שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ל שלא

תצא וכו' עי"ש מוכח דלויתן דג טהור הוא דאם הוא דג טמא מאי קשיא ליה על השחיטה דבהמות טפי מגוף אכילת הלויתן דאם אכילת דבר טמא הותרה לעתיד לא נפלאת היא שתהיה הנחירה ניתרת אלא ודאי דלויתן טהור הוא ומשום הכי לא קשיא ליה אלא משחיטה דבהמות שוב נדפס חלק ד' מהפסגה וראיתי מה שהאריך בזה הגאבד"ק הארישץ יצ"ו בצד 50 עי"ש דברים נחמדים:

כלל קל) לא תחמוד דאמרינן בש"ס דבלא דמי משמע לאינשי אם הוא כן באמת עיין להגאון מנחת חינוך בפרשת יתרו מצוה ל"ח (בד"ה והנה לאו הזה) שהביא דברי התוספות בסנהדרין ד' כ"ה ד"ה מעיקרא שכתבו לתירוץ ראשון שכן הוא האמת ושמרן כסף משנה בפרק יו"ד מהלכות עדות כתב כן לדעת הרמב"ם וכתב על דבריו ובאמת דעת הרמב"ם מפורשת דאף בדיהיב דמי עובר רק שאינו נפסל לעדות אלא מדרבנן משום דלא משמע לאינשי איסורא בדיהיב דמי עכ"ל וכדבריו כתב מרן מוהרימ"ט בחידושיו לקידושין על הרי"ף ות"ק בפרק קמא (בד"ה וראיתי להרמב"ם) שדברי מרן כסף משנה תמוהים וכו' ולא ידע מאי קא קשיא ליה בדברי הרמב"ם שבהלכות עדות שמפני זה הוצרך לומר כן בדעתו) דהא ודאי מדאורייתא גם ביהיב דמי עובר בלאו אלא שאינם פסולים לעדות מן התורה מפני שהם שוגגים או מוטעים דלא נאמר הלאו דלא תחמוד אלא בדלא יהיב דמי וכו' וכן העיד רבינו החינוך שם במצוה ל"ח בדעת הרמב"ם שכתב וז"ל שלא להעלות במחשבתינו לעשות תחבולה לקחת לנו מה שהוא לזולתינו מאחינו שנאמר לא תחמוד בית רעך וכו' ואפילו נתן דמים לחברו על החפץ עובר על לאו דלא תחמוד שאין לאו זה נתקן בנתינת הדמים כל זמן שדרך הכרח לקחו ממנו כן הוא הפירוש אמיתי לרבינו ז"ל עכ"ל ומשמע שכונתו היא על הרמב"ם אלמא סבירא ליה בדעת הרמב"ם דאף בדיהיב דמי איתיה ללאו זה וכדכתב הרב מהרימ"ט לדעתו ודברי הרמב"ם בספר המצות לא תעשה רס"ה מכוונים לדברי החינוך וז"ל הזהירנו מהשים מחשבתנו לעשות תחבולה כדי לקנות מה שברשות זולתנו מאחינו והוא אומרו לא תחמוד בית רעך ולשון מכילתא לא תחמוד יכול אפילו חומד בדבור תלמוד לומר לא תחמוד כסף וזהב מה להלן עד שיעשה מעשה אף כאן עד שיעשה מעשה הנה יתבאר לך כי זה הלאו הזהיר מהערים עד שנקח לעצמנו הדבר שאנחנו חומדים אותו ממון אחינו ואפילו לקנותו ולתת בו דמים הנה מי שיעשהו עובר על לא תחמוד עכ"ל ומבואר בדבריו שאף בנותן דמים עובר על הלאו ואינו סובר כתירוץ הראשון שבתוספות הנ"ל:

