שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ל שלד

תחמוד בקנין הגוף הוא ולפי זה הדבר שנוי במחלוקת בין הרבנים מוהרש"ך ומשנה למלך אם בדבר שאינו קנין הגוף איכא לא תחמוד או לא אמנם שם בסי' ל"ג הביא מה שהשיב הגאון אחיו על דבריו שבסי' ל"ב ובאות ז' כתב בשמו דהמשנה למלך לא כתב רק שלא נמצא שנקרא רשע אבל לעולם עובר אלא תחמוד ונפקא מינה לענין פיסול לעדות כמבואר במשנה למלך פרק ד' מהלכות רבית הלכה ו' וכתב לו על זה בודאי כונת דלא תחמוד לא משמע לאינשי מאיסורא אם כן לא פסול לעדות אבל אי גם רשע מיקרי אז פסול מחמת הלאו דהא באמת דלא בעינן רשע דחמס והיה לי לפלפל אי מצרפינן שם רשע אשר הוא מכח עני המהפך בחררה אם (עם) הלאו דלא תחמוד בכל זאת ישר כחך ואיה"ש אשים עיני עליו לטובה כי אינו נוגע כל כך לנדונינו אם המשנה למלך מודה עכ"ל כנראה שנוטה דעתו לדעת המשיב שגם בשכירות יש לא תחמוד ולאו דוקא בדבר שיש קנין הגוף:

עתה אשיב לתורתו של הגאון מנחת חינוך הנז"ל בתחילת כלל זה שהאריך שם בחקירות נפלאות בלאו זה כדרכו בקדש וכתב (בד"ה לכאורה) דאינו עובר בלאו דלא תחמוד אם חומד דבר שאינו שוה פרוטה והכריח כן אלא שחקר דטעמא בעי אמאי אינו עובר בלאו זה בפחות משוה פרוטה הלא מאי דאמרינן בעלמא דפחות מפרוטה לאו ממון הוא היינו משום מחילה ואילו בלאו זה לא מהני מחילה לפי מה שסובר הרמב"ם דאף אם נתרצה בסוף עובר על הלאו וצריך לומר שהוא בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני שאצל דיני ממון יהיו בפרוטה ופחות מזה לא הוי ממון תדע דהא רבית היא מתנה גמורה והתורה אסרתו מגזרת הכתוב אף על גב דמוחל ואם כן נימא דבפחות מפרוטה נמי עובר משום דלא מהני מחילה ביה ובאמת כתבו הפוסקים דרבית פחות מפרוטה אינו עובר אלא על כרחין דכן הוא הלכה למשה מסיני אם כן גם כאן אינו עובר בלאו בפחות מפרוטה מגזרת הכתוב אבל אסור הוא מן התורה משום חצי שיעור כמו בגזל דאסור בכל שהו אלו תורף דב"ק וכן כתב בספר רב ברכות לידידי הגאבד"ק בבל יצ"ו בדף ע"ח דפשוט שאם חמד דבר שאינו שוה פרוטה אינו עובר בלאו זה אלא שאסור משום חצי שיעור וחקר שם חקירת חכם באם חמד דבר שיש בו שוה פרוטה אבל הוא בשותפות משני בני אדם אם עובר בלאו או לא מי אזלינן בתר דידיה או בתר הבעלים והאריך לפלפל בזה בחריפות ובקיאות כדרכו בקדש לך נא ראה:

ובלאו דלא תתאוה הביא הגאון מנחת חינוך בפרשת יתרו ריש מצוה ל"ח שהרמב"ם מחלק בין חימוד לתאוה דבחימוד אינו עובר אלא אם כן עשה מעשה ובתאוה עובר תכף כשחשב בלבו והביא מה שהקשה עליו הסמ"ג דאם כן יהיה בית ושאר דברים חמור מאשת רעהו דבה לא כתיב אלא לא תחמוד ובשאר דברים כתוב לא תתאוה והוא האריך ליישב דברי הרמב"ם וכתב שלפני הסמ"ג לא היה כתוב כמו שכתוב בספרים שלפנינו שגם על אשת חברו עובר בלא תתאוה והנה בסמ"ג אחר שדחה דברי הרמב"ם סיים אלא החימוד והתאוה הכל אחד עכ"ל וכן שם בתחילת הסימן כתוב בעשרת הדברות לא תחמוד וכתיב לא תתאוה והכל אחד והביא מה שאמרו במכילתא לא תחמוד יכול בדברים תלמוד לומר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך עד שיעשה מעשה ולפי זה צריך לומר לדעתו דאינו עובר בתאוה אלא כשיעשה מעשה עובר למפרע דאם לא עשה מעשה רק התאוה בלבו אינו עובר דהא בחימוד ילפינן מולקחת לך דבעינן מעשה ומר הוא דאמר דחימוד ותאוה הכל אחד ורבינו אליעזר ממיץ בספר היראים בעמוד הדינים סימן נד"ר כתב כשיטת הסמ"ג צוה לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך וחימוד נקרא שלוקח דבר בעל כרחו וכו' ונותן דמיו אבל חומד במחשבה בלא מעשה לא נקרא חומד ותניא במכילתא וכו' (כמו שהביא סמ"ג) וסיים לא תתאוה שנה הכתוב לעבור בשני לאוין עכ"ל והגאון ווי העמודים (פירוש על ספר היראים) שם הביא מה שכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות גזלה דבלא תתאוה כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה עובר בלא בלא מעשה והביא שהרב קרבן חגיגה בסי' מ' כתב דלא עבר בלא תתאוה אלא כשחמד ובא לידי מעשה ולקחה עובר למפרע על התאוה דלא מצינו דנענשין על המחשבה ודחה דבריו שהרי כתב הרמב"ם בדין י"ב שהמתאוה עובר בלאו אחד ואם קנה דבר שהתאוה עובר בשני לאוין הרי דאם לא קנה עובר בלאו אחד מיהא והוכיח כן גם מדברי הרב החינוך בסי' תכ"ד וסיים אבל הסמ"ק בסי' י"ט סבירא ליה כרבינו דלא תחמוד ולא תתאוה הכל אחד מיהו כתב ומכל מקום נראה שאף בלב אסור אך אינו נגמר להתחייב עליו עד שיעשה מעשה וכנראה לא היה בידו ספר הסמ"ג לכן לא הזכיר דבריו נמצינו למדין דהסמ"ג והרא"ם סברי דתאוה וחימוד אחת הן וכן כתב הסמ"ק ולדידהו אינו עובר בלא תתאוה אלא אם עושה מעשה שלא כדעת הרמב"ם דבלא תתאוה עובר גם במחשבה בלבד:

