שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ל שלב

והוכיח סופו על תחילתו דנקיט נמי הכי ואם באמת לכך נתכוון בדבריו הללו מלבד מה שקשו דבריו מרישיה לסיפא עוד זאת יש לתמוה על דבריו הללו איך גדול שכמותו נעלם ממנו כל האמור למעלה דמסקנת רבנן קדישי הנז"ל היא דאף ביהיב דמי איכא איסורא דאורייתא ולא אמרו הרמב"ם והטור שהוא מדבריהם אלא על הפיסול לעדות שזה אינו אלא מדבריהם משום דטעו וסברי דלא תחמוד בלא דמי הוא אבל לקושטא איסורא דאורייתא איכא דלאו דלא תחמוד גם בדיהיב דמי הוא וצריך לדחוק בכונתו דמסברת מאן דאמר דביהיב דמי ליכא אלא איסורא דרבנן דמשמע דזה דוקא בלוקח החפץ לגמרי אבל בשכירות ליכא אף איסורא דרבנן שמעינן לרבוותא דפליגי על הך סברא וסברי דבדיהיב דמי נמי איכא איסורא דאורייתא דמודו מיהא דבשכירות ליכא איסורא כלל דהא בהא לא שמעינן להו דפליגי ולא מסתברא ליה למימר דהא בהא תליא ולעולם שדעתו היא דנקטינן כהאומרים דגם ביהיב דמי איכא איסורא דאורייתא:

ומה שכתב בשם הרב כנסת הגדולה שנראה שכן דעת הנמק"י שבאמת הוא כן דלא תחמוד הוא בלא דמי לפי הנראה כונתו לדבריו שבסי' ל"ד בהגהת בית יוסף אות ט"ן והמעיין שם יראה שלא החליט לומר שכן נראה דעת רבינו הנמק"י והוא ששם הביא שהתוספות שכתבו דבלא דמי משמע להו וכן האמת כתבו עוד תירוץ שני ולפי אותו התירוץ משמע דאפילו בדיהיב דמי פסול מדאורייתא ועל זה כתב אבל מדברי הרב הנמק"י נראה דאף לתירוץ זה חמסן פסול מדרבנן וכתב בטעם הדבר ומיהו גזל גמיר לא הוי למיפסלינהו מדאורייתא משום דלא משמע להו לאינשי איסור כולי האי כיון דיהיב דמי עכ"ל ודבריו אלה אפשר לפרשם בתרי אנפי אפשר לפרשם דאפילו הכי לא פסילי אלא מדרבנן משום דלא משמע להו לאינשי איסור וכן הוא האמת וכמו שכתבו התוספות ואפשר לפרשם דאף דלא תחמוד אפילו בדיהיב דמי הוא כיון דלא משמע להו לאינשי לא פסילי דומיא דהנהו קבוראי דכיון דטעו לא פסילי ואיברא דלשון הגמרא דייק כדברי הנמק"י דאמרינן כיון דחזו דקא חטפי גזרו בהו רבנן דמשמע דמדרבנן פסלום דאי כמו שכתבתי בכונה ראשונה דמדאורייתא אף בדיהיב דמי פסילי לא הוה ליה לש"ס למימר גזרו בהו רבנן עכ"ד הכנסת הגדולה הרי שכתב שדברי הנמק"י אפשר לפרשם בתרי אנפי וחדא מנייהו הוא דלא תחמוד איכא אף בדיהיב דמי ומובן דמה שכתב דלשון הגמרא דייק וכו' אעיקרא קאי על מה שכתב דלתירוץ שני של התוספות משמע דפסולים מן התורה וכו' אבל בדברי הרב הנמק"י שסובר שפסולים מדרבנן אין לנו הכרע אם הוא משום דסובר דאין לאו דלא תחמוד כדרב דימי או משום דטעו וסברי הכי לא פסילי אלא מדרבנן ואחרי שבדברי הרב הנמק"י אין לנו הכרח לומר שסובר שכן הוא האמת ועינינו הרואות דהרמב"ם ורבינו הטור לדעת רבנן קדישי הנ"ל והרב החינוך לדעת הרמב"ם (ומבואר כן בדבריו שבספר המצות לא תעשה רס"ה כמו שכתבתי למעלה) והרב הסמ"ג לדעת ר"מ והרא"ם ורבותינו התוספות לאידך שנויא סברי דאיכא לא תחמוד גם בדיהיב דמי וכן מתבארת דעתם בסתם בפרק איזהו נשך דף ע"ב סוף ד"ה שטר וכן משמע מדבריהם בפרק הכונס דף ס"ב ד"ה חמסן מיסתברא ודאי למימר דגם הרב הנמק"י סבירא ליה הכי ורק שהפיסול לעדות הוא מדרבנן משום כיון דטעו וכו' וכן מתבאר מדברי הרב כנסת הגדולה שם (דאף בדיהיב דמי איכא לאו דלא תחמוד) במה שיישב דברי הרמב"ם דמה שנראה מדבריו דחמסן פסול מן התורה היינו בדאתרו ביה מעיקרא שעובר על לאו דלא תחמוד אף בדיהיב דמי ולבסוף כתב דפסול מדרבנן בדלא אתרו ביה בפירוש והוא טועה בכך וכו' עיין שם הרי דנקיט בדעת הרמב"ם דאיכא לאו דלא תחמוד גם בדיהיב דמי ונראה לי הדל שאם הרב כנסת הגדולה היה נזכר בו בפרק דברי הרמב"ם והטור שבסי' שנ"ט הנז"ל וכן דברי הראשונים שכתבתי למעלה דמבואר בדבריהם דסברי דאף בדיהיב דמי איכא לאו דלא תחמוד היה מחליט לפרש כן גם בדברי רבינו הנמוקי יוסף ובכן מה שכתב הרב נדיב לב שנראה שדעת הנמק"י כמו שכתבו התוספות שכן הוא האמת אינו נכון לדעתי הקצרה במחילת כבוד גאונו והנה אמת שנזדמן לידי ספר נחלת בנימן וראיתי להרב במצוה ל"ח דף נ"ו ע"א שכתב דלא תחמוד בלא דמי משמע וכן הוא האמת כמו שכתבו הפוסקים אך אין נראה לעניות דעתי כן:

אמנם היה לו להרב נדיב לב להביא חבר לסברת התוספות כן הוא האמת את הרב הסמ"ג בלאוין סי' קנ"ח שכתב על הפירוש שהביא בשם רבינו משה והרא"ם כנז"ל (בד"ה גם הרב) וקשה לפירוש זה שהרי בפרק זה בורר דף כ"ה אומר דחמסן שנותן דמים אינו פסול אלא מדברי סופרים ויש לפרש בלא דמי משמע להו וכן האמת עכ"ל הרי דנקיט שכן האמת דלא תחמוד הוא בלא דמי גם רבינו שמשון בספר הכריתות שער ג' סי' קמ"ד כתב כן וז"ל מצינו לשון משמע להו וכן הלכתא בבבא מציעא דף ה' לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וכן האמת ומשמע להו רוצה לומר ואם כן אין העולם טועים בזה ואינם חשודים על ממון בכך כי יודעים שאינם פושעים עכ"ל והרב מגילת ספר בחלק לאוין סי' קנ"ח בדף פ"ג ע"א וע"ב כתב להכריח כסברת הסמ"ג והביא מה שכתב הרב מוהר"א אייזינשטיין בכונת דברי הרמב"ם וכתב על דבריו שלא יתכן לפרש בדברי הרמב"ם שסובר דאפילו בדמים הזהיר הכתוב לא תחמוד עי"ש דב"ק והרב יד מלאכי בכלל שמ"ז (בד"ה אמנם) נקיט בפשיטות שכן הוא האמת דלא תחמוד אינו אלא בדלא יהיב דמי כמו שכתבו התוספות בפרק זה בורר וכו' והכריתות (הנ"ל) וכו' וכסף משנה בעשירי מהלכות עדות ובית יוסף סי' ל"ד סי"ח וסמ"ע שם ס"ק ל"ב עכ"ל וחידוש הוא לעושר בקיאותו שלא זכר מכל אשר דברו רבני האחרונים שהבאתי למעלה שעל כל פנים אינו פשוט לומר שכן הוא האמת ומכל מקום הרי תפס כן בפשיטות:

והרב פני מבין בדף פ"ח ע"ד (בד"ה בא"ד) על מה שכתבו התוספות דסנהדרין דף כ"ה ד"ה מעיקרא דמשמע להו וכן האמת הביא מה שכתב הגאון מהרש"א דהתוספות בפרק המניח דף ל' ע"ב ד"ה וחכמים אומרים ובאיזהו נשך דף ע"ב ד"ה שטר שיש בו לא כתבו כן אלא כתבו כתירוץ בתרא דהכא וכתב על זה וכן משמע מדברי התוספות דשילהי הכונס ועיין להרב הלכה למשה בח"ב בד"ה וכן פסקו כל הפוסקים ולא תחמוד גם בדמים איתיה אבל מדברי התוספות בפרק קמא דמציעא דף ה' ע"ב נראה דסברי שכן הוא האמת וכן כתב בחידושי הלכות שם אבל לא ראיתי לשום אחד מהפוסקים דסברי הכי אף דמרן כסף משנה בעשירי מהלכות עדות כתב כן בדעת הרמב"ם כבר נצבו כמו נד ראשונים ואחרונים על דבריו שנראה שנעלמו ממנו דברי הרמב"ם בראשון מהלכות גזלה ועל הסמ"ע בסי' ל"ד שכתב כן כבר תמהו עליו האחרונים עכ"ל הנה מה שכתב שכן פסקו כל הפוסקים כונתו רוב ככל הפוסקים ולא כל ממש דהא איכא סמ"ע וספר הכריתות דנקטי הכי באמת וגם בדברי הרב הנמוק"י צדד הרב כנסת הגדולה דנקיט הכי כמו שכתבתי דבריו למעלה (בד"ה ומה שכתב) וגם הוא עצמו לקמיה דף פ"ט ע"א הביא דברי הרב כנסת הגדולה הנ"ל כיעויין שם אלא ודאי כונתו דרוב הפוסקים קאמר דנקטי דאף ביהיב דמי איכא לא תחמוד ועיין עוד לקמן (בד"ה וחידש) והגאון פרי מגדים במשבצות סי' תר"ד סוף סק"א נסתפק אם דין חימוד חמסן דיהיב דמי איתיה במצרי והניח בצריך עיון ומקום הספק הוא אי ממעטינן מצרי מדכתיב רעך מוכח דסבירא ליה דבדיהיב דמי נמי נאמר הלאו דלא תחמוד דאין לומר דמספקא ליה אם אסור מדרבנן כמו שאסרו בחומס דיהיב דמי בישראל דמהיכא תיתי למימר הכי אי פשיטא לן דרעך ממעט מצרי מן התורה מה מקום להסתפק כן מדרבנן דבשלמא בישראל דמן התורה אסור ביה בדלא יהיב דמי איכא למימר דרבנן אחמור בדיהיב דמי נמי ואי פשיטא לן דרעך אינו ממעט מצרי הא ודאי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אלא ודאי עיקר ספקו הוא בזה אי רעך דכתיב בקרא ממעט מצרי או לא ומדנקט ציור ספקו בחימוד