ובחשן משפט סי' ל"ד סעיף י"ג שכתב מרן בכלל הפסולים לעדות מדבריהם את החמסנים שהם הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון הבעלים אף שנותנים הדמים וכו' כתב שם הרב הסמ"ע שמה שאינם פסולים מן התורה הוא משום דלא תחמוד היינו בלא דמי כמו שכתבו התוספות שכן הוא האמת ותמה עליו הגאון בתומים ס"ק י"ג שדבריו הם היפך דברי השלחן ערוך לקמן סי' טש"ן סעיף יו"ד והופך דברי עצמו שם בס"ק י"ד ומסיק דברי הסמ"ע שבסי' ל"ד בצריך עיון וגם על מרן כסף משנה הנ"ל תמה שהרי בדברי הרמב"ם בראשון מהלכות גזלה מבואר דאפילו המרבה רעים על חברו למכור לו בדמים עובר בלא תחמוד ומסיק בצריך עיון ובהשגתו על הסמ"ע כבר קדמו הרב בית שמואל באבן העזר סי' כ"א ס"ק ב' כמו שכתב (הרב פתחי תשובה שם) שדחה דברי הסמ"ע בסי' ל"ד על פי דברי הש"ע בסי' שנ"ט ושקיל וטרי שם על דברי מרן הבית יוסף חשן משפט סי' ל"ד והביא שגם הטור בסי' שנ"ט הביא דברי הרמב"ם דהלכות גזילה דעובר על לא תחמוד אף כשנותן דמים ומה שאין פסולו אלא מדרבנן היא משום שהוא טועה דלא תחמוד אינו אלא בלא דמים אבל אין האמת כן אלא גם בלא דמים עובר על לא תחמוד ובסתירת דברי הסמ"ע מסימן ל"ד לסי' שנ"ט ס"ק י"ד ציין הרב חשק שלמה בסי' ל"ד אות ל"א שעמד בזה הרב בית יעקב בסי' ע"ד:

גם הרב מטה שמעון בסי' ל"ד הגהת בית יוסף אות ל' תמה על מרן בבית יוסף סי' ל"ד סעיף י"ח (ד"ה העובר על גזל של דבריהם) ובכסף משנה הלכות עדות הנ"ל במה שמייחס להרמב"ם והטור דסברי דבאמת אינו עובר בלא תחמוד בדיהיב דמי דזה לא יתכן וכו' אלא דעתם היא דעובר גם בדיהיב דמי רק שאינו פסול מן התורה משום שהוא שוגג וסובר דאינו אלא בדלא יהיב דמי ומצא שכבר קדמוהו בקושיא זו הרבנים לחם משנה בסוף פרק עשירי מהלכות עדות ותפארת שמואל ומגילת ספר לאוין קנ"ח וקרבן חגיגה בד' מ' ואסיקו בטעם הרמב"ם והטור דמאי דפסולים מדרבנן הוא משום דטעו וכו' עי"ש שייחס לזה דעת הרב הלבוש בסי' שנ"ט סעיף ט' שכתב שאינו עובר על לאו זה דאורייתא אלא מדרבנן וכו' (ולדעתי הקצרה דחוק מאד פירושו בדברי הרב הלבוש כמו שיראה הרואה) וכנראה מכולם נעלמו דברי הרב מהרימ"ט שהבאתי למעלה גם לא ראו בסמ"ג לאוין קנ"ח שהביא מה שאמרו בפרק קמא דמציעא ד' ה' לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וכתב שפירשו רבינו משה ורבינו אליעזר ממיץ דאינו חשוד על לא תחמוד לפי דעתו ואף על פי שעיקר לא תחמוד בדמים וסיים הסמ"ג על זה וז"ל לפירוש זה משמע אף על פי שנתן לו דמים יקרים הרי זה עובר בלא תחמוד עכ"ל וזה לשון הרא"ם בספר היראים בעמוד הדינים סי' נד"ר צוה הקדוש ברוך הוא לא תחמוד וכו' וחימוד נקרא שלוקח דבר בעל כרחו מחמת שחמד אותו בא עליו בעקיפין שלא כדין ונותן דמיו אבל חומד במחשבה בלא מעשה לא נקרא חימוד וכו' ועל אונס כזה אמרינן בפרק קמא דמציעא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו פירוש ואינו כי אם דמים אלמא חומד לוקח בעל כרחו של חברו עכ"ל וראיתי להרב באר היטב בסי' שנ"ט סק"ו שכתב על דברי הסמ"ע שם שדבריו תמוהים דודאי אינו עובר בדיהיב דמי אלא מדרבנן דהרי זה חמסן ועיין לעיל סי' ל"ד סעיף יו"ד וכו' עי"ש ובמחילת כבוד תורתו דברי עצמו תמוהים דודאי משמעות דברי מרן בסעיף יו"ד (הרי זה עובר בלא תחמוד) הוא שעובר מן התורה ואף שנמצא בכמה מקומות לשון עובר בלאו דהיינו מדרבנן לא שבכל מקום הוא כן ובענין זה דמשמע ליה להסמ"ע דברים כפשטן דעובר בלא תחמוד מדאורייתא איך יתכן לומר שדברי תמוהים וכו' ומה שציין לסי' ל"ד היינו ששם כתב מרן דחמסן פסול לעדות מדרבנן וכבר פירשו שהפיסול בלבד הוא מדרבנן משום דטועה וכו' אבל עובר הוא בלאו בלא תחמוד מן התורה (ועיין לקמן בד"ה אחר זמן):

הא למדת דשלמים וכן רבים נקטי דעובר בלא תחמוד אף בדיהיב דמי ואין לתמוה על הגאון מנחת חינוך שלא הזכיר מדברי הגאונים מוהרימ"ט ותומים הנז"ל שכבר כתב שאין להאריך בזה שכבר האריכו הפוסקים אמנם תמיה לי על הגאון מוהרד"ח בספר נדיב לב ח"ב בח"מ סי' כ' (בד"ה תשובה) שאחר שכתב שהתוספות בפרק קמא דבבא מציעא ובסנהדרין דף כ"ה כתבו שכן הוא האמת ושכן נראה דעת הנמוקי יוסף כמו שכתב הרב כנסת הגדולה בח"מ סי' ל"ד סיים לנדונו וז"ל ומעולם לא שמענו ולא ראינו להעניש לשום אדם אם לקח בית או חנות שחברו דר בה כי אם אמרו בלא תחמוד גמור דקנין דבלא דמי משמע להו ומשום הכי קיל איסורו והוי מדבריהם כל שכן בשכירות דאף איסור דדבריהם ליכא עכ"ל דמי פומא דמר דנקיט הכי לדינא דלא תחמוד כי יהיב דמי ליכא איסורא אלא מדרבנן אף דבתחילת התשובה כשהביא מה שכתבו התוספות שכן הוא האמת ושכתב הרב כנסת הגדולה שכן נראה דעת הנימוק"י סיים ואמר נמצא דאפילו בחמדת הקניה איכא מאן דסבר דאינו עובר אי יהיב דמי וכו' דמשמע מזה דאיכא מאן דסבר הוא דאמר ולא שהדין כן וגם בתחילת התשובה כתב דלא אסר רחמנא אלא במכר וכו' שחומד ומפציר בו לקנותו וכו' דמתבאר דבדיהיב דמי סבירא ליה דאיכא לאו דלא תחמוד מכל מקום ממה שכתב אחר כך ומעולם לא שמענו וכו' הוכיח סופו דנקיט הכי שאם לא כן אזדא ליה הקל וחומר ללמוד דבשכירות אף איסורא דרבנן ליכא ומה טעם קאמר על מה שלא הענישו מעולם על זה הרי אם הדין הוא דבקנין גמור איכא איסורא דאורייתא איכא למימר דבשכירות נחתינן דרגא ואיכא מיהא איסורא דרבנן אלא ודאי מוכח שאף שכתב בתחילה בלשון איכא מאן דסבר וכו' לאו למימרא דלא קיימא לן הכי