לנוכח דמהני ההפקר ושוב זוכה הקונה אחר כך מן ההפקר מן התורה:

והנה מה שהעלה בספר טיב גיטין הנ"ל דהפקר בית דין הוי רק הפקר ולא קנין כן העלה המחנה אפרים (הלכות קנין משיכה סימן ד') וכן כתב בספר גט פשוט ובמקור חיים הלכות פסח (סימן חת"ס) ובשו"ת בית אפרים (חלק ארח חיים סימן ח') האריך בזה ובספר ברכי יוסף סוף חלק חשן משפט בקונטרס אחרון וז"ל יש להם כח להפקיר כתבו קצת אחרונים דאין לבית דין כח אלא לאפקועי ממונא אבל לא לזכות לאחר כל שלא בא לידו וגדול דורנו בספרו דברי אמת בקונטריסים דף צ"ג הוכיח מגיטין (דף ל"ו) ומדברי הרשב"א שם ומשו"ת הריב"ש (סימן שצ"ט) דיש להם כח להפקיר מזה ולזכותו לזה קודם שבא ידו והאריך בזה עכ"ל אם כן מבואר מדבריו דאחר דבא ליד הקונה לכולי עלמא קונה מן התורה ואם כן בנדון דידן במשיכה דבא ליד הקונה אתי שפיר לכולי עלמא דקונה מן התורה ויעויין בחתם סופר חלק ששי בחידושיו לפרק לולב הגזול שכתב בפירוש דמשיכה מהני למצוה דאורייתא ויעויין בשו"ת מוצל מאש (סימן יו"ד) שחקר לקנין אודיתא אם מהני לאתרוג שפשט לו דמהני והניחו בצ"ע יעויין בים של שלמה יבמות (דף פ"ט) ובאסיפת זקנים כתובות (דף ג') ד"ה עוד ובתוספות יבמות (דף צ') ד"ה אזיל וברמב"ם הלכות סנהדרין (פרק כ"ד הלכה ו') ובשו"ת חתם סופר (חלק יורה דעה סימן רצ"ה) ובאסיפת זקנים בבא בתרא (דף קו"ף) ובספר ארצות החיים (סימן י"ג) שהאריך בזה ובשו"ת בשמים ראש (סימן קנ"ז) ובכסא דהרסנא (שם סימן צ"ב) ובאבני מילואים (באבן העזר סימן כ"ח סעיף קטן נ"ג) ובמחנה חיים (חלק חשן משפט סימן מ"א) ונודע ביהודה (מהדורא תניינא חלק בן העזר סימן נ"ד) ובישועות יעקב ארח חיים (סימן חת"ס) עכ"ד יצ"ו ועם כי לא איסתייעא לי לעיין בפניני אמרותיו הבאתי דבריו להראות את עושר בקיאותו (ואין לי עליו תרעומת אשר לא פנה אל האזוב אשר כמוני לשוח בשדה חמדתי במערכת ה' כלל ט"ן אשר בס"ד הארכתי מאד בהא דהפקר בית דין אי מהני גם לזכות ויותר ממה שכתוב כאן רשום שם כמו שיראה המעיין כי איידי דטריד בגירסיה טובא בהוייות דאביי ורבא מר הוא דאמר באתרא דליעול ירקא וכו') והנה גם הוא מסכים ללמד זכות על מנהג העולם אמנם ודאי גם הוא מודה דהטוב והישר לגדל פר"ע קודם החג לצאת מידי כל פקפוק:

ודברי הריטב"א שהבאתי למעלה (בד"ה וראיתי עתה) הנה הרב המגיה בספר טהרת המים הנ"ל ציין על דברי הרב המחבר לעיין בספר שמו משה סי' י"ב ולא הייתי יודע הספר ההוא כי לא ראיתיו מעודי אך בבואי אל הארץ הטובה זה מקרוב זכיתי בו והוא לתנא ירושלמאה אשר ידעתיו בילדותי בעיק"ו ירושת"ו לגאון שקדן בתורה מהר"ם פארדו נכד הגאון מוהרד"ף וראיתי בסי' י"ב שנסתפק במי שיש לו דין ודברים עם חברו בענין אתרוג אחד וזכה בו המוחזק מטעם קים לי שבנדון ההוא היה פלוגתא דרבוותא ונסתפק אם יכול לצאת ידי חובתו ביום טוב ראשון דשלו קרינן ביה או אינו יכול לצאת בו דדילמא הלכה כהחולקים ולאו שלו הוא והאריך לפלפל הוא הצ"ד כמה צדדים בחריפות ובקיאות גדולה ומסקנתו לדינא דשלו חשיב ויכול לצאת בו ביום טוב ראשון וגם יכול לברך עליו מכח הראיות שהביא הנה אחר כל זה הביא בדף מ"ג ע"ב דברי הריטב"א הנז"ל והוסיף להביא מה שכתב גבי הנהו אוונכרי פירוש וכיון דקנו מקמי מצוה לכם קרינן ביה וליכא נמי משום מצוה בעבירה דהרי אין המצוה מסייעת בקנין ואתיא אפילו כר' יוחנן ואהא סמכינן השתא למיזבן לולב ומיניו מהגוים משום דאיכא יאוש בידייהו ושינוי רשות בידן וכי תימא דמכל מקום לא חזי למיזבן מנייהו לכתחלה וכו' חדא דמספקא הוא וכו' עכ"ל הצריך וסיים הרב (שמו משה) וז"ל ואיכא למישמע מניה כמה הלכתא חדא דסבירא ליה דיכול לברך על לולב הגזול אחר שקנאו כדינו קודם המצוה דהא בהדיא קאמר דהוה ליה כאילו גזל חפץ אחר שאינו פוסלו ממצוה זו ואין מי שיאמר דמי שגוזל איזה חפץ אינו יכול לברך על לולב וזה ברור ועוד מדאמר דאהא סמכינן וכו' מורה באצבע כך ואף דמרן פסק שלא לברך לא תברא חדא שלא נתגלו בזמנו דבריו של