וראיתי להרב פני מבין בסוגיא דפרק זה בורר ד' כ"ה ע"ב (בדפי הספר ד' פ"ט ע"ב) שכתב והא דלא תחמוד אינו עובר אלא דעביד מעשה אבל לא תתאוה משעה שמתאוה כבר עבר על לאו דלא תתאוה כן פשוט בכל ספרי הפוסקים אבל הבית חדש בסוף סי' שנ"ט כתב דלא תתאוה גם כן ליתיה אלא אם קנה הדבר אשר נתאוה אבל אם לא קנאו לא עבר על שום דבר והוא פלא דהדבר פשוט בכל הפוסקים דלעבור על לא תתאוה משעת תאוה עבר עליו וראיתי להרב הלכה למשה שקדמני בזה ועיין להרב יוסף לקח בפרשת ואתחנן מה שכתב בזה ועיין בספר היראים סי' רנ"ד עכ"ל וספרי הלכה למשה ויוסף לקח אין אצלי ואני הדל הפלאה זו איני יודע מה היא שהמעיין בדברי הרב בית חדש יראה דלאו סברא דנפשיה קאמר דבלא תתאוה לא עבר עד דעביד מעשה אלא בשם הסמ"ג בלאוין קנ"ח אמרה למילתיה ועם שבסמ"ג לא כתב מפורש דאינו עובר בלא תתאוה אם לא עשה מעשה מכל מקום כיון שכתב דחמדה ותאוה הכל אחד והביא מהמכילתא דבלא תחמוד אינו עובר עד דעביד מעשה אם כן מוכח והרי הוא כמבואר דסבירא ליה דאינו עובר בלא תתאוה עד דעביד מעשה והרב בית חדש לא בא אלא ליישב דברי הרמב"ם מקושית הסמ"ג (דאם כן יהיה חמור ביתו מאשת רעהו וכו') כיעויין שם ואין מקום לתמיהתו עליו במחילת כבוד תורתו הרמה וממילא מובן דמה שכתב דפשוט בכל הפוסקים דעל לא תתאוה עובר במחשבה בלבד אינו פשוט בכל הפוסקים:

ובספר יהודה יעלה (לרב גדול משאלוניקי) ראיתי בחלק חשן משפט סי' ל"ג שחקר ברואה בחברו כלי יקר והתאוה תאוה בלבו שהיה רוצה הכלי הזה אך לא גמר בלבו לעשות השתדלות לקחתו רק תאוה לבד אי עבר אלאו דלא תתאוה ובתשובתו כתב דלכאורה מלשון הרמב"ם בספר המצות לאוין רס"ו ומדברי הרב החינוך בסדר ואתחנן מצוה תט"ז ומלשון הרלב"ג נראה דגם בכי האי גוונא עובר אלאו דלא תתאוה וכן הבין הרב החסיד מוהר"א פאפו בספר פלא יועץ במערכת החי"ת אות חמדה וכן כתב הרב מהר"ם חאגי"ז בספר אלה המצות סי' תט"ז אך הוא כתב שדבר זה רחוק מן הסברא שיעבור על התאוה לבד אף אם לא יגמור בדעתו להשתדל להשיגו דזה לא יתכן וכתב דמפורש בספר החרדים במצות התלויות בלב דף ל' ע"ב דכל שלא גמר בלבו להשתדל לקנותו אינו עובר על לא תתאוה וכתב שלמד זה מדברי הרמב"ם בראשון מהלכות גזילה דין יו"ד וכו' (הביא לשון הרמב"ם ומה שכתב הרב המגיד וסיים) הרי מבואר דלעבור על לא תתאוה צריך שיחשוב בלבו היאך יקנה דבר זה ממנו אבל על התאוה לחוד אינו עובר וכלשון הרמב"ם כתבו הטור ומרן בסימן שנ"ט וכן כתב הרב מקדש מלך והדרת מלך בסדר ואתחנן חמידא דאי יכול וכו' לא תחמוד היינו וכו' לא תתאוה היינו שגמר בדעתו להרבות עליו רעים עובר בלא תתאוה וזהו כונת הזהר בכאן עכ"ל ועיין נחלת בנימין מצוה ל"ח מה שצדד בזה ופני מבין ח"א ד' פ"ט ע"ב חיים ושלום ח"א סי' י"ב ד' כ"ט ע"ב וח"ב סי' פ"ז דף דק"ל ע"א נר מצוה סי' י"א אות צ"א וצ"ב ושוב כתב ליישב מה שהיה נראה לכאורה מלשון הרמב"ם והחינוך בהיפך כנז"ל וסיים דמוקצה מהדעת לומר דאם ראה והתאוה אפילו לא גמר בלבו להשתדל להשיגו שיהיה עובר דזה אין ביד האדם למנוע תאוה זו מלבו אלו תורף דב"ק: