שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ל שכח

להקרבתו דברי ר' יהודה אמר ר' שמעון מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' מנחה וכו' וסברי הרמב"ם והרמב"ן והרא"ש (והסמ"ג) דר' יהודה פליג על ר' שמעון דאין קפידא אם יאמר לה' עולה וכיוצא וידוע דר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה ומשום הכי לא מייתי הא דלא יאמר להשם קרבן וכו' ודברי ר' יהודה שיקדים הקדשו להקרבתו הוא נכלל במה שכתב בפרק ארבעה עשר מהלכות מעשה הקרבנות שמהדינים שכתב שם מוכח דצריך הקדש בלב או בפה קודם הקרבה עי"ש אמנם רבינו אלחנן ותוספות ישנים והריטב"א סברי דלא פליגי ר' יהודה ור' שמעון לדינא אלא במשמעותא דקרא על דרך שכתב הרב קרבן אהרן וכן ראיתי לרבינו ישעיהו הזקן בפסקי נדרים כתיבת יד שהביאו עכ"ל הפתח עינים ואף שדוחק גדול הוא להמציא מחלוקת ומה גם שלשון אמר ר' שמעון וכו' ולא ר' שמעון אומר ברוב ככל המקומות לא לחלוק הוא בא עיין במה שרשמתי בשדי חמד מערכת האל"ף אות שס"ה ובקונטרס פאת השדה (הוא שדי חמד חלק יו"ד) שם אות ל"ד נקבל הדוחק משום יתובי דעתא על דבר השמיטה:

והנה בפאת השדה במערכת הבי"ת (הוא שדי חמד חלק י"א) הבאתי חקירת חכם הגאון מראהטין במרכבת המשנה (החדש) אשר לו בפרשת בא במאי דתקון רבנן ברכת המצות עובר עשייתן דאמאי לא חשו שמא יברך ולא יעשה המצוה ותהיה ברכתו לבטלה כדאמרינן שלא יאמר להשם קרבן אלא קרבן להשם וכו' והארכתי קצת שם בזה בסיעתא דשמיא עיין שם ועתה מצאתי בספר הרי בשמים תניינא להגאון אבד"ק סטריא יצ"ו בסי' קי"ד (בד"ה והנה בלא"ה) שגם הוא כתב סברא שכתבתי שם דלא היה לחז"ל לחוש שמא אחר שיברך ימלך ולא יעשה המצוה דמהיכא תיתי לחוש שיעשה איסור ובודאי כשבירך היינו שגמר בדעתו לעשות המצוה ולמה ימלך ויעשה איסור ואם מחמת אונס לא יוכל לקיים המצוה אין כאן ברכה לבטלה וכו' עיין שם דב"ק שבכמה דברים כיונתי לדעתו:

כלל קכב) לשון כבוד כשמדברים למכובד אומרים לו לשון נסתר כדרך שנוהגים בלשון לעז כן כתב הרב מטה אפרים בסי' תקב"ץ אות י"א וכן פשט בינינו הספרדים הי"ו לתת הבדל בין אדם לאדם אם גדול מדבר לקטן מדבר לו בלשון יחיד ולנוכח אתה לך תקח וכיוצא ולבינוני אומר בלשון רבים ולנוכח אתם לכם וכיוצא ולגדול אומר בלשון נסתר הוא לו וכיוצא אבל בין האשכנזים הי"ו עם כי ראיתי הרבה מהם שמתנהגים כן בין בדברם איש את רעהו בין במכתביהם אמנם ראיתי גם כן ביניהם שאין מתנהגים כן לא בדברם ולא במכתביהם ואומרים אתם לכם ולא לו אף למי שהוא גדול ואין הנקדנים תופסים על כך אחרי כי דשו בו ומרן מוהריז"ש אבד"ק שאויל יצ"ו בספרו הנורא שו"ת זכר יהוסף א"ח שנדפס מקרוב דבר זה בסי' ע' (ד"ה ובחתימת) כתב להשואל לפלא בעיני אשר ימצא לו לחובה התנצל לבל ירע בעיני אשר ערך מכתבו אלי כמנהגו בשמרו את פקודת שפה עברית לדבר בלשון נוכח גם באזני רוזנים ומלכי ארץ וכבר היה לעולמים ההתוכחות בהיפך מזה בחוות יאיר סי' מ"ה (מ"ד) שכתב ותמיהני למה לא ידבר כמדבר אל רעהו לנוכח וכו' ואמנם לפעמים יבא התחלת הדבור למלכים ורוזני ארץ בלשון נסתר וכו' (ברב עשרו הביא מקראות רבים שבתנ"ך) וציין לעיין בתל"ע חלק ד' מאמר ב' אות קל"ה בגדר שימוש הפעלים והרכבתם ובטל אורות שער תשיעי סוף ענף ו' בדפי הספר ק"ט ע"א ובזמנינו נתחדש כבוד מחודש בכבוד אדם עם חבירו לדבר אליו בלשון נסתר ובימים קדמונים היה זה נהוג במדבר לפני המלך שהוא מדרך המוסר וכו' גם היה מדבר בלשון נסתר פרעה קצף וכו' אדוני שאל וכו' והוא מדרך ענוה שהמדבר רואה את עצמו שאינו כדאי שיעמוד עם המלך פה אל פה ולדבר אתו בנוכח ומכנה הדבור כאילו הוא מדבר שלא בפני המלך עכ"ל ובברכות ז"ך ע"א מי בדלת ולא קאמר מי בדיל מר כנראה עיקר הראיה ממה שלא אמר בדיל ושממילא היה ראוי גם כן לומר מר לסימן הגוף שמדבר בו ובבבא בתרא קנ"ח ע"ב בתוספות נדה י"ד ד"ה מאי לאו ובבכורות כ"ח ב' במתניתין דאמר ר' עקיבא לר' טרפון בלשון אתה אף דלחד מאן דאמר בכתובות פ"ד ב' דר' טרפון רבו הוה מכל מקום הא אשכחן בסוף כלה דאמר ר' טרפון לר' עקיבא ר' בחכמה ועוד האריך בבקיאות נפלא כדרכו בקדש וסיים אולי הוא בכלל מה שאמרו בריש פרק השוכר את הפועלים אל ישנה אדם וכו' אלו תורף דב"ק וכו' עי"ש ועיין בספר המאסף שנה תשיעית חוברת ה' סי' ב"ן:

כלל קכג) לא תעשה דנדחה מקמי עשה אם הוא מפני שהעשה חמור ממנו עיין לקמן במערכת העי"ן כלל מ"א מה שציינתי בס"ד:

ואם לשון לא תעשה (עובר בלא תעשה) האמור בש"ס יתכן לפרשו שהוא אסמכתא מדרבנן רשמתי בס"ד במערכת העי"ן כלל ס"ד:

כלל קכד) לאו שאין בו מעשה דקיימא לן שאין לוקין עליו המציא מרן המשנה למלך בשלישי מהלכות ביאת מקדש הלכה כ"א קרוב לסופו מדברי רבותינו התוספות בשבועות ובנזיר כלל מחודש דכל שתחילת הדבר היה על ידי מעשה אף שהמעשה היה היתר חשיב כמעשה כשנעשה אחר כך האיסור בלא מעשה ולכן נזיר שנכנס לבית הקברות בשידה תיבה ומגדל ובא חברו ופרע המעזיבה מעליו או מי שנכנס לבית הקברות ושם קבל עליו נזירות ושוהה שם לוקה על שהייתו שם אף שאינו עושה מעשה בשהייתו לפי שתחילת ביאתו לבית הקברות היה על ידי מעשה ואף שהיתה בהיתר מצטרפת עם סופה להחשיבה כמעשה ורבים אשר היו תמהי"ם והקיפוהו בהלכות המוכיחות בהיפך א) בסנהדרין פרק ארבע מיתות ריש ד' ס"ה אמרינן דמאי דלא קתני גבי כריתות (שחייבין חטאת על שגגתן) אלא אוב ולא תני ידעוני הוא לפי שאין בו מעשה ופירש רש"י דחטאת אינה באה אלא על המעשה ובעל אוב הקשת זרועותיו הוי מעשה אבל הכנסת העצם ידעוני אינו מדבר בשעת מעשה אלא לאחר המעשה שהוא בפיו מדבר העצם מאליו דמתבאר שהמעשה שהיה בהיתר לא חשיב מעשה להחשיב האיסור שנעשה אחר כך לאו שיש בו מעשה וכיוצא לזה כתבו התוספות בשבועות ד' ד' ד"ה אבל אוכל דהנשבע על ככר לאוכלו וזרקו לים לא הוי לאו שיש בו מעשה כיון שאין המעשה מעצם העבירה רק סבה המביאתו לידי עבירה לכן חשיב לאו שאין בו מעשה ב) ממה שכתב הרמב"ם בחמישי מהלכות מלכים דין ח' מותר לחזור לארץ מצרים ואין אסור אלא להשתקע שם ואין לוקין על לאו זה שבשעת כניסה היתר הוא ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה עכ"ל הרי דכשנכנס בהיתר הוי לאו שאין בו מעשה ובספר ילקוט הגרשוני לידידי הגאבד"ק מ' לודאש יצ"ו במערכה זו ד' כ"ד ריש ע"א כתב שכמדומה ראה בהגהות מוהר"ץ חיות שהקשה על מה שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים הנ"ל הא זה סותר הכלל שבידינו שמצרפין המעשה שבתחלה ואפילו היה תחילת המעשה בהיתר גם כן חשיב כמעשה אם נעשה איסור אחר כך בלא מעשה כדכתב המשנה למלך בשלישי מהלכות ביאת מקדש ובשם הרב מרדכי לאוו כתב שהקשה לפי הכלל דמצרפין המעשה שבתחילה וכו' צא ופרנס דברי רש"י סנהדרין דף ס"ה ד"ה ריש לקיש וכתב שהאריך במקום אחר והוא מסתמא בכתובים ולא ידענו אם בא לכלל ישוב ועיין להגאון שאגת אריה סי' ל"ב ובמה שהשיב על דבריו ידידי הגאבד"ק טראבלוס יצ"ו בספרו הבהיר מצות המלך בקונטרס הידור מצוה סי' קל"ה דף ח"ק ע"א ג) בראשון מהלכות חגיגה דין א' פסק הרמב"ם דאם נכנס לעזרה ביום ראשון של חג ולא הביא קרבן עובר בלאו דלא יראו פני ריקם ואינו לוקה שהרי לא עשה מעשה והנה מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים ובהלכות חגיגה הנ"ל אין כל כך תימה על מרן המשנה למלך לפי שדבריו הם אליבא דתוספות ואם הרמב"ם חולק בזה אין אחריותו עליו וכל כי האי אמור רבנן גברא אגברא קא רמית והגאון מנחת חינוך בפרשת בא מצוה י"א סק"ה האריך קצת בזה והביא שהרב משנת חכמים תמה על המשנה למלך מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים הנ"ל וגם הוא דקדק כן מדברי הרמב"ם בהלכות חמץ פרק א' שכתב שאינו לוקה אלא אם כן קנה חמץ בפסח וכו' וממה שכתב הרב טהרת