שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ל שטז

הוא לרב גדול אחרון חביב יצ"ו שלא זכר שו"ת הריב"ש ודברי הרב הלבוש ושאר הפוסקים המובאים בדברינו וגם במה שנראה מדבריו דבאיסור דרבנן לא אמרו שחייב לבזבז כל ממונו כבר מתבאר ממה שכתבתי למעלה (מד"ה ולענין וכו' והלאה) שאינו פשוט לומר כן ועיין במה שפלפל ידידי הרב מוהר"ר אליעזר היילפרין יצ"ו בעיקר כללין בספרא דבי רב מעשה איש לתנא דידן עטרת תפארת ישראל רל"ץ יש"א ברכה יצ"ו בדף צ"ו ע"ד והלאה:

גם אשור בספרי אמרי בינה להגאון תנא ירושלמאה מוהרי"א אויערבאך בחלק א"ח בדיני שבת סי' א' שכתב בדף י"ד (ד"ה וראיתי) שהפרי מגדים במשבצות סי' רס"ו כתב גבי שביתת בהמתו אף אי הוי בלאו אינו חייב לבזבז ממונו דדוקא שלא לעבור בקום עשה אבל לא בשב ואל תעשה ושהביא בשם הת"ש שצריך ליתן כל הונו שלא לעבור בבל יראה ושכתב שלא ידע מנין לו והוא כתב על זה ובאמת שזה דעת הפרי מגדים בכמה מקומות דלאו דוקא חומר לא תעשה חייב לבזבז כל הונו רק שלא לעבור בקום עשה והיכא שעובר בקום עשה בעשה חייב גם כן לבזבז כל ממונו ואם עובר בשב ואל תעשה בלא תעשה גם כן אינו חייב אולם כבר הוכחתי במקום אחר דרק בחומר לא תעשה תליא ומצאתי בגליון רבינו עקיב"א ביו"ד סי' זק"ן שהביא כן משם תשובת הריב"ש ועיין בית חדש חשן משפט סי' י"ב שאינו חייב להפסיד ממונו שיגמור הדין ובתומים שם ובשבות יעקב ח"ג סי' קמ"ג שכתב שאין לו להסתלק ולעבור על לא תעשה דלא תגורו והמהרי"ו שכתב שנהגו שלא למחות היינו דוקא במצוה דהוכחה ועיין להגר"א ביו"ד שם סק"ה ומרש"י בסנהדרין ד' ע"ג שכתב לא תעמוד עצמך על דמו אלא הצילהו משמע אלא חזור על כל הצדדים שלא יאבד דם רעך ועיין שם במוהר"ם ובמהרש"א דמשם נראה דאף על לא תעשה אינו חייב להפסיד ממונו רק שם מיתורא דקראי ועל כרחין צריך לחלק אף דכתיב בכל מאדך היינו חובת הגוף שבכל פעם שבא החיוב עליו חיובא דגופא הטילה תורה על בר ישראל לבזבז כל ממונו שלא יעבור ועד שליש בקיום עשה אבל דבר שאין קביע לו זמן ויכול להזדמן בכל עת כמצות תוכחה ולא תעשה דלא תגורו על זה אינו חייב להפסיד ממונו ועיין היטב במוהרי"ו סי' קנ"ז שכן נראה דעתו ומעתה להמבואר בדברי הריב"ש וכן מבית חדש יו"ד סי' רל"ב המובא במגן אברהם סי' תרנ"ו דאף שלא לעבור בלאו בשב ואל תעשה חייב לבזבז כל ממונו וכן ראיה מדברי הרמב"ן בפרשת משפטים בפסוק מכשפה לא תחיה וכו' (ביאר היטב הוכחתו מדברי הרמב"ן) אתי שפיר דברי הב"ש (הת"ש) לענין שלא יעבור על לא יראה ומכל מקום למנוע שלא יעשה עכומ"ז מלאכה בשבת בבהמתו דזו מצוה שמזדמן עליו שמחויב שתשבות בהמתו בשבת ומעלמא אתי עליו הנכרי בעקיפין לעשות מלאכתו עם בהמתו בשבת אין חייב לבזבז ממונו על זה אשר בכל עת יכול להזדמן וכל מה שהוא על צד המקרה וההזדמנות אינו חייב לבזבז ממונו כמו שנראה מדברי מוהרי"ו וממה שכתב הבית חדש א"ח סי' רמ"ו בשם רקח ורב האי גאון ושבולי הלק"ט וממה שכתב בשיירי כנסת הגדולה סי' ש"ה מדברי כולם מתבאר שאם רואה שעושה מלאכה מוחה בידו אבל לבזבז ממונו יש לומר דאינו חייב אלו תורף דב"ק ולמדני כלל גדול בדין זה מיסוד דברי מוהרי"ו:

ובמה שכתבתי למעלה בענין איסורין דרבנן אם חייב לפזר כל הונו הנה זכיתי עתה בספר היקר זרע אמת ח"ג וראיתי שם בחלק א"ח סי' ל"ב ד' מ' ע"ג שנסתפק בזה וכתב שדעתו היתה נוטה לומר דאיסורין דרבנן לא עדיפי מעשה דאורייתא שאינו חייב לפזר עליו כל ממונו אלא שמצא להרדב"ז בח"א סי' קמ"ה שפסק דאפילו משום איסור דרבנן כל הון ביתו יתן משום דעובר בלא תסור דכל איסורין דרבנן אהאי קרא אסמכינהו והיה הדבר קשה בעיניו דלא מיסתבר שאיסור דרבנן יהיה חמור מעשה של תורה ושוב מצא ליישב דהרדב"ז בשיטת הרמב"ם אזיל שכתב בספר המצות בשרש א' ובמנין המצות עשה סי' קע"ד דכל איסורין דרבנן כלולים בלאו דלא תסור ולכן סבירא ליה דהוו כשאר לאוין של תורה דחייב ליתן כל הון ביתו כדי שלא לעבור אבל לדעת הרמב"ן ודעמיה דסברי דהוו ממש מדרבנן אלא דאסמכום אלא תסור לרמז בעלמא ודאי פשוט דלא יתכן לומר דמשום דאסמכום אקרא יהיו חמורים מעשה דאורייתא ואם כן כיון דרוב המפרשים חולקים על הרמב"ם נראה דאין הלכה בזה כהרדב"ז ועוד דאף לדעת הרמב"ם יש לומר שאין דברי הרדב"ז מוכרחים בזה דיש לומר דאף דכל איסורין דרבנן נכללים בלא תסור מאחר דמצינו דהקילו בהו רבנן טובא מבעשה של תורה דבעשה דאורייתא אזלינן בספיקא לחומרא כדאמרינן ספק אמר אמת ויציב וכו' ובספק איסור דרבנן אזלינן לקולא הרי דהחמירו בעשה יותר מאיסור דרבנן אף שהוא בכלל הלאו דלא תסור אם כן מהיכא תיתי לומר דלענין זה נחמיר באיסור דרבנן יותר מביטול עשה דבביטול עשה אינו חייב ליתן את כל הון ביתו אתמהה ועל כל פנים פשוט דאם אם נאמר כי לדעת הרמב"ם יהיה הדין נותן כדכתב הרדב"ז מכל מקום לדעת הרמב"ן ודעמיה אין מקום לדבריו אחרי נשיקת כפות רגלי הרדב"ז:

