שדי חמד קונטרס הכללים מערכת ל שח

לא קאי אלא אארבעה עשה וחמשה עשר דאולי אחד עשר ושנים עשר היכן מצינו דאיכא איסורא אי בני הכפרים בעי למקרי בי"ד מי מעכב על ידם הא מסקינן במגילה ד' ד' ע"ב דתקנתא דכפרים הוא ואי אמרי אי אפשי בתקנת חכמים ובעינא למקרי ביומא דחיובא ודאי לזה שומעין שאמר כהלכה ודברי רש"י מדוקדקים ושקולים בשקל הקדש דבתחילה אהא דאמר ריש לקיש איקרי כאן לא תתגודדו פירש דקושיתו היא בין על חילוק בני הכפרים מעיירות ובין על חילוק בני עיירות מכרכין דודאי על שניהם יש להקשות לכאורה דהא איכא לא תתגודדו אך כאשר גילה דעתו ריש לקיש דרק מדאיסורא הוא דקשיא ליה פירש רש"י בני ארבע עשר וחמשה עשר דאילו בי"א ובי"ב לא שייך איסורא וזה פשוט וגם הרב הנמק"י פירש דמחזי כשני תורות כשקורין עיירות בי"ד ומוקפין בט"ו וכו' עי"ש שלא הזכיר י"א וי"ב כלל וכתב שם בחידושי אנשי שם דמי"א וי"ב לא קשיא דלא מיחזי כשני תורות כיון דלכבודם ותקנתם תקנו כן להקל מעליהם טורח הדרך עי"ש ונראה דכונתו לומר דאין שייך כלל להקשות בזה משום לא תתגודדו כיון דלכבודם וכו' עשו כן ואינו נראה לעניות דעתי שיהא כן דעת רש"י מדפירש בתחילה דגם אי"א ואי"ב קשיא ליה לריש לקיש אלא דבתר דאמר אמינא לך איסורא וכו' הוצרך לפרש ארבעה עשר וחמשה עשר כאמור:

ומה שכתב דמארבעה עשר וחמשה עשר לא קשיא משום דכך קבע הכתוב וכו' לא ירדתי לסוף דעתו דמה נפשך אם נאמר דיש כח ביד אנשי כנסת הגדולה לתקן דבר באופן שיהיה אגודות אגודות ואהכי לא קשיא לן מי"ד וט"ו ואם כן אי"א וי"ב נמי לא קשיא כלל דהא ודאי י"א וי"ב נמי אנשי כנסת הגדולה תקנינהו כדאמרינן בריש מגילה דאי סלקא דעתך י"ד וט"ו הוא דתקון הא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו וכו' ואם אין כח ביד אנשי כנסת הגדולה לתקן דבר שיהיה אגודות (וכן נראה באמת שזאת היא קושית ריש לקיש אאנשי כנסת הגדולה היכי מצו לתקן כי האי גוונא) ואהכי קשיא ליה אאחד עשר ושנים עשר אם כן אארבע עשר וחמשה עשר נמי קשה דכיון דאי"א וי"ב קשיא ליה אף דאנשי כנסת הגדולה תקנינהו ורמזינהו אקרא הכי נמי ודאי תיקשי לן אי"ד וט"ו ומה שציין להשיירי קרבן פרק א' דמגילה הרואה יראה דאדרבא מדברי השיירי קרבן יש סתירה לסברתו דהנה שם מר קעסיק ליישב קושיית התוספות יבמות ד' י"ד ע"א ד"ה כי אמרינן והר"ן ריש מגילה ד"ה ויש לשאול שהקשו לאביי דסובר דשתי בתי דינין בעיר אחת איכא משום לא תתגודדו היכי עבדי בני הכפרים ביום הכניסה הא הוי שתי בתי דינים בעיר אחת ולזה תירץ הרב שיירי קרבן ונראה לי כיון דמצאו סמך מהמקרא אם כן לא הוי אגודות כדמצינו שנתן מצות לכהנים בפני עצמם ולא מיקרי אגודות ע"כ הנה מבואר דעל הקושיא על הקריאה באחד עשר ושנים עשר תריץ יתיב דכיון דאיכא רמז במקרא וכו' דמי לכהנים וכו' ועל י"ד וט"ו לא צריכינן להכי דבלאו הכי לא קשיא מידי לאביי כיון דהוו שתי מקומות וכונתו לומר דאביי סובר דגבי מקרא מגילה שהכתוב נתן זמן לזה ולזה לא שייך לא תתגודדו זהו סברת אביי אבל ריש לקיש ודאי לא סבירא ליה הכי אלא אף במגילה שייך לא תתגודדו וכי היכי דקשיא ליה אי"א וי"ב אף דתקנת אנשי כנסת הגדולה היא הכי נמי מצי להקשות אי"ד וט"ו אלא דכיון שפירש וגילה דעתו דמאיסורא הוא דקשיא ליה בהכרח לומר דרק אי"ד וט"ו מקשה דפירש וגילה דעתו דמאיסורא הוא דקשיא ליה וזה פשוט:

הנך רואה דהשיירי קרבן סובר דעל קריאה די"א וי"ב שייך שפיר לתרץ דאין חשש לא תתגודדו כיון דהכתוב קבע זמן לזה ולזה הפך סברת הגאון הנ"ל יצ"ו ועיין בספר קרן אורה ביבמות שם שכתב דמדברי רש"י נראה דעיקר הפירכא היא מכרכים ועיירות וכן כתב הרשב"א דיום הכניסה דכפרים בכלל מנהגא הוא ואף על גב דבמגילה נאמר כל אחד בטעמו לפרזים יום מנוחה בארבעה עשר ומוקפים בחמשה עשר מכל מקום לא היה להם לאנשי כנסת הגדולה לתקן ימים מחולקים כדי שלא יעשו אגודות אגודות וכו' עי"ש וחידושי הרשב"א ליבמות אין מצוי אצלי לראות אם כל המשך הלשון הנ"ל הוא מהרשב"א על כל פנים הרי הגאון קרן אורה כתב דהרשב"א כתב כרש"י דעיקר הקושיא היא מארבע עשר וחמשה עשר:

שוב ראיתי בספר דברי מרדכי להרב מהר"ם גלאנטי בקונטרס גדולת מרדכי סי' ו' שהביא מה שכתב בספר תמים דעים סי' ק"ע וז"ל ותירץ הרשב"א דמגילה שפיר תירצו גבה משום דעיקר קושית ריש לקיש אינה אלא מארבע עשר וחמשה עשר דבדידהו איכא איסורא למקרי חד בחבריה אבל בני הכפרים אלו רצו שלא להקדים ליום הכניסה שפיר דמי דקולא הוא שהקלו חכמים וכו' וריש לקיש לא קשיא ליה אלא היכא דאיכא איסורא ע"כ ולפי דבריו אביי ורבא לא משנו אלא אמילתא דאיסורא ולא אמנהגא דבמנהגא ליכא משום לא תתגודדו כיון דדבר הרשות הוא ורש"י נמי משמע דהכי סובר מדלא הזכיר (בד"ה אמינא לך אלא י"ד וט"ו ומה שכתב בד"ה לא תתגודדו היינו לסלקא דעתין אבל למסקנת ריש לקיש אמינא לך איסורא וכו' תו לא קשיא מכפרים גם הנמוקי יוסף לא הזכיר אלא ארבע עשר וחמשה עשר וכו' עד כאן תורף דברי הרב דברי מרדכי הנ"ל ונתיישבו שפיר דברי רש"י מתמיהת הגאון הנ"ל יצ"ו ומה שהקשה דאם שאלת ריש לקיש היא אארבעה עשר וחמשה עשר למה לו להביא מתניתין דמגילה נקראת וכו' והיה לו להקשות כן על הכתוב וכו' נראה לי הדל פשוט דמשום דלא כתיב בקרא בהדיא דהמוקפין קורין בחמשה עשר אלא דמדפרזים בארבעה עשר מוקפין בחמשה עשר הוא דשמעינן ויש לצדד כמה צדדים בכונת הכתוב כדאיתא במגילה ד' ב' ע"ב אהכי ניחא ליה לאתויי מתניתין דקפסיק ותני פרזים בארבע עשר ומוקפין בחמשה עשר:

ודע שבעיר הקדש הלזו היא חברון ת"ו ראיתי אצל אחינו האשכנזים יצ"ו חלוקים במנהגם בתפלת ערבית מוצאי שבת יש צבור שמתפללים אחר שליש שעה ראשונה כמונו הספרדים יצ"ו ויש צבור שמחמירים להמתין עד שעה ורביע ושניהם חשובים בית דין אחד וקהל אחד והייתי מהסס בזה אם אין חשש משום אגודות עד שמצאתי שהגאון חקרי לב בזכרונותיו שבסוף ספר ישרי לב בסוף מערכה זו כבר עמד בזה שגם באתריה דרב שכיחי כי האי גוונא עי"ש דב"ק ולא פניתי לעיין ברין זה רק להעיר אזן:

כלל קז) לא תעשה כדי שלא לעבור עליו חייב לבזבז כל ממונו אבל משום קיום מצות עשה אפילו מצוה עוברת אינו חייב לבזבז כל ממונו ועל זה אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כמבואר כל זה בדברי הרמ"א והרב הלבוש בא"ח סי' תרנ"ו ומשמע מדבריו דמן התורה הדין כן דשלא לעבור על לא תעשה במזיד חייב ליתן כל הונו דנפקא לן מדכתיב ובכל מאדך דדרשינן בכל ממונך ואף דהאי קרא דרשינן ליה גבי עכומ"ז ואם כן קשה מנא לן דין זה גם בכל לא תעשה כבר ביאר זה הרב בית חדש בסוף סי' תרנ"ו עיין שם ולהרב מוהרמב"ח בספר שמות בארץ בחידושיו למסכת יומא על דף פ"ב (בד"ה תניא ר"א אומר אם נאמר בכל נפשך) שוב בא לידי ביאורי הגר"א ליורה דעה וראיתי בסי' זק"ן אות ה' שכתב דמשמע מתשובת מוהרי"ו דאכל מצות לא תעשה אינו מחוייב להוציא ממונו והוכיח מדכתבה תורה בכל מאודך בעכומ"ז והוא שלא כדברי הר"ן הנ"ל עכ"ל ולפי מה שכתב הרב בית חדש בסוף סי' תרנ"ז נראה שאינו מוכרח ואין בידי שו"ת מוהרי"ו לעיין בדב"ק והדבר תמוה איך יתיר מוהרי"ו לעבור אלא תעשה משום ממון ולא יצטרך לאבד כל ממונו על זה והרי קיימא לן בש"ס עירובין ד' מ"ה ופסקו כן כל הפוסקים בא"ח סוף סי' שכ"ט דנכרים שצרו על עיירות ישראל אין מחללין עליהם את השבת אם באו על עסקי ממון ומשמע ודאי דאף אם צריכים לבזבז כל ממונם אין מחללין השבת מדלא אמרו בש"ס ופוסקים לחלק אלא בין באו על עסקי ממון לבאו על עסקי נפשות דמשמע דכל שאין חשש עסקי נפשות אין מחללין משום דחייב לבזבז כל ממונו שלא לעבור אשום לא תעשה ולאו דוקא בעכומ"ז (וממה שכתב הרמ"א ביו"ד סוף סי' של"ד בשם שו"ת מוהרי"ו סי' קנ"ז נראה דלא אמר להקל שלא יצטרך להוציא ממונו אלא על ביטול מצות עשה דתוכחה עיין שם וצריך עיון):