כלל קח) לגרמיה הוא דעבד עיין רש"י תענית י"ד ע"ב לעצמו דרש שלא אמר אלא בשביל שלא רצה להתענות והדבר תמוה לומר שאמר הרי אמרו וכו' מה שאינו אמת בשביל טובת עצמו שלא רצה להתענות והיה לו לפרש על דרך שפירש בשאר מקומות וכמו שכתבתי במכתב לחזקיאו שם וכיוצא לזה תמיה לי על מה שכתב הגאון מוהרש"א בחידושי אגדות שבת ד' ק"מ ע"ב אמה שאמרו בש"ס ולא היא בל תשחית דגופא עדיף דלטובת עצמו אמר כן שהוא היה עושה שכר ולא ידעתי מי הזקיקו לזה שהרי משמעות דברי הש"ס דהאי ולא היא קאי נמי ארב חסדא דאמר האי מאן דאפשר ליה נהמא דשערי וכו' ולא שייך שם לפרש ומלבד זה הדבר תמוה לפרש דנחשד רב פפא לדבר שקר חלילה לטובת עצמו והרי בההיא דאמרינן בברכות ד' מ"ג ע"ב ולא היא לאישתמוטי נפשיה הוא דעבד דפירש רש"י דמשום כיסופא הוא דאמר רב פפא משמיה דרבא הלכה כבית הלל רבים ונכבדים אשר היו תמהי"ם בזה שיאמר שקר משום כיסופא והרי"ף והרמב"ם לא גרסי ולא היא וכו' בההיא דברכות או דגרסי לה ומפרשים דדרך ענוה הוא דאמר כן משמיה דרבא והדין אמת כמו שמתבאר כל זה ממה שרשמתי בשדי חמד במערכת הכ"ף כלל ח' ואיך נוכל לפרש דאמר הש"ס דרב פפא אמר שקר שלא משום כיסופא כי אם לטובת עצמו להרבות במסחר השכר והוא תמוה ויכולנו לפרש דעם שבאמת כן סברי רב חסדא ורב פפא דבכי האי גוונא איכא משום בל תשחית קאמר הש"ס ולא היא וכו' דלא עבדינן כוותייהו משום דבל תשחית דגופא עדיף והכי נמי אמרינן שם בד' קכ"ט ע"א דסבר אביי דכיוצא לזה איכא משום בל תשחית ואמר ליה רבה דלא היא בל תשחית דגופא עדיף וראיתי להרב פחד יצחק במערכה זו ד' ט' ע"ג שכתב בשם הרב הליכות אלי בשם כללי מרן דבכמה דוכתי דאתמר הכי פירש רש"י שהיא סברת יחיד ואין רבים מודים לו ומצינו מחודש בתענית ד' י"ב דפירש רש"י לעצמו דרש שלא היה רוצה להתענות וציין יבין שמועה דף ק"א ע"ב ותמיהני שהביאו הדברים בשתיקה ולא יעירו על זה:

הן אמת דכיוצא לזה מצינו בירושלמי פרק במה אשה הלכה א' דאמר ר' אבהו בשם ר"י מותר ללמד בתו יונית שמע שמעון בר בא אמר בגין דבעי למילף בנתיה יונית תלי בר"י עי"ש דנראה דחושד בו שאומר מה שאינו אמת לטובת עצמו. אך שם אפשר לדחוק דכונת שמעון ב"ב לומר דר"א סובר דבאמת כן הוא הדין דמותר ורק תולה עצמו באילן גדול דכל כי האי גוונא שפי דמי כההיא דאמרינן אם רצית ליחנק התלה באילן גדול (פסחים ד' קי"ב סוף ע"א עי"ש בפירש"י) וזה אין שייך בההיא דרב פפא בשבת הנ"ל כמובן וצ"ע והן עתה נדפס ש"ס דפוס רא"ם ומצאתי שם בחידושי הרש"ש שתמה כן הן על דברי רש"י דתענית (בחידושיו לתענית) והן על דברי מהרש"א הנ"ל:

כלל קט) לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה וכן אין עשה דוחה עשה רשמתי במערכת העי"ן (עשה דוחה לא תעשה):

כלל קי) לעולם לשון זה נופל גם על דבר שהוא על פי הרוב כדמצינו בכמה מקומות כן כתב הגאון